חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1


Strict Standards: Only variables should be assigned by reference in /home/ayalot/public_html/plugins/content/articlepxfontsize_j16/articlepxfontsize_j16.php on line 181

הדרך לאיירונמן אוסטריה

גודל טקסט

4.9.08


מאת גיורא לנדאו


איך הכול מתחיל?


אוגוסט 2007. אני במשרד, הרגע סיימתי שיחה עם חנית מאיסתא ספורט והשכבתי סכום לא מבוטל לרישום לאיירונמן אוסטריה 2008 , 11 חודשים מעכשיו. זה מין חלום שמנקר בראש שלי כבר שנים והחלטתי שהשנה זה צריך לקרות, אבל אז אני תופס את עצמי חושב לעצמי: "או או…אופס. הרגע התחייבתי לשנה של אימונים וקריעת תחת…ואפילו האישה לא יודעת עדיין…אידיוט!! מה אתה חושב לעצמך, קיבלת מכת שמש או משהו???!!".

שנייה לפני שאני שולח יד לטלפון להתקשר לחנית ולבטל אני מתעשת. התחייבתי לעצמי והתחייבות זו התחייבות. אני עושה איירונמן, זהו. השנה זה קורה, אבל איך לעזאזל מודיעים דבר כזה לאישה…??!!אחרי שספטמבר עובר וקצת לפני טריאתלון אילת אני מבין שאי אפשר לחפף איירונמן. אני נמצא בכושר בסיסי מינוס שיספיק לי לאולימפי סביר לא יותר וכנראה שאיירונמן זה לא אולימפי. להתאמן לבד לא בא בחשבון, אני צריך הדרכה מקצועית במיוחד אחרי הפציעה שלי ממרתון פריס בשנה שלפני.


נובמבר 2007, קפה קמליה על הדרך בין כפר-סבא לכוכב יאיר אני נפגש עם ראובן מילמן, אחד המאמנים היחידים שעליו לא שמעתי שום חילוקי דעות עם כל מי ששאלתי ודיברתי. בשיחת טלפון שלפני הפגישה ראובן מתלהב יותר ממני ואני מחכה בכיליון עיניים בקפה למאמן שמאחר כבר 10 דקות. אחרי עוד כמה דקות נכנס בחור קטן וקפיצי עם קלסר עב כרס תחת בית השחי, נעלי ה'ברוקס' וחולצת מרתון טבריה מסגירות אותו בבליל אנשי העסקים שיושבים בקפה, ובזמן שהוא עושה דרכו לשולחן אני חושב לעצמי שזו לא דמות המאמן שישבה לי בראש, אבל במחשבה שניה לא באמת הקדשתי מחשבה לאיך באמת מאמן צריך להראות…עם בלורית?? או אלי משקפי אוקלי וקרחת מגולחת??

אחרי הכרות הוא כבר פורס את תכנית השלבים המילמנית לכיבוש אוסטריה ואני מבין שיש לי פה עסק עם קליבר. ראובן משרטט שרטוטים מבלבל אותי עם דפקים מספר לי על הקילומטרז' של האופניים שאני יעשה, מבטיח שיהפוך אותי למינימום מייקל פלפס בבריכה ובעיקר מבטיח שאני ייהנה מכל רגע. אני יוצא מהקפה עם ביטחון שזה האיש למשימה, מה זה משנה שאין לו בלורית??


תכניות האימונים מראובן לא מאחרות להגיע. תכנית דצמבר עוד יחסית קלה אבל אחריה עומסים עולים ועולים ואני מבין שזה בכלל לא הולך להיות פשוט. יום אחרי יום במשך שבעה חודשים אני מתוכנן לקרוע את עצמי ואני מבין דבר אחד – אם אני שורד את גליונות האקסלים של ראובן, אז החלק הקשה מאחורי. יש לי חלום וזה להיות איש ברזל, ואני מחליט ללכת עם התכנית עד הסוף.
האישה גם היא נכנסת לתוך הלו"ז ועושה הכרות עם כל התכניות, חודש אחרי חודש. מישהו הרי צריך לקחת את הילדים לגן?


בשבעת החודשים הבאים אני נצמד לתכנית האימונים כמו עלוקה ועושה בדיוק מה שהמאמן אומר, לפרטי פרטים. כל שבוע ראובן ואני עוברים על קורות השבוע החולף ומתכננים את השבוע הבא, לפעמים משנים את התכנית ולפעמים משאירים כפי שהייתה איך שלא מסתכלים לא משעמם לי. בכלל, אני נצמד לתכנית בדבקות קנאית של מתאבד שיעי שמפתיעה קצת גם את ראובן, אבל אני מחליט ללכת עם המאמן עד הסוף, אני משלם לו כסף לא????

אני מקפיד על תזונה וזונח את הג'נקפוד שאני כל כך אוהב, האמת אני חושב שמקדונלדס ובורגר-ראנץ' נכנסו לתכנית הבראה בתקופת האימונים שלי. מסתבר שזו דיאטה לא רעה בכלל (אם כי לא מומלצת ע"י תזונאים למיניהם) ואני מוצא את עצמי 5 ק"ג פחות ממה שהייתי, אני חושב שבפעם האחרונה ששקלתי 70 ק"ג זה היה אולי לפני 10 שנים… 

יפעת המרתוניסתית השאקלית והמקסימה מהקבוצה של ראובן פוגשת אותי באחת הריצות האחרונות לפני התחרות ונחרדת מהמראה הדארפורי שלי ונותנת לראובן מנה וכמעט שולחת אותי למיון לקבל עירוי אבל סוף טוב הכל טוב, אני מסיים את התכנית כשאני מרגיש שאני יכול לעשות הכל. איירונמן? פחחח הצחקתם אותי… אני הולך ישר על איירונמן כפול.


9 ביולי 2008 – אוסטריה הנה אנו באים


אני וטלי זוגתי, על המטוס לאוסטריה. השארנו בבית שלושה ילדים עם הוראות הפעלה מדוקדקות לסבתות ואנחנו יוצאים בלב שקט. איתנו על המטוס עוד כמה אנשי ברזל שנבדלים מכל הנוסעים. באמת לא קשה לאתר אותם ולא בגלל נעלי הריצה, הראשים המבהיקים מגילוח או המשקפיים. כולם צמודים לחלון ליד שער העלייה למטוס בתקווה לראות אם האופניים שלהם עלו למטוס או לא. מסתבר שהפוביה, שאחרי כל כך הרבה דם ויזע הכול יתפקשש בגלל שדייל קרקע מטומטם ואנאלפבית ישלח את האופניים לאוסטרליה במקום אוסטריה, היא אינה נחלתי הבלעדית. הרבה עיניים מפוחדות ראיתי שם, אני נושם עמוק (הראש קצת מסתחרר מהיפר וונטילציה) וחוזר שוב ושוב בראש על המנטרה שיהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר האופניים יגיעו.


באוסטריה, אחרי שאספנו את האופניים והלב חוזר לדופק נורמלי אנחנו בתור להשכרת רכב שם אני פוגש את דיויד קנטור. דיויד ואני מכירים עוד מכיתה ה' בבית ספר ממלכתי-ב' ברעננה שם הוא היה אלוף הקפיצה לרוחק של הילדים. וגם הריצה. אה כן, וגם קפיצה לגובה, ויותר מאוחר בתיכון אלוף הסקווש…(שכחתי משהו?) אז איכשהו אני לא כל כך מופתע לראות אותו פה הולך על תחרות האיירונמן השלישית שלו. בסופו של דבר הוא הפגיז תוצאה, אז עכשיו כמעט שלושים שנה אחרי הוא גם אלוף היסודי באיירונמן והמעגל מבית הספר היסודי סגור.


קלגנפורט, עיירת קיט אוניברסיטאית מקדמת את פנינו עם אויר צח ושלושים מעלות. שלושה ימים עוברים עלינו בנינוחות וכיף. אני מסדר ומארגן לי את התחרות והציוד בשקיות והאישה מארגנת את הטיולים. היא עושה שופינג במרכז ואני עושה שופינג באקספו של Ironman-City. יש מכסה לכל סיר ומגהץ לכל כרטיס אשראי. אנחנו נהנים לאללה ומברכים על מזג האוויר הנהדר שנפל בחלקנו, זה חופש.

 

יום לפני התחרות אנחנו מבלים בחוף הרחצה של האגם ויושבים בין ערימות של סטודנטיות בלונדיניות רזות ויפות, וגם כאלה פחות רזות וגם פחות יפות. מחר, בדיוק מהמקום הזה תוזנק התחרות ופתאום אני מתעייף רק מהמחשבה שאני צריך מחר להתחרות, היי אני בחופש!!! למה אני צריך את זה??? כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב על החוף ולהתהפך בטן/גב ולהסתכל על סטודנטיות חטובות גו. איירונמן? זה רק לשרוטים ומשוגעים בחליפות לבנות…. מה אני עושה פה??? אממממאאאאאאאא


13 ליולי, יום התחרות 


13 ביולי, שעת בוקר מוקדמת (מידי) אני מתעורר, נשיקה לאישה המנומנמת משהו, ארוחת בוקר ואני ועושה דרכי ל Ironman City לסגירות אחרונות. לבקר את האופניים, לסדר את כל הג'לים והבארים במקום, לבדוק לחץ אוויר בפעם המי יודע כמה בגלגלים החדשים שלי.

חרדות ונדודי שינה לא מעטים היו לי באותו בוקר ובשבועיים שקדמו בגלל הגלגלים שלי. גלגלי Spinergy קרבון טיובולר דווקא אמורים לגרום לך לישון טוב, אבל ממש טוב בלילה. אבל כשאתה עובר לכאלה גלגלים שבועיים לפני התחרות הכי חשובה שלך אחרי כל כך הרבה אימונים כשבחיים שלך לא רכבת על טיובולר, אז כן, יש קצת חרדות מסתבר. וכל זה למה? כי שלושה שבועות לפני שברתי את הנאבה האחורית של ה Bontrager Race-x-Lite שלי, גלגל TDF מדופלם, משל הייתי מינימום לאנס ארמסטרונג ומוציא לפחות 800 וואט מהרגליים…נו מה, עם כזה כוח והספקים איך אני לא אשבור את הנאבה???? ממש נס שהם שרדו כל כך הרבה זמן אצלי…

אני לא עושה כאן פרסומת לשום חנות, אבל בואו נאמר שמישהו בשם צח, ואני ממש ממש לא מסגיר שמות או את שם החנות, סידר לי אחלה גלגלים והם עשו את העבודה מצויין. זה המקום גם להכיר לו תודה.


שחיית בוקר, 3.8 קילומטר 


אני עומד על החוף בצד, ממש בשוליים. יש כל כך הרבה בלאגן אנשים ורעש מסביב שאין ממש זמן להתרגש או לחשוב על מה שהולך להיות, אני פשוט לא מרגיש שום דבר. בכלל בחודש שקדם לתחרות הייתי כל כך עייף נפשית מהאימונים שהאוויר קצת יצא ממפרשי ההתלהבות. ראובן מייד רשם מנוחות ונתן לי יד חופשית לארגן לי את האימונים כך שארגיש הכי טוב, אבל העייפות נתנה את אותותיה. אני מרגיש כמו שהרגשתי לפני הזינוק לטריאתלון נתניה חודש קודם…אני איכשהו אפילו קצת נעלב בשביל המארגנים שאני לא ממש מתרגש מהאירוע שהרימו אבל זה מה יש… אני חושב לעצמי "ככה אני אמור להרגיש עכשיו??? " ומתחיל להפליג בדיונים פילוסופים בראש כשבום אדיר קורע לכולם את עור התוף. אני רץ עם כולם למים, פילוסופיה זה לאקדמיה חברים, לי יש איש ברזל לעשות ותעזבו אותי משטויות. עכשיו אני מתרגש.

 

מתחילים ב 1500 מטרים דוך לתוך האגם. להפתעתי אין שום אפקט מ"טחנת הבשר" אבל זה כנראה בגלל המיקום שלי בצד. יותר חשוב לי לראות את ה BOUY (המצוף) ולהיכן אני שוחה.
הוא אכן שם, ענקי באופק, מתנוסס מעל ים של ידיים מתנופפות במים.

אתם מכירים את אפקט הקרחון? מי שראה פעם קרחון יודע. לפני עשר שנים בטיול לדרום אמריקה הלכתי עם כמה חברה לראות קרחון בארגנטינה, הלכנו והלכנו אבל הוא היה כל כך גדול ועצום שגם אחרי כמה שעות טובות נראה לנו שבכלל לא התקדמנו.

אני בדה-ז'ה-וו, רחוק לפני צף לו קרחון בצורת BOUY והוא מסרב בנחישות להתקרב. כל כמה דקות אני מרים ראש מהמים להתביית מחדש על המטרה ולוודא שאני בקו פחות או יותר ישר, ורואה את המצוף בדיוק באותו גודל כמו לפני 10 דקות. הוא כזה גדול אני אומר לעצמי תוך כדי חתירה נמרצת, שבטח רואים אותו בעין בלתי מזויינת מהחלל, כמו החומה הסינית. הריטואל חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא מתנשא מעלי, ומקרוב הוא דווקא נראה לי נורמלי לגמרי. מה אני אגיד לכם, אלו היו 1500 המטרים הכי מתסכלים שהיו לי בחיים.


ב 900 המטרים האחרונים נשאבים לתעלה. מאות אנשים מצטופפים בצינור ברוחב חמישה מטרים, עכור ומלא אצות. מישהו אמר מטחנת-בשר ולא קיבל????

900 מטרים עוברים כשכתף נוגעת בכתף שנוגעת ביד שמורידה כאפה לשחיין שבועט במשוט של המרשל בסירת קאנו שקצת איבד את הדרך ועשה ככל יכולתו לזוז לדופן התעלה. בסוף הוא הצליח אבל לא לפני שהוא רומס כמה שחיינים בדרך. סוף סןף אקשן.


הקהל צורח אלינו מהגדה שני מטר מאיתנו לתוך האוזן והכרוז מפגיז, וכל מה שאני חושב זה שלשנה הבאה המארגנים חייבים, אבל חייבים להוציא את כל האצות והטינופת מתוך התעלה… איך אפשר לשחות ככה?????? זה ממש אבל ממש לא בריאותי!! מעניין מה יפעת מהקבוצה של ראובן הייתה אמרת על זה….


אני יוצא מהמים, מבט לשעון – 1:20. בול לפי התכנית.


אופניים, 180 ק"מ


כשנרשמתי לאיירונמן באוסטריה אמרו לי שבאוהל ההחלפה יש מתנדבות שעוזרות להחליף את הבגדים לקראת הרכיבה. ובחלומי, אני נכנס לאוהל אחרי השחייה וחמש אמזונות אוסטריות בלונדיוניות בלבוש מינימלי, שכפול של בר רפאלי (רק בגרמנית) מסתערות עלי בתאווה כשכל מבוקשן הוא לקרוע מעלי את הבגדים המאד צמודים שלי ולהלביש אותי בסט אחר של בגדים צמודים עוד יותר, סצנה שמותרת לצפייה מגיל 18 ומעלה בלבד…

עכשיו אתם מבינים מה עובר לי בראש במטרים האחרונים של השחיה?? עם הפנטזיה הזו אני מזנק מהמים ורץ בחדווה יתרה לאוהל ההחלפה, לוקח את השקית עם הבגדים ומהדס צעדי לתוך האוהל.
או או. משהו לא בסדר. 

יותר מידי גברים עירומים או עירומים למחצה מקדמים את פני, כל אחד בשלב זה או אחר של ההחלפה בלי אף בלונדינית לרפואה…רק כמה בחורות בגיל העשרה מסתובבות מחוץ לאוהל לבושות בצהוב של המתנדבות אבל זהו. איזה אמזונות ואיזה נעליים… 

אני מחליף בזריזות ורץ לאופניים מנסה להדחיק את הטראומה ומקווה שלא נגרם לי נזק נפשי בלתי הפיך שישאיר אותי עם צלקות לכל ימי חיי. 

אני מרגיש כמו ילד אמריקאי תמים שהודיעו לו שאין דבר כזה סנטה-קלאוס…הרי הפנטזיה הזו הייתה הסיבה שבגללה באתי לכאן לא?? "שייסה" היא המלה שעברה לי בראש יותר מפעם אחת בדרך לאופניים…


לראשונה היום אני שם לב שמזג האוויר הוא לא כתמול שלשום. לא נתתