חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

"אני מאשים"- סיפורו של ילד שהיה לו חלום

19.8.2012

מאת חנוך שחר

פעם היה ילד, נולד לא למלך, אך נולד סמוך ל"שואה". בתום השואה, שם איבד הילד את כל בני משפחתו- הוריו ואחיו והוכנס לבית יתומים בפראג (בלגיצקה) בתום השואה. על היותו יהודי עבר את כל הטרגדיה והאסון, ובגלל היותו יהודי, בשמעו שקמה מדינת ישראל, כל כך שמח.

משפחה אומנת החליטה להביאו לישראל ועל תעודת העולה נרשם שמו וליד שמו, עולה יחיד.

 

וכך, בהגיעו לישראל, נשלח למוסד "אונים" בכפר סבא. הבדידות שנפלה עליו שוב, שמשפחה אומנת השאירה אותו במוסד, השפיעה עליו וכך נולד הרצון לרוץ. כל בוקר השכם עם אור השחר ראשון היה קם לפני כולם ויוצא לרוץ סביב הכיכר הגדולה שהייתה בתוך המוסד, כמה סיבובים עד שהסתפק. הילד חלם אז להיות כמו אמיל זאטופק – יגדל וייצג את המדינה, ובזכות זאת יתפרסם ויחפש את הוריו או אחיו (אולי נותרו חלקם בחיים).

היה לו קשה במוסד והמשפחה האומנת שהביא אותו לארץ החליטה לאמץ אותו בגיל 13 ואספה אותו לביתם אשר בקרית חיים. בבית ספר התחיל להיות אהוד בזכות כישרונו בריצות וזריקות, וכישרונו לא פסח גם על המורה להתעמלות.

הילד התחיל להיות אהוד בחברת ילדים ולא עבר את ההשמצות בעברו (במלמולי מילים לניצולי שואה, כמו: אתם סבונים, הלכתם כצאן לטבח, מצאו אותך בפח הזבל וכו').

גם השיאים התחילו להגיע: אלוף בתי ספר בריצות קצרות ובנוניות, זריקת הוקי ולאחר מכן בדיסקוס, קרב 5 שהיה אז לבנים. תדמיתו בזכות הספורט גדלו אצלו.

הגיע מועד לגיוס ל- צ.ה.ל. כחייל לא ניתן לו להמשיך לפתח את כישוריו לספורט. היה לו חלום, שינתן לו להיות בנבחרת ישראל, שכן הוזמן לקראת המכביה ה- 5. בנוסף, ניתן לו להיכנס לקאדר ולהתאמן בוינגייט עם מאמנים, אך לאחר מכן צה"ל לא אפשר יותר – לא אישר את הנסיעה לתחרויות א"ק, ישראל נגד יוון וקפריסין, ובקושי ניתן לו להשתתף באליפות צהל בא"ק (שבסופו של דבר ניצח בה). הוא הופיע בגיליון "במחנה", בתמונה גדולה מנצח ב- 1,500 מ', אלוף צה"ל. רשמית, רק לכדורגלנים, ובהמשך גם לכדורסלנים, אפשרו לצאת 3 פעמים בשבוע לאימונים סדירים. בפועל הם קיבלו יותר- בבסיס היה עליהם רק להתייצב מדי פעם, להביא כרטיסי כניסה למשחקים לרס"ר והמפקדים ועוד.

הגיע זמן שחרור של אותו רץ מצטיין. הוא החליט לחתום קבע (הבטחת הכנסה) ולהקים משפחה. מריצות אי אפשר להתקיים בחיים, אז הוא גם פרש, כי צה"ל לא תמך בא"ק.

זה סיפורו של ילד נער חייל, שהיה לו חלום אך פרש. כך היו עוד הרבה בני נוער כישרוניים שהתגייסו והיו חייבים להפסיק בספורט האהוב עליהם, ובכך גם לא לספק למדינה ספורטאים טובים שיתנו ייצוג למדינה.

וכך זה גם היום, אני מאשים גם היום: האתלט הכישרוני ביותר חייב קודם לדאוג לפרנסתו, אך המדינה אינה דוגלת במדיניות זו, שאתלט מוכשר ביותר יתרכז רק בספורט. במקום זה, גם היום האתלט חייב לדאוג לעצמו, לעבוד באיזו עבודה, בבתי מלון, תחנת דלק וכדומה, שכר שלא מספיק אפילו למחייה ועוד לבני משפחה.

כדורגל וכדורסל הינם ספורט מקצועי אצלנו, אך גם עם הרבה עסקנים וחוסר הצלחה.

הרי כך לא מכינים ספורטאי לאולימפיאדה!

כמו שיש בארצות מתפתחות בספורט, ואכן מצליחות, לא כך אצלנו, הרי מרוב עסקנים שיש לנו, לא רואים את הספורטאים בשטח.

כמו פעם שאמרו במפלגת מפ"ם: "מרוב אלוני(ם), לא רואים את יערי".

מחשבות על קעקוע – האיירונמן שלי

3.8.2012
מאת גיא שפירא

כשהחלטתי לפני יותר משתיים עשרה שנים להשתתף במיני טריאתלון חורשים, רק כי הוא מתקיים קרוב לבית, לא שיערתי לאן הדבר יוביל אותי…

 

לפני יותר משנה החלטתי להגיע לפסגה.

עשיתי כבר את המירוצים הקצרים, חצאי מרתונים, מרתונים, בארץ ובחו"ל, עשרות תחרויות טריאתלון, טרנס-אלפ (תחרות רכיבת האופניים הקשה ביותר לחובבים) ונשארה התחרות שבפסגה – האיירונמן (3.8 קמ' שחייה, 180 קמ' רכיבת אופניים, 42.2 קמ' ריצה).

מי שמתאמן ומתחרה יודע שבכל פעם אתה מציב לעצמך יעד חדש. אתה בוחן את הגוף שלך, את הרצון שלך, את היכולת שלך, במטרות מאתגרות יותר ויותר. זה לא שאחרי שנים של תחרויות אותם מירוצים כבר לא מהווים אתגר, אבל אני מחפש אתגרים וחוויות חדשות.

גיא שפירא במרתון טבריה 2007
במרתון טבריה 2007.

 

גיא שפירא במרוץ עין גדי 20122
במרוץ עין גדי 2011.

 

נרשמתי לאיירונמן אוסטריה (קלאגנפורט). הלחץ התחיל כבר בהליך הרישום לתחרות. נתתי לחבר 100 אירו על מנת שירשום אותי כבר שם, רק כדי שיישמר לי מקום. זו תחרות מאד מבוקשת, ולכן חשוב להירשם מוקדם. אבל ברגע האחרון הוא החליט לא לטוס לתחרות ולא להתחרות. העברתי את הסכום לחבר אחר, אבל גם הפעם משהו השתבש. חוסר ערנות קטן שבגללו נותרתי בלי אישור הרשמה. שלחתי מיילים למארגנים, ללא תגובה מהם, ניסיתי להפעיל קשרים דרך חבר של חבר גרמני, בכיר באינטרפול, בהנחה שהוא מקושר להנהלת האיירונמן, אבל גם שם לא הצלחתי. חששתי שהתחרות מתרחקת ממני בעוד שנה. אני  כבר החלטתי לעשות את זו שבאוסטריה השנה ולא רציתי לדחות לשנה הבאה. בסוף הצלחתי. הנהלת התחרות נעתרה לבקשתי וקיבלתי אישור הרשמה (עלות ההרשמה עלתה בעוד 200 אירו, אבל מה זה לעומת הדרך להגשמת חלום). מוזר, גם אחרי שנרשמתי עדיין היו חששות. האם המיקום של המלון מספיק קרוב לזינוק, האם שעות הטיסה יתאימו לזמני התחרות ויאפשרו התארגנות רגועה, איזה רכב כדאי לשכור עם החברים שנוסעים איתי כדי שיכיל גם את האופניים. בעצם, כל החלטה תמיד תהיה מלווה בהסתייגויות. אבל חייבים להחליט וחייבים להיות שלמים עם כל אחת ואחת מההחלטות.

הנה, משוכה אחת עברתי. עכשיו מתחילים האימונים הפיזיים המפרכים.

התחלתי את שנת האימונים ללא מאמן וללא מסגרת, אבל עם עוד כמה חברים. אם תשאלו את הסובבים אותי, הם בטח יגידו שהייתי בלתי נסבל. הייתי מאד לחוץ, לא ידעתי איך לבנות לעצמי מערך אימונים שיוביל אותי בצורה הנכונה ביותר ליום התחרות. שחיתי, רכבתי ורצתי כמו מטורף. בכל שנייה פנויה שהייתה לי התאמנתי. קמתי בשעות שבהן כולם עדיין ישנים, יצאתי לאימונים, משם טסתי לעבודה, ומשם הגעתי הביתה חסר סבלנות, עצבני ומתוסכל. האם אני עובד נכון עם הגוף? האם נכון להביא את הגוף לעומס כזה כבר בהתחלה? התלבטתי אם להצטרף לקבוצה עם מאמן מקצועי. לא ידעתי אם יהיה ערך מוסף לכך. עד לאימונים לאיירונמן התאמנתי כמעט לבד. בניתי לי תכנית אימונים שמבוססת על הניסיון שלי, על ניסיון של חברים, על הגיון בריא ועל תכניות ומאמרים שקראתי. אבל כשהבנתי שאני כנראה מתאמן יותר מידי, החלטתי לעשות את זה. זה הוריד ממני המון לחץ. אני מקבל תוכנית אימונים ומבצע. אני יודע שאני נמצא במסגרת קבוצתית, ולמרות שאני מתאמן חלק נכבד מהאימונים לבד עם עצמי, ההרגשה היא של סביבה תומכת.

החברים הציעו שניקח את גווין קנינג, שיאמן אותנו. לא הכרתי אותו, אבל הרקורד שלו, כמה איירונמנים שעשה בעצמו ואימן רבים אחרים וההמלצה של החבר'ה שכנעו אותי. מידי חודש הוא כותב לנו תכנית אימונים. בהתחלה זה היה קל יחסית אבל ככל שחלף הזמן האימונים הפכו להיות מפרכים וארוכים. לפני כל אימון הטלתי ספק ביכולת שלי לסיים אותו לפי התוכנית, כל פעם מחדש חשבתי האם אצליח לעמוד ביעדים שגווין הציב בפנינו, ועם כל אימון שסיימתי הייתי מלא סיפוק עצמי. הנה, הצלחתי לעשות עוד אימון קשה. רכבתי 4 שעות ואחריהן רצתי שעתיים, שחיתי מחוף הצוק עד המרינה בהרצליה ובחזרה ושוב רצתי. בד בבד היו מחנות אימונים מפרכים ומתישים. הגוף ממש צועק הצילו. רכיבה במשך שעות ארוכות, אחריהן ריצה ארוכה, והימים כבר חמים. הביטחון והסיפוק שמציפים את הגוף בסוף כל אימון זה משהו ממכר.

כשנרשמתי לתחרות לא ידעתי אם אצליח לתמרן בין העבודה לבין האימונים. מאחר שאני עובד כצלם טלוויזיה בחדשות ערוץ 2, ולוחות הזמנים של העבודה לא ידועים, אז לא יכולתי לתכנן את לוח הזמנים של האימונים מראש. בכל פעם הופתעתי מעצמי מחדש איך צלחתי עוד שבוע אימונים, בלי לפספס אף אימון. כן, זה לא מובן מאליו אבל עשיתי את כל האימונים שנדרשתי. כל בוקר הייתי בלחץ מהאימון היומי, וכשסיימתי אותו הייתי רגוע מאד מכיוון שהספקתי והצלחתי. אחר הצהריים, תחושת הרוגע התחלפה שוב בלחץ לקראת האימון של מחר, וכך עברו להם ימים ושבועות. עשיתי בדיוק את מה שכתב לי גווין, לא וויתרתי לעצמי, קמתי בשעות המוקדמות של הבוקר, בגשם ובקור ואחר-כך בחום ובלחות של הקיץ. התאמנתי, הספקתי לחזור הביתה, לפעמים אפילו לקחת את שחר לגן ואז לצאת לעבודה. הצלחתי כי רציתי. הצלחתי כי קבעתי לעצמי יעד ואני עומד ביעדים שאני קובע לעצמי.

יום שישי, תשעה שבועות לתחרות, שעתיים רכיבה עם המון חברים. אימון מהיר. הרכיבה מסתיימת ואני יוצא עם חגי ואמיר לשעתיים ריצה. ההתחלה קשה, הקצב מהיר, קצב שאני לא רגיל אליו. אחרי שעה, בנקודת הסיבוב ביפו – אני עדיין איתם, אבל מבין שלא אחזיק איתם עוד הרבה זמן. הם מתחילים לפתוח פער ממני, פער שהולך וגדל. הקצב שלי יורד מעט, אבל אני ממשיך לרוץ. הם עוצרים לשתות ומחכים לי. אני שוב איתם, אבל שוב נפתח פער והם מתרחקים. זה מתסכל! רוצה להישאר איתם אבל לא מצליח. שואל את עצמי מה אני עושה כאן, למה אני מביא את עצמי לקצה…? אבל אני לא נשבר וממשיך. מסיים את הריצה כמה דקות אחריהם. הרגליים כואבות מאד ומחר מחכה לי אימון נוסף…

במהלך האימונים החלטתי להחליף את האופניים. אני מנסה לחשוב על כל פרט שיכול לשפר לי את הזמנים בתחרות. קיצור הזמנים הזה עולה המון המון כסף. שלדה חדשה לאופניים, חליפת רכיבה וחליפת שחיה, כידון אירובר. אוף, האירובר… הזמנתי אירובר באינטרנט מלונדון, הייתי כל כך מרוצה, אבל כשהוא הגיע הוא לא התאים לאופניים החדשים. חיפשתי אירובר בארץ, כי הזמן כבר דוחק, לקח לי כשבוע למצוא אותו  ועד שהצלחתי לכוונן שיהיה לי נוח, חלפו עוד שבועיים. כל קנייה כזו לא נעשית תמיד בלב שלם משום שקינן בי פעמים הספק שאולי הייתי צריך לקנות משהו אחר, אולי יש משהו שמתאים לי יותר. אבל ברגע שהחלטתי – הייתי חייב לנסות להיות שלם עם זה, אחרת זה לא ייגמר לעולם.

עכשיו אני כבר חודשיים לפני התחרות. החרדות מתחילות. אני יכול לפרוש פה רשימה ארוכה אבל אתן רק טעימה מכל מה שרץ בראש (אנסה לסדר את זה בסדר הגיוני אבל לא בטוח שאצליח):

  • מה יהיה אם אפצע דווקא עכשיו, לקראת סיום האימונים?
  • האם ארגז האופניים מספיק טוב כדי שהן לא ייפגעו בטיסה?
  • איך תהיה הכניסה למים עם כל אלפיים ושבע מאות המתחרים (מכנים את הכניסה למים -מכונת כביסה)?
  • האם התזונה בתחרות תספיק לי?
  • האם אצטרך לעצור להשתין הרבה, שלא לדבר על….?
  • איך נרדמים בלילה שלפני…?
  • מה יהיה אם  לקראת סוף התחרות יתפסו לי שרירים ולא אצליח לסיים?
  • האם אעמוד בזמנים שהצבתי לעצמי?

אתם בטח מבינים שאלו אותם דברים קטנים שיכולים להטריד ולהלחיץ. מי שלא עבר תחרות מימיו יגיד "אה, עזוב, אל תתעכב על השטויות האלה". אבל מי שמתאמן חודשים ארוכים לתחרות כזו יודע עד כמה הדקויות האלה חשובות. כל דבר כזה יכול לגזול ממך דקות שאחר-כך נצברות לזמן רב.

ניסיתי להקל על עצמי והזמנתי מחו"ל את כל אותם המשקאות האיזוטוניים וחטיפי אנרגיה שמחלקים בתחרות רק כדי לראות אם אני מסוגל לעכל אותם ולהתרגל אליהם, כי את חלקם לא מייבאים ביבוא מסודר לארץ. הזמנתי, התחלתי להתאמן עם האוכל החדש והיה מעולה, אלא שאז מארגני התחרות החליטו להחליף חלק מהחטיפים ואת הסוג של משקה האנרגיה ברכיבה. טוב, תהיה לי הפתעה, אני אנסה בתחרות משהו שעוד לא אכלתי מעולם. אמנם זה לא מומלץ, אבל הניסיון שלי עם הבטן שלי מנבא לי שיהיה בסדר (המשפט הזה בטח נשמע כל כך ישראלי – יהיה בסדר…)

שבועיים לפני התחרות ואני כבר בטייפר (הורדת עומס לפני תחרות). חשבתי שהטייפר יהיה יותר רגוע. אני בודק מדי פעם באינטרנט תכניות אימון של אחרים ונתקל באסכולות שונות. יש כאלו שמתישות אותך באימונים עד שבועיים לפני התחרות ויש כאלו שמתחילות טייפר כבר חודש לפניה. אני דבק בתוכנית שלי.

התחרות מתקרבת והלחץ גובר. הצבתי לעצמי יעד לסיים את התחרות ב- 11.5 שעות. לא יודע אם זו באמת התוצאה שאני רוצה. אולי הצבתי לעצמי סף נמוך מידי כדי שלא אתאכזב. בתוך תוכי רציתי לראות תוצאה של פחות מ- 11 שעות. הרי חברים, שהיסטוריית התוצאות שלהם בתחרויות שהשתתפנו בהן ביחד, הגיעו להישגים טובים יותר מ- 11.5. אז למה שאני לא אצליח. איך אעשה את זה? האם אני באמת מסוגל? עשיתי את כל הדברים הדרושים. אימונים, תזונה, טיפולים פיזיותרפיים מעולים אצל חנן בן עמי. מה עוד אפשר לעשות?

למרות החששות הרבים שליוו אותי לאורך כל התחרות, שום אדם בעולם, לטעמי, לא יצליח להגיע לתחרות כזו ללא כוחות נפשיים. גוף חזק חייב לבוא עם נפש חזקה. התמיכה מהסביבה חשובה מאד. אני יודע שהזנחתי את משפחתי בשנה האחרונה ואני בהחלט מתכוון לפצות אותם על כל השעות שהחסרתי מהם. אבל זו תחרות לא רגילה, לא אחת מיני רבות (וזה לא אומר שלא אעשה אחת נוספת), אלא תחרות שבה אתה בוחן את היכולות הפיזיות והנפשיות שלך גם יחד. מבחינתי, גם שנת האימונים הלוחצת הזו והעמידה בה היא סוג של הצלחה.

מי מכם שהתאמן או כבר מתאמן לתחרות איירונמן בכל מקום בעולם בטח מבין את הכותרת לשורות אלה.

על אף שלא כל מי שמסיים מקעקע את סמל התחרות, אני החלטתי. אני אעשה קעקוע! זה יהיה הקעקוע הראשון שלי וכנראה גם האחרון. נשאר רק להחליט איפה בדיוק אעשה אותו ובאיזה גודל. את הקעקוע אני רוצה לעשות מיד אחרי התחרות, עוד לפני החזרה לארץ. מבחינתי, זה חלק מהתחרות, כאילו שבלי זה ,המשימה לא הושלמה.

בשבועות האחרונים, בריצות הרבות שלי ביער שליד הבית, מצאתי את עצמי מתרגל לקראת סוף הריצה, בלי שאף אחד יראה, את הנפת הידיים שאני רוצה לעשות ב- 200 המטרים האחרונים שמובילים לקו הסיום. זו תהיה התמונה שתישאר לי למזכרת מסיום התחרות. תמונה שלי מניף ידיים ומעליה השעון האלקטרוני עם התוצאה שלי. שבועיים עד התחרות, עוד לא החלטתי אם אניף אגרופים קפוצים או שתי אצבעות מורות לכיוון השמיים.

שבועיים לתחרות. אני רוצה להרגיש קליל ורגוע. אבל כל השרירים כואבים לי. אני עייף מאד, רוצה רק לאכול ולישון. עומס האימונים יורד בהדרגה, אבל הגוף מרגיש עדיין את העומס העצום של החודשים האחרונים ודווקא עכשיו מחצין את ההרגשה.

עכשיו אחרי חודשי אימונים רבים אני מביט לאחור, מתחיל להבין מה עברתי, אבל יותר מכך, לקראת מה אני הולך בעוד כשבועיים… חשש מעורב בהתרגשות רבה.

שבת אחרונה של אימון בארץ לפני התחרות, רכיבה של שעתיים וחצי שנראית פתאום קצרה וקלילה ואחריה חצי שעה של ריצה בחום של סוף יוני. חום שלפי התחזיות אמור לשרור גם באוסטריה בזמן הריצה. הראש עסוק כל הזמן במחשבות. אני מנסה להכריח את עצמי לחשוב חיובי ולא על תקלות ובעיות בתחרות, אבל הראש עסוק בכל תקלה אפשרית. צופה בסרטים וקורא המון על התחרות, מנסה להגיע הכי מוכן שרק אפשר.

קצת קניות והשלמות של חוסרים קטנים וזהו,הציוד כבר מוכן.

השאלה היא אם אני מוכן, התאמנתי לפי הספר, אבל הספקות מקננים…

עוד מעט אני יוצא לחוויה של חיי וזה זמן טוב לסיכום האימונים -

התחלתי להתאמן לפני כמעט שנה בצורה ייעודית לתחרות הזו, אבל זה סיכום של שלושים השבועות האחרונים:

 

                                                                                                                      

בסך הכול 248 אימונים ב- 210 ימים, כלומר יותר מאימון אחד ביום בממוצע.

445 שעות אימון – ממוצע של כ- 15 שעות בשבוע.

192 קמ' שחיה;

5,880 קמ' רכיבה;

1,786 קמ' ריצה;

311,500 קלוריות;

 

האופניים כבר ארוזים, עברתי על הרשימות עשרות פעמים, הוספתי עוד ועוד פריטים קטנים שאולי אזדקק להם לפני התחרות ובמהלכה.

 



האופניים מפורקים לקראת האריזה

 

הפקדת האופניים לפני הטיסה לא משאירה אותי רגוע, מקווה שהן יגיעו בשלום.

הטיסה עברה טוב, הציוד והאופניים הגיעו. לקחנו את כלי הרכב ששכרנו, רענן ואני יוצאים לנסיעה ארוכה, 350  ק"מ לכיוון קלגנפורט. מדברים כל הדרך על התחרות הזו ועל תחרויות קודמות. השעה מאוחרת, אני עייף, אבל מתרגש.

מגיעים למלון, כבר אחרי חצות, אני מתאפק לא להרכיב את האופניים כדי לראות שהן בסדר. הסתפקתי בפתיחת הארגז ובבדיקה ויזואלית. הכל נראה שלם. נכנס למיטה נרדם מיד, העייפות והמתח הנפשי לא הפריעו לי להירדם.

מעל 30 מעלות באוסטריה, אין מזגנים בשום מקום, אפילו לא מאווררים, אפילו בשינה אני מזיע. מה יהיה בתחרות בחום הזה?

בוקר… אני מרכיב את האופניים ועוזר גם לחברים בהרכבה. הכל תקין. נוסעים לאקספו. ענק, המוני דוכנים, המון פריטים עם הלוגו של האיירונמן, אני מתרגש, אבל לא קונה שום דבר שיש עליו לוגו, לא לפני שאני מסיים את התחרות. נחכה עם זה עוד יומיים. נכנסים לאוהל ההרשמה ונרשמים. יש לי מספר משתתף, 1825. מטיילים עוד קצת באקספו, פוגשים עוד ישראלים ושוב למלון, לאכול ולנוח.

אחר הצהריים אימון שחיה קצר עם חליפות השחייה באגם, כיף, מים מתוקים ונעימים. אני מרגיש מעולה. בערב יוצא לבד לבדוק שהכל בסדר עם האופניים, מגלה שהאירובר לא מחוזק. זו הייתה הסיבה העיקרית ליציאה לרכיבה הזו. הכל תקין חוץ מזה.

אחר כך נוסעים לארוחת הפסטה המסורתית, אלפי מתחרים באוהל ענק. בקצה השולחן יושב פאריס אל סולטן, שהגיע כדי לנצח בתחרות הזו ועוד חברים מנבחרת אבו דאבי. רענן ואני אוכלים ערימות של פסטה.

 

מסיבת הפסטה, ערב לפני התחרות

 

יום שבת, ארוחת בוקר ומיד לאוהל המרכזי לתדרוך על התחרות. כולם מחכים להכרזה הסופית בעניין חליפות השחייה, הכרוז שומר אותנו במתח ואז לקראת סוף התדרוך מודיע, שזו הפעם הראשונה בתולדות התחרות שטמפרטורת המים והתקנון לא מאפשרים שימוש בחליפות שחיה(ששומרות על חום הגוף אבל גם מציפות ומתוך כך מקצרות את זמן השחייה)! המתחרים בהלם. חלק קטן מהם מחליט לא לזנק לתחרות, אני לא מבין את זה, אני אזנק בכל מחיר.

אחר הצהריים, נוסעים להפקיד את האופניים ואת ציוד התחרות בשטח ההחלפה. המתח מתקרב לשיא, אני משנן את המיקום של שקיות הרכיבה, הריצה וכמובן האופניים כדי שכשאסיים את השחייה, אמצא את הכל בקלות.  אני מוריד אוויר מהצמיגים, מפחד שבגלל החום הם יתפוצצו עד הבוקר ומתכוון להגיע בבוקר לנפח בחזרה.

הכל מוכן, נשאר רק לקום מחר בבוקר ולהתחרות – היום הארוך ביותר יתחיל עוד מעט.

ישנתי טוב למרות ההתרגשות והחום.

ארוחת בוקר קלילה מאד (פתחו את חדר האוכל במלון בארבע לפנות בוקר לכבודנו) נוסעים לשטח ההחלפה, בודק שהכל תקין, מנפח אוויר בצמיגים והולך לקו הזינוק. בין לבין מספיק להיות כמה פעמים בשירותים בגלל ההתרגשות. צריך להיות שם כדי להבין את גודל ההפקה, כדורים פורחים, מסוקים, אלפי מתחרים, אלפי מתנדבים. איזו הפקת ענק !!! על קו הזינוק אני פוגש קבוצה של ישראלים ואנחנו מתרגשים ביחד.

יריית זינוק, רץ למים ומתחיל לשחות, מרגיש מעולה, שוחה רגוע כמאתיים מטר ואז… פתאום נהיה צפוף, אי אפשר לזוז, אני דחוק בין מתחרים שבועטים ודוחפים, אני לא מצליח לשחות ולא מצליח להכניס את הראש למים. עובר לשחיית חזה, מנסה להסדיר נשימה ולמצוא מקום פחות צפוף. אחרי כמה מאות מטרים ואבדן זמן יקר אני חוזר לחתירה, שחיה ארוכה, אבל אני נהנה. הק"מ האחרון הוא בתעלה צרה, לשם מתנקזים כולם, שוב צפוף אבל אני בסדר. שומע קריאות עידוד מגדות התעלה, זה מדרבן מאד. השחייה מסתיימת (1:20 שע'), 10 דק' יותר ממה שתכננתי, בגלל האיסור לשחות בחליפות שחייה. מתנדבים ממש מושים אותי מהמים ואני רץ לשטח ההחלפה.

 


שוחים אל הלא נודע…

 

שבועיים לפני התחרות התחלתי לבדוק את מזג האוויר. היו צפויות 27 מעלות. נבהלתי! כל יום שעבר המצב הדרדר. ביום התחרות נמדדו 37 מעלות במסלול הריצה, ובמסלול האופניים נמדדו °41 (!)  התאמנתי כבר בתנאים כאלו בארץ, אבל לעשות איירונמן?

רץ באיטיות לשטח ההחלפה, כמה מאות מטרים ברגליים יחפות. מוצא במהירות את השקית שלי, מתארגן באוהל ורץ לאופניים. יוצא לחלק הארוך בתחרות, איזה כיף, אני אוהב לרכוב, רוכב בקצב שתכננתי.

 


יציאה משטח ההחלפה לרכיבה

 

אני מכיר את המסלול היטב, למדתי אותו ובנוסף, נהגתי  אתמול את כל הדרך  כדי להכיר טוב יותר. על הכידון מודבק גרף גבהים וכל נקודות ההזנה. הכל בשליטה. אוכל ושותה בדיוק לפי התכנון. כשבקבוק משקה איזוטוני נגמר, אני זורק אותו ובתחנה הבאה לוקח מלא. הכל מתוקתק. כל תחנות ההזנה בנויות בדיוק אותו הדבר. בלי לעצור אני מתדלק באוכל ושתייה כמו שתכננתי. בק"מ ה- 70 חבטה קלה בשוק השמאלי. מביט לאחור ולא רואה כלום. ממשיך, לא מבין מה זה היה, ואז נופל האסימון. אני מושיט יד מתחת למושב ומבין שאחת משתי הפנימיות החליפיות נפלה ובדרך למטה פגעה בשוק. מכאן אני כבר חושש, רק שלא יהיו תקרים. נזהר מכל בור וכל חריץ בכביש. יש לי מזל, מסיים את הרכיבה בלי עצירות ובלי תקלות (5:48 שע' – קרוב מאד לזמן שתכננתי).

 

  

 

נכנס לשטח ההחלפה, מחזיר את האופניים ורץ לשירותים. מרוצה שלא הייתי צריך לעצור ברכיבה, אבל גם מוטרד וחושש שאני לא שותה מספיק. מרגיש רגליים כבדות, אבל נשאר רק עוד מרתון אחד לרוץ.

מחליף נעליים, מרסס את עצמי בספריי הגנה, כובע ויוצא לריצה. בני אלטרס שהיה באוסטריה בשנה שעברה השביע אותי שאני אעצור בכל תחנת הזנה בריצה לשתיה ואוכל. יש תחנה כזו כל שלושה ק"מ בערך. זה נראה לי מופרז לעצור כל 17 דקות. אבל החום העז משכנע אותי להקשיב לעצתו. אני עוצר בכל תחנה, לוקח כוס קולה וכוס איזוטוני בתוספת בננה או שקית ג'ל האנרגיה. יוצא עם ידיים מלאות בהליכה שותה ואוכל ואז חוזר לרוץ. בהתחלת הריצה זה הרגיש מיותר לעצור כל כך הרבה, החל מהקילומטר השלושים, ממש חיכיתי לתחנות האלה, כי הייתי צמא וידעתי ששם אוכל לנוח וללכת שתי דקות.

הריצה הייתה ריצת הישרדות. כבר בהתחלה התחילו להתכווץ לי שרירים והחשש שלי היה שהם יתקשו למצב שבו לא אוכל אפילו ללכת. רצתי לאט, כשהתכווץ שריר, עיסיתי אותו והמשכתי. אבל השרירים התכווצו שוב ושוב ובכל פעם שריר אחר. כל 45 דקות אני לוקח כדור מלחים, כדי לעזור במניעת התכווצות השרירים (הכדורים הם הדבר היחיד שלקחתי איתי לריצה). חלק  קטן מהריצה העברתי עם גיל וינר, היה נחמד לא להיות לבד חלק מהזמן, למרות שזה ספורט סוליסטי, גם אם יש סביבי תומכים, אני עדיין לבד. מדי פעם חולפים מולי חברים שהתאמנתי איתם, מחליפים צעקות עידוד וממשיכים, כל אחד עם ההתמודדות שלו. חם, קשה מאד.

זה מדהים, הקילומטרים עוברים מהר, עברתי חמש פעמים ליד הפינה הישראלית. היו מרוכזים שם בני משפחות וחברים של משתתפים ישראלים עם דגלי ישראל והם עודדו כל ישראלי שעבר. כמה אנרגיה הם נתנו לי. הראש כל הזמן עובד, בעיקר מחשב זמנים, אני יודע שאסור לי לעבור להליכה כי הסיכוי לחזור לרוץ קלוש.

האוסטרים היו מדהימים, כמעט מכל בית פרטי לאורך המסלול יצאו תושבים עם צינורות מים וממטרות כדי לצנן את הרצים. מרחוק צעקו "ואסר?" אם עניתי כן, קיבלתי מקלחת קרה ומצננת. ב- 37 מעלות, זה ממש הציל אותנו. מה שבטוח, לפי כמות המים שהם שפכו שם, הם לא משלמים 25 שקלים לקו"ב כמו בארץ…

מביט בשעון מדי פעם, יודע שלא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, ומנסה לרדת מ- 12 שעות. בהתחשב במזג האוויר, ובעובדה שרוב המתחרים על המסלול הפכו אותו לטיילת ולא למסלול ריצה, אני די מרוצה. חייב להמשיך לרוץ.

 

מתקרב לקו הסיום ונזכר שבסיום הישראמן באילת הפנים שלי היו לבנות ממלחי ההזעה שלי. החלטתי שכאן, תמונת הסיום תהיה יפה, עוצר בתחנת המים האחרונה, לוקח ספוג (חולקו ספוגים טבולים במים כדי לצנן את הגוף) ושוטף איתו את הפנים. אני שומע את הכרוז מכריז על המסיימים שלפני, עוד מעט אני!!!

פונה לקו הסיום, שיואו…  איזו התרגשות, מניף ידיים לאוויר ולא מוריד אותן לרגע, חיוך ענק על הפנים בקושי מצליח להסתיר את התשישות שאני נמצא בה.

 

הכרוז צועק Guy – you are an IRONMAN.

 

שתים עשרה שנים של תחרויות, שהתנקזו לשנה אחת של הכנות מפרכות, שהתנקזו ליום אחד שלם של מאמץ אדיר, שמתנקז לשנייה אחת בודדת של מעבר מתחת לשער הסיום.

 

אני איירונמן. הגשמתי חלום !!!

 

להשתין כל הדרך לפודיום

6.6.2013

מאת מרטין הרץ

"פיפי זה הרבה מים עם קצת מלח" זכר ארז אמיר איך ניסתה אמו הדאגנית לנחמו אחרי

אותה מסיבת פורים אומללה בכיתה ב'. הבזק הזיכרון הצורב לא הרפה ממנו, אז ילד מושפל וכעת גבר במיטב שנות ה- 50 שלו.

 

 

בעודו רץ באחד מאותם מרוצי סוף שבוע, חש בלחץ מסוים בשלפוחית השתן שנוטה להציק לגברים בגילו. עכשיו הוא בקילומטר השלישי ונותרו כ- 7 ק"מ לסיום. חישוב מהיר גילה כי מדובר ביותר מחצי שעה. למרות שהקפיד להתפנות דקות ספורות לפני הזינוק, הלחץ גבר ואיתו הציפו מחשבות וזיכרונות את המוח שנוטה לוותר על חמצן באותם רגעי מאמץ גופני תובעני.

"ארז בחור כברז" ניסר במוחו הפזמון האכזרי ששרו כל הילדים באותה מסיבת פורים. ילדי כיתה ב' 2 בבי"ס רימונים, ביה"ס האזורי ליד המושב בו גדל, הופיעו במסכת פורימית ארוכה מדי לילדים הרכים. הזמן וההתרגשות עשו את שלהם וארז לא הצליח להתאפק. כל התחפושת, מהחגורה ולמטה, התמלאה בשתן מטפטף שלא נעלם מעיני הסובבים, הורים וילדים כאחד.

ארז אמיר, סמנכ"ל כספים בחברה תעשייתית ממרכז הארץ בימי חול ורץ חובב ומקצועי בתחביבו, התייצב ביום שישי נאה וקריר בעיר מוזנחת בפאתי גוש דן. לפחות פעם בחודש , בד"כ בסופי שבוע היו ארז וחבריו למועדון הרצים נרשמים למרוץ 10 ק"מ באחת מערי המרכז כדי לבחון את עצמם במרוץ מאתגר, סוג של מבחן גופני לגברים מתבגרים הנלחמים בעיקשות בבגידת הגוף שמבצבצת פה ושם עם כרס חביבה וכושר מידלדל. שעה ארוכה לפני ירית הזינוק שיבצע עוד ראש עיר גאה ומלא חשיבות עצמית, נקבצו כמה מאות רצים מרחבי הארץ. רבים מכירים איש את רעהו שנים רבות ממרוצים קודמים.

במרוצים מקובל לחלק את הרצים ברישום המקדים לקטגוריות גיל – 5 שנים כל קטגוריה.  ארז, בסקירה מהירה של יריביו הפוטנציאליים, ידע לזהות כמעט מיד את סיכוייו לזכות באחד משלושת הגביעים לראשונים בקטגוריה שלו. בקילומטר השלישי, זכריה , הרץ התימני המעולה, רץ מאות מטרים לפניו. היה ברור שיסיים ראשון כמו ברוב המרוצים. בעודו מתקרב לסיבוב הפרסה של המסלול, באו מולו כל הרצים שכעת מקדימים אותו  במרוץ. זה שלב שארז יכול לזהות את יריביו ובכמה, בערך, הם לפניו. שמואל, ידיד ותיק, כבר דהר כ-200 מ' לפניו. מי שהותיר תקווה ואתגר היה דווקא מוריס החביב שרץ כתף אל כתף עם ארז במרוצים קודמים. מהכרות מקצועית, ידע ארז את חולשתו של מוריס לפתוח טיפה מהר מדי.

הלחץ באזור חלציו הפך למטריד. סיפורי חלק מחבריו על בלוטת הערמונית שמטרידה גברים בגילו זמזמו במוח במרץ. "מה עושים", פלט ארז לעצמו והעיף מבט נוסף אל מוריס שלפניו. כמו ברגעים קריטיים קודמים בחייו החליט "להכנס לישיבת דירקטוריון עם עצמי"- סוג של משפט שמפעם לפעם פלט אל קולגות בעבודה. מצד אחד, כל-כך קל לסור הצידה, לתפוס מסתור קטן בעיירה השוממה למחצה בבוקר יום שישי ישנוני. כאן נכנס השיקול הקר שארז ידע לחשב היטב: " להשתין עכשיו – הלכה התוצאה, הלך הפודיום". רגע לפני שמשך הצידה, הבחין שמוריס טיפה מתקרב אליו. יותר פשוט מזה לא יכול להיות: "יש סיכוי לעבור את מוריס" – לחש ארז בישיבת הדירקטוריון הפרטית. "מה עושים עכשיו, לעזאזל?"

באותם רגעים קריטיים, אם מרוץ לחובבים מתבגרים יכול להיות כזה, נזכר ארז בכינוי המחמיא מהסיירת –א"א. החברה בטירונות הדביקו לו את הכינוי אחרי שסמל המחלקה, עולה חדש מצרפת, קרא לו במסדר  "ערז (ערס) עמר" ולפני שכולם נשנקו מצחוק , צעק מישהו "אלף, אלף". מאותו יום קראו לו כך בצבא ומשם זה המשיך לאזרחות.

לא היה מה להתבייש בכינוי  והקונוטציה האיכותית שדבקה לכינוי יותר מהחמיאה. ככה, ברגעי משבר קטנים וגדולים, ידע ארז לקרוא לעצמו א"א ולא לוותר. השם מחייב. הפתרון לקפוץ הצידה נפסל מהר. כאן נזכר ארז במשהו שכבר ניסה באחד האימונים, קצת מוזר אבל עובד: פשוט להוציא את "שרביט הפיקוד" כפי שנהג לכנות את החבר מתחת לחגורה. סוג של בדיחה שגם צצה לה בימי השרות הצבאי. כשנשאל פעם מאיפה הביא את הכינוי המוזר הזה, השיב ארז ספק באירוניה, ספק ברצינות: "נו, אתם יודעים מי באמת מפקד עלינו". עוד רגע והלחץ בשלפוחית היה מוציא את השרביט החוצה תוך כדי ריצה והשתנה סימולטנית.

ברגע האחרון הבחין ארז בקבוצת בנות מתקרבת לכיוון המסלול בדרך לטקס הסיום. "נו, באמת" התנצל בפני השלפוחית הצועקת וויתר על הרעיון.

הרצים התקדמו וארז כבר רואה את מוריס יריבו ממש עשרות מטרים לפניו. הרחובות השוממים דחפו להחלטה אחרונה: משתינים במכנסים. פיפי זה הרבה מים וקצת מלח – אמרה אימו כאילו היה זה אתמול.

בדיעבד זה קרה ממש בקלות. איש מהרצים הסמוכים לא הבחין בכמה טיפות שנשרו לרחוב. מבט קצר למטה הזכיר מכנסיים מיוזעים בקיץ לח וחם. זה הכל. כל כך הוקל לארז שכמעט שמע עצמו מפזם "ארז בחור כברז". עכשיו גם הריצה קלחה והקצב כאילו גבר מעצמו.

שירותים כימיים במרוץ
שירותים כימיים במרוץ. תמונת ארכיון, למצולמים אין קשר לכתבה.

לקראת הקילומטר השביעי מוריס כבר היה לצידו כתף אל כתף. הטקטיקה הייתה לרוץ סמוך למוריס ולחוש כמה כוח נשאר לו להגיב. כמה צעדים קדימה ואין תגובה. ארז ידע שהוא בדרך הנכונה לפודיום. אסיר תודה לקבלת החלטות מסודרת מילאה אותו סיפוק אולי יותר מהגביע הפשוט שיוענק  לו בהמשך. אבל התחרות לא הסתיימה. מוריס עוד ניסה לתת פייט בכוחות אחרונים. המרחק ביניהם הלך וגדל ומרחוק כבר הבחין ארז בשער הסיום ובמעט הקהל המתגודד לקראת סיום. באנרגיה מחודשת דוהר ארז לקו הסיום מנסה לקבוע תוצאה מכובדת ומקצועית ככל שיכול.

"קדימה א"א ", צעק מישהו מהקהל, "עוד 400 מ'". מוריס כבר נשרך מאה מ' מאחוריו. המקום השלישי והפודיום כבר הובטחו. צעדים אחרונים, לחיצה על הסטופר הפרטי שלו. נגמר. השעון הראה יופי של הישג אבל עדיין משהו הציק. הרטיבות, הריח. מהר לחמוק למכונית החונה לא רחוק. לרגע דימה ארז את הסובבים לילדי כיתה ב' 2 המשפילים עיניים למכנסיו הרטובים. יבחינו, לא יבחינו? שאל ארז את עצמו באי נוחות. ריצה קלה לכיוון המכונית וכל השאר הסתדר כמעט מאליו.

מכנסיים חדשים שממילא חיכו להחליף את מכנסי הריצה, גופיה רעננה "והנה קיבלתם א'א מדוגם" מלמל לעצמו בסיפוק. מבט קצר למכנסי הריצה גילה כמה כתמים לבנים שנראו כמו מלח. לא ברור אם זיעה או שתן אבל כנראה שהאימא צדקה – הרבה מים ומעט מלח.

מרחוק נשמע כרוז הטקס קורא לרצים ולמלווים להגיע לאזור הבמה. ארז, בצעדים מאוששים ועייפות בולטת  של מרוץ אינטנסיבי אחרי שבוע עבודה מאומץ התקרב ליציע הקטן מול הבמה. בדרך קיבל טפיחות עידוד מחברים ומכרים. "יופי של ריצה, א'א"! צעק חבר מהמועדון מעבר לכביש. "תוצאה מצוינת, ארז" קרא מכר אחר. כל זה חלף מעליו כמנגינה רחוקה ברקע. עדיין הפזמון "ארז בחור כברז" ששרו הילדים באותה מסיבת פורים אומללה המשיך לנגן במוחו. עכשיו ממש התגעגע לאימו המנוחה שנפטרה לאחרונה. כמה היה רוצה שתעמוד לצידו ויוכל לספר לה מה קרה בשעה האחרונה. עם חבריו ידע שלא יוכל להתחלק בסיפור. רק זה חסר לו שאחד החברים פתאום יקפוץ עם "ארז בחור כברז". בדמיונו כבר ראה את החבר'ה חוגגים באחת מהרשתות החברתיות את הסיפור הפיקנטי. לא, הסיפור יישאר חסוי. אפילו לא צריך לכנס ישיבת דירקטוריון החליט בפסקנות.

הכרוז כבר הזמין את כל מכובדי העירייה לטקס הענקת הגביעים. הגביעים נמסרו לרצים המצטיינים על-פי קטגוריות הגיל. בעודו מפליג בדמיונו בחוויות שעבר, שמע ארז את הכרוז אומר: "מקום שלישי ארז אמיר". בריצה קלה קפץ ארז לבמה וטיפס לפודיום. שם כבר חיכו לו שמואל במקום השני וזכריה התימני במרומי הפודיום. לחיצות ידיים, גביע נוצץ וסטנדרטי , ושלישיית הרצים נשארה עוד כמה שניות לצילום משותף.

ארז הניף את הגביע למעלה, התבונן לשמיים הכחולים והבוהקים, מנסה למצוא אי שם את דמות אימו שחסרה לו כאן על הקרקע. ואז אמר בשקט: "פיפי זה הרבה מים עם קצת מלח".

"מה, מה אמרת ?" , מלמל זכריה ממרומי הפודיום. "סתם, נזכרתי במשהו שאימי אמרה לפני הרבה שנים", אמר וירד לקרקע.

מרתון עידוד

19.4.2012

מאת דורון רז

אחי ואבי כותבים הרבה על החוויות המרתוניות שלהם. היום החלטתי גם אני לכתוב על הצד השני שמעודד, מחזק, מחכה בדפיקות לב בתחנות העידוד המיועדות במהלך המי-יודע-כמה שעות שהמשוגעים האלה רצים, באדרנלין ובטירוף הזה.

 

היום התקיים מרתון תל אביב (הסיפור נכתב ביום המרתון). אבי מקרית ביאליק, שהיא אמנם עיר קטנה, אבל דמיינו קיבוצניק ארצישראלי של פעם, מגיע לעיר הגדולה.

אני ביתו התל אביבית, זאת מהבועה, כמו שנוהג אחי הגדול לכנות אותי. רציתי לעשות לוwelcome  מגניב ו-cool  כמו שרק ת"א יכולה וליצור לקיבוצניק חוויה אורבנית תוססת.

לווירוס הריצות שלו ושל אחי נדבקו הפעם גם אימי, שעד כה הייתה גם היא חזקה מאד בצד העידוד, (אם לדייק "גורו העידוד" של כולנו) ובת דודתי, ושתיהן החליטו יחד לרוץ את מקצה ה- 10 ק"מ.

זה הוסיף אקסטרה התרגשות ואקסטרה יעילות וארגון מצד המעודדים, תכונה שלא כל כך מאפיינת אותי ואת בן זוגי שיבדל לחיים ארוכים, כי בנוסף ל"אלה מהבועה" נוהגים לכנות אותנו גם ה"מעופפים", ה"אסטרונאוטים" וגם אלה שלא כל כך מדייקים בזמנים (אבל זו אחריותו המלאה של בן זוגי שגדל במקסיקו ששם השעון הוא רק הצעה, קישוט על הקיר… זהו נושא רגיש, לפעם אחרת).

רפי רז במרוץ יקב טוליפ

תמונת אכיון. רפי על קו הסיום במקצה חצי המרתון של מרוץ יקב טוליפ

 

ובכן, כבר מאתמול נאלצנו להיכנס ל"משמעת המרתון" לאחר שהבטחנו למשתתפים (אבי, אימי ובת דודתי היקרה) שנכין להם ארוחת פסטה של היום שלפני.

וכך אנחנו, שבדרך כלל לא חוזרים הביתה לפני 23:00 ואוכלים בעמידה במטבח, מצאנו את עצמנו אוכלים ארוחה מסודרת בשעה 18:00. בנוסף להתרגשות, העיבה באוויר פציעה קלה של אבי ברגל ונפיחות שהביאה עימה פחד קל, שהיום כבר אפשר לדבר עליו, וגרמה לחששות של כולנו (בלב בשקט) לקראת היום שאחרי. כך שבנוסף להיותנו בשלנים, דייקנים ויעילים, פתחתי את מיטת הטיפולים המאובקת שלי ועשיתי לאבי טיפול אחרי 3 שנים שלא נגעתי בתחום.

לאחר הארוחה התרוצצנו ביפו לאסוף שני זוגות אופניים כדי שנוכל מחר להיות זמינים וקלילים ולפדל בעיר בין תחנות העידוד. דבר זה בפני עצמו היה מאתגר בעוד אני עם בעיית ברכיים קלילה ובן זוגי עם בעיית התמכרות לסיגריות וישיבה ממושכות יום יומית אל מול תוכנת הפוטושופ – אנחנו לא בדיוק בכושר שיא.

הלכנו לישון נרגשים ומאושרים בסביבות 02:00 בלילה, בכל זאת יש דברים שגם מרתון לא יכול לשנות ובעצם התעוררנו כעבור שעתיים כי הזיזו את השעון וצריך כמובן להוציא את הכלבים.

רפי במרתון טבריה

תמונת ארכיון. רפי על קו הסיום במרתון טבריה

 

ניסינו להיות דייקנים ומהירים ובעזרת האופניים היפואיות שליקטנו פרצנו אל העיר לבושים בחולצות מהמרתון הראשון של הבנים שקושטו מחדש לקראת ת"א. פידלנו במהירות המרבית שלנו לכיוון קו הזינוק, הגענו ממש בספירה לאחור, טיפסנו על גדרות וקוביות בטון אך לא הצלחנו למצוא את אבי בתוך ים הרצים, בשנייה האחרונה ראיתי אותו ואת אימי בצד השני, בשאגת אריה שאגתי – אבא!!! אך קולי נבלע בין קולות הרמקול והמוזיקה, והוא יצא לדרך. איזה אכזבה. אהה, אין זמן להתאכזב, צריך לפדל עד לרוטשילד להספיק לראות אותו. פידלנו והתנשפנו ושם בפינת רוטשילד-אלנבי אבי הגיע לעיר הגדולה, צרחות וכיפכופים והאדרנלין מתחיל למלא את הגוף, כן גם של המעודדים.

המשכנו לפדל במעלה רוטשילד, מצאנו נקודה ליד הקפה בשדרה (נקודה מתוכננת מראש שבה יעבור אבי פעמיים ואימי ובת דודתי גם כן). התמקמנו, הוצאנו שלטים, ניירות  קרפ, כוס קפה הפוך סויה, אמריקנו ומיץ תפוזים סחוט במקום ואנחנו חוזרים לעצמנו ומוכנים לקרב.

"בראבו", "כל הכבוד", "בוקר טוב תל אביב", "ברוכים הבאים" ….. קולות יוצאים מאיתנו, קפיצות וצרחות, האדרנלין משתלט, הצמרמורות המוכרות למראה הרצים,  רצים מבוגרים, חבורות של חברים, זוגות, יחידים ובכלל כל אלה שבוחרים לצאת למסע הפיזי נפשי רוחני הזה וההרגשה כאילו ניתן לחוש ליד כל רץ את הסיפור שלו, מה הביא אותו לרוץ, מה המניע שלו, מודע או לא מודע. כל אלה גורמים לנו לצרוח חזק יותר.

"יאללה! איזה תותחים! מלך! מלכה! אין עליכם!"

ואז אנחנו קולטים שאנחנו לבד. שבע וחצי בבוקר, שזה בעצם שש וחצי, רוטשילד ריקה, המרפסות והחלונות סגורים, התל אביבים ישנים, הבועה עוד לא התעוררה ואנחנו צועקים למרפסות "קומו תעודדו", אך המרפסות אינן עונות. עניין זה מגביר את תחושת האחריות שאין ברירה וצריך לעודד 20 אלף איש לבד. אין ברירה, חוזרים לצעוק, לשאוג, לשלוח חיוכים, מחיאות כפיים.

והנה שוב אבא עובר, נראה טוב חיוני וחייכן. ובכן זהו רק הק"מ השביעי, יש לפניו רק עוד 35!

בינתיים אנו מתקשרים לעידן חברנו הטוב שגר קרוב לעמדה. אחרי ארבעה צלצולים הוא מצליח לענות, אנחנו מזעיקים אותו ומסבירים שאין ברירה צריך עוד כוחות עידוד כמו בצבא. ואכן הוא מתייצב. בזמן הזה מתייצבים גם איה שאשו והילדים, חברים טובים, מצוידים בשלטים מצטרפים לעמדה ומתחילים לצעוק. הילדים המומים, נשלפו מהמיטה.

רפי (מימין עם גופיה כחולה) במרתון תל-אביב

 

לאט לאט נקודות כתומות מתחילות להציף את רוטשילד ואנחנו מצפים לאימי ובת דודתי בצרחות, וכשהן מגיעות חיבוקים ונשיקות "מלכות " "תותחיות" והנה גם הצד הנשי הצטרף רשמית  לשגעת הריצות.

משם אנחנו מפדלים בטירוף (הפעם בירידה) לעבר קו הסיום של הבנות. גם שם נעמדנו בצד ההפוך לשיר, אשתו של אחי והעגלה שלה ובתוכה מיכל נכדה של שניים מהרצים, עוד כוח עידוד רציני כך שהבנות הביטו לצד השני ולא ראו אותנו בקו הסיום.

דרך הגדרות הגבוהים המפרידים בין הרצים למעודדים אנחנו מברכים את הרצות המתנשפות והאדומות והופ מפדלים שוב פנימה לת"א לפינת פרישמן-דיזינגוף לעודד את אבא בק"מ ה- 37 שלו, 30  ק"מ אחרי הפעם הקודמת. שם אנחנו פוגשים את המרתוניסטים לקראת הסוף מזיעים זיעה מלוחה לבנה, רגליהם קשות כרגלי פינוקיו, אדומים ומזיעים, אנחנו צועקים "רגליים שמחות" "חיוך על הפנים", אך מרגישים שלריכוז הזן שבו הם נמצאים המילה שמחה לא ממש מוכרת ברגעים אלה.

אבא מגיע, ממלמל שלא פשוט לו ואנחנו רצים איתו, מצלמים וצורחים, משבחים, מפארים ומהללים (לקראת הפסח הקרב). מודיעים לאחי, גיסו והילדים (נכדיו של אבי) על האופניים שהיו אחראים על הגזרה הצפונית בעיר (ביחד עם פיטר חבר של ההורים) שהוא בדרך אליהם והם חוברים אליו עם האופניים והילדים והמשרוקיות לסוף המרתון בטיילת. שם גם אני ובן זוגי חוברים אליהם, אבי בכוחותיו האחרונים מאיץ בעקבות ה-"אתה יכול לתת כל מה שיש לך עכשיו" של אחי ואחרי התאוששות מנפילה קטנה שקרתה לו אחרי שאמרתי לו לעלות על שביל האופניים, צעד גבוהה שמסתבר לא היה קל בשלב הזה ל"רגליו השמחות של אבי", ורגשות אשמה שמלווים אותי עד לכתיבת שורות אלה. הוא מאיץ אל קו הסיום ששם מחכים הארבלים, שיר ומיכי והחברים.

הוא סיים. איזו הקלה. נפילת מתח. התרוקנות. כן כן, גם של המעודדים.

מתאחדים כולם על הדשא, הוא מגיע, קרוע ועייף אך עם חיוך פנימי שעם השעות שאחרי נגלה יותר ויותר גם בתוך פניו הרציניות של אבי.

מורידים לו נעליים, ידיים קטנות של נכדים מעסות את השרירים, רגל נפוחה מתגלה מבעד לגרב, אולי סדק קטן, נקווה לטוב. תמר, בננה, מים, חלבונים, שמש בעיניים, חוויות, הערצה, מוסיקה, ים, דשא, ת"א, עייפות.

רפי ודורון עייפים אך מרוצים (מעניין מי עייף יותר…)

מפדלים בחזרה. בן זוגי לקחת את האוטו להביא את אבי ואותי לחומוס שמתחת לבית לארגן לכולם חווית שישי יפואית אורגינאלית. ואז הרצים עומדים בפני האתגר האחרון – עליית ארבע קומות ברגל לגג היפואי שלי ללא מעלית. אבי סוחב את רגליו וכך גם שאר המשפחה, דווקא אימי ובת דודתי מרחפות בקלילות.

כולנו במרפסת השמשית, פיתות עם חומוס, קרח ברגל, לחיים אדומות, נעלי ספורט זרוקות מפוזרות, נכדים צוהלים, מדליה, גאווה, כבוד, כוח רצון, אדרנלין, משפחתיות.

המרתונים האלה נוגעים בכל כך הרבה דברים וכיוונים רגשות ותחושות, איזה כיף להיות חלק מזה.

תודה לאבי אחי אמי ובת דודתי שהבאתם את זה עלינו.

נתראה בהמשך, יש לי תחושה שלא בתל אביב, אלא למרגלות הרי ירושלים או לצידי הכינרת. העירוניות הזו הייתה קצת צפופה עלינו. איפה שזה לא יהיה העיקר ביחד – ועכשיו לחזור לבועה, שנת צהריים, כוס יין, סרט …. עד למרתון הבא שינפץ את הבועה.

אהבה

דורון

איך משחררים גב תפוס בעזרת מרתון (ת"א)/ יובל עופר

15.4.2012

מאת יובל עופר

המרתון האמיתי שלי התחיל יום קודם, חמישי בבוקר. לכאורה, יום שגרתי: ריצת 3 ק"מ קלה, כמנהגי ביום שלפני. חזרה לדירה, מקלחת, ארוחה  עתירת פחמימות ויאללה ליום עבודה. בעצם, הייתי מוותר עליו אבל הפרנסה וסוף החודש מחייבים.

 

ואז זה קורה: אני מרגיש שלאט ובטוח גבי מתחיל להיתפס. ככה, מכלום ועד עכשיו לא ברור לי מהיכן הגיעה. לא קור, לא עומס, לא תנועה מגונה. המחשבות הרעות מתחילות להתרוצץ בקדחתנות. מה עושים? מוותרים על יום עבודה שכולל 150 ק"מ נהיגה? רצים למסג'יסטית שלי? מוותרים על המרתון בהכנעה?

טוב, ברגעים כאלה יוצא לי, כמעט אוטומטית המשפט :" שמע, היית בצנחנים… מכאן יוצאים רק באלונקה…" (כבר אמרתי ש"מרתון זה הצנחנים של האזרחות").

האמת, לא היו לי דרישות מוגזמות ממרתון ת"א. אחרי ה'שיאישי' בטבריה (3:23 שע') , החלטתי להסתפק ב-3:30 ש' סולידי. ארוץ עם הפייסר ואם יצליח – נוריד משהו בנגטיב ספליט. כך גם נראו האימונים בין טבריה לת"א: נפח שבועי של 70-90 ק"מ, 4 ריצות ארוכות של 30+ ק"מ וקצת אימוני איכות – בעיקר אינטרוולים. זה הכול.

יובל עופר

יובל עופר (בצהוב) ברגע ה'שיאישי' במרתון טבריה האחרון

אחרי שני מרתונים קודמים בת"א, שניהם צמודים למרתון קודם (פריז וי-ם), בהם פציעות וכיווצי שרירים גרמו לתוצאות חלשות עבורי – החלטתי שהגיע הזמן לסיים יפה את ת"א. ויתרתי על מרתון ירושלים ועל טריפל (טבריה+ ירושלים+ ת"א) והנה אני מוכן… מה לעזאזל עושים לשיפור המצב במהלך יום עבודה? קניתי בקבוק מים חמים שליווה אותי עד הערב, עוד כדור שהמליץ הרוקח ובעיקר, הרבה דאגה ליום המחר. כאילו לא הספיקה לי הריצה ההרואית בטבריה כשקמתי עם שלשול בבוקר התחרות ואף ביליתי דקה וחצי בהתפנות בק"מ ה- 9. נו, באמת, אתה שם למעלה, אל המרתוניסטים, לא תרפה ממני ערב שלפני המרתון? בקבוק מים חמים, משחה, קצת גלגולים על גבי הדואב, הזזת שעון שעה קדימה, לעזאזל ויאללה ל- 4 שעות שינה.

יובל עופר

יובל עופר

יובל עופר (בצהוב) בק"מ ה- 5. הגב בינתיים משדר עסקים כרגיל.

בוקר המרתון. היה אמור להיות חגיגי ונרגש. ולא היה. הגב קצת יותר טוב (האדרנלין עובד?), אבל בקושי שורך שרוכים. הכול מוכן וקדימה לאזור הכינוס. מזל שאני גר 2 ק"מ משם, לפחות לא צריך לנהוג, לחנות וכאלה. בריצה והליכה לסירוגין הגעתי, התחממתי למרוץ. מסירת תיק, ברכות לחברים, צ'פחות והנה אני עומד על קו הזינוק כמעט מתקשה להאמין שאני שם. צריך למצוא את הפייסר של 3:30 שע' ולא נותר זמן. אני אופטימי להחריד עם גב חצי תפוס ויומרות ליעד שהצבתי לעצמי. דבר אחד אני בטוח – נזק לא יהיה. כבר רצתי בעבר עם גב תפוס אבל רק כמה ק"מ, לא מרתון אחינו!

יצאתי לדרך בתקווה שחיש-מהר, בקצב 5 דק"מ  אמצא את הפייסר. זה לא קרה כל הדרך. בהמשך נתקלתי בעוד "בנים אובדים " מחפשי אבא פייסר.מתברר שידידנו, ע"פ דיווח שלו בפורום, החליט לרוץ את 10 הק"מ הראשונים ב… 48 דק'(?)…  אוקיי, במרתון ה- 15 שלי אסתדר לבד. מהר מאוד מצאתי לצידי את האולטראיסט שבדרך (קומרדס בדרא"פ בקיץ הקרוב), יותם ורדי. יותם אימץ אותי לרגליו הארוכות וליווה אותי עד הק"מ ה- 18 בערך. משם כבר רצתי לבד פחות או יותר. להפתעתי, הגב מחזיק מעמד  ואני מרגיש ש"הריצה משחררת". להבדיל אלף הבדלות מביטוי דומה…

מה שהכי הפריע לי בריצה היה פחד. גם בלי גב תפוס המרתון טומן בחובו הפתעות  לא נעימות. כאבים, מתיחות קלות, איתות משרירים מכווצים וה…קיר, אוי הקיר המפורסם. לי עצמי, הקיר היחיד שנתקלתי בו היה בריצת אימון של פחות מ- 30 ק"מ, אבל לך תדע מה יקרה במרתון הבא. והנה הבומבה הגיעה:

רצתי במנהרה בואך רח' ראול ולנברג, בערך הק"מ ה- 23 , ובעודי יוצא בטיפוס קל מהמנהרה – טראח, נתפס הגב. מיד נעמדתי, מזמזתי קצת את הגב והשתחרר. חזרתי מיד לרוץ ועכשיו נשארו "רק" כ- 20 ק"מ לסיום…

חצי המרתון, אגב, עבר בדיוק בקצב הרצוי, 1:45 שע', אבל משם חשתי קושי מסוים, כנראה בגלל גבי הדואב, להחזיק 5 דק"מ  ולגרד כמה שניות למטה. ועם כל זה אני אומר לעצמי :"שמע, בלי חזירות , תגיד תודה ותמשיך"… ואני ממשיך אפילו די נינוח. מכאן והלאה מתחיל לעקוף רצים אחרים, חלקם מוכרים ומיודדים. מנסה לעודד וממשיך הלאה. ככה זה מרתון – חברים עד לקו הזינוק ומשם איש לדרכו וזמנו. הרעות שבה לככב אחרי קו הסיום.

והנה מגיע לחברות והחברים שלי בתחנת איילות. ק"מ 33 ומתחילים להריח את הסוף. עדינה ומיה מסתערות אלי וחצי הבננה נופלת. מיה לא מוותרת , משיגה אותי ויצאתי מחוזק, בעיקר נפשית. כמה דקות נוספות והנה אני מטפס לרחוב אבן גבירול. עכשיו ארגיש סוף-סוף את המרתון העירוני: מרכז העיר, שעת יום סבירה (לקראת 10) ואני מדמיין לעצמי כאילו אני רץ ברחובות ברלין, ארוכים, רחבים, עמוסי צופים מריעים. אבוי, איזו אכזבה. מעט צופים, רובם בני משפחה שכל  מעיניהם ב"בן יקיר" שלהם ואתה ממש, לא פחות , שקוף. אין עידוד, אין רעש. הייתי בטוח שבאבן גבירול ודיזנגוף נזכה לעשרות אלפי צופים מריעים – ולא היא.

הקצב טוב גם כך, אם כי ברור לי שאגיע כמה דקות אחרי היעד, 3:30 שע'- העיקר שנגיע. פונים בשד' נורדאו והנה פניה שמאלה לירקון. לא נשאר הרבה והחשש היחיד מתמקד בטיפוס שמחכה לי מתחת לכיכר אתרים. רק זה חסר לי, גב תפוס בק"מ ה- 40. זכרתי שיום קודם, בירידה לחוף גורדון הבחנתי בשלט ה- 40 ממש שם.  ידעתי שברגע שאגיע לקצה העלייה ואתחיל לגלוש ליד מלון שרתון – יש! אני מסיים ויהי מה. הרוח הדרומית – מערבית מציקה אבל האדרנלין של קינוח מנצח הכל. פה ושם עידוד מרצי החצי וה- 10 ק"מ השבים הביתה וכ"כ מבינים לנפשם של רצי המרתון בק"מ האחרונים. את הקטע האחרון מכיר כ"כ טוב: חלק ממסלול האימונים שלי בדרך ליפו. כל מטר מוכר וזה דווקא לטובה. לא צריך דמיון מודרך כדי להתקדם והמטרים אוזלים במהירות לטובתי. אפשר לומר שאני אפילו די נהנה, למרבה הפלא. קשה אמנם להגביר קצב  תוך מלחמה עם הרוח  אבל יותר חשובה הרוח שנושבת מתוכי: תחושת ניצחון כפול – יכולתי למרתון, יכולתי לגבי התפוס.

עם טיפה חוצפה מרגיש שהמצאתי תרופה איך לשחרר גב תפוס אבל מהר מוסיף אזהרה לדף הקטן בתוך הקופסא: לא לנסות בבית! ממליץ לעצמי גם לחכות ולראות מה יקרה ביום שאחרי.

שלט ה- 500 מ' לסיום מופיע ליד הדולפינריום, פניה קטנה ימינה במסלול הכ"כ מוכר וזהו. ממש לפני הסיום שומע מעבר לגדר :"קדימה יובל!" ומזהה את שמעון, חבר ילדות, מניף אגודל למעלה. נהדר. שער סיום, עצירת שעון ומקבל זמן ברוטו של 3:35 שע'. אח"כ גירדו לי כמה שניות כדי שאגלה שסיימתי את מרתון ת"א ב- 6 שניות יותר מאמסטרדם. באמצע היה כמובן מרתון שיאישי בטבריה ואפשר לסכם מקבץ מעולה של 3 מרתונים ב- 5 חודשים. זו תחושה טובה, בגיל 61, לסיים ככה עונת מרתונים צפופה. 8 חודשי אימונים ומרתונים וחוץ  מגב תפוס (שישתחרר סופית אחרי עוד שבועיים) הכל בסדר, טפו , טפו.

יותר מאוחר מגלה שגם סיימתי שלישי בקטגוריה וזה נחמד , לא יותר מכך. והחשוב מכל , מבחינתי , זה איך אני מתאושש מהמרתון. שבוע אחרי, יום שישי יוצא ל- 16 ק"מ. קצב טוב כמעט בקצב המרתון. לא יכולתי לבקש יותר.

רצו רגלי בשעריך ירושלים!

25.3.2012
מאת חנוך שחר מקום 1 בקט' +75 במרתון ירושלים)
(מכתב שנשלח למר ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים)

לא לכל אחד יש משמעות לרוץ בירושלים, כמו לי. בירושלים רבים מאתנו בין הרצים, עבורם זה עוד מרוץ, עוד גביע לארון הגביעים.

 

עבורי, לריצה בירושלים יש משמעות נוספת- זה קודם הניצחון שלי שזכיתי לרוץ עוד בחיי בירושלים בירתנו, במשמעות שהנני ניצול שואה,ע ברתי את מחנה ריכוז טרזין, ששם כל בני משפחתי נשלחו להשמדה.

היום הייתי צוחק אם היו אומרים לי אז, בתוך מחנה הריכוז "אתה תשרוד, תקום מדינת ישראל בשלישית מחורבותיה, וגם עוד תרוץ בירושלים."

אני הוא זה ששרד מחורבן לתקומה ועוד לרוץ בשערי ירושלים לחסד ולזכות. עבורי זה הניצחון על הגרמנים. מברך את השם שזכיתי למסור את הגביעים לנכדי, שהם בעיני המקור הניצחון האמיתי על הנאצים, שמטרתם הייתה להשמיד את כל העם היהודי.

היום אני גמלאי צ.ה.ל, גאה, משתייך לאירגון "צוות", שאני יכול להגיד שזכיתי לזאת, גם לתת את תרומתי למדינת ישראל- לא דווקא בריצה, כי גם לביטחונה של מדינת ישראל.
 

נספח: הסוד הצבאי, שהיום לא סוד, מידע לראש העיר ירושלים  מר' ברקת היום:

היום מותר לגלות, רק לפני 45 שנה, לפני שיחרור ירושלים העתיקה, לפני מלחמת הניצחון, צ.ה.ל.  הסתיר טנקי שרמן, בתוך בתים  מוסווים, בתוך העיר ירושלים המערבית. אני הייתי אז בוחן טנקים  מטכל"י, היה חלק בהחזקת כשרות של הטנקים, לרגע האמת, ליום הפקודה. אכן בביקורת שנמצאו ליקויים חמורים שתוקנו מיד בהמשך למלחמה ב- 6 ביוני יצאו כשרים לכיוון חומות ירושלים, לשחרר את העיר המזרחית.

השתתפתי גם בשיחרורה של העיר ירושלים כאיש חימוש- מקור גאוותי הנוספת!

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים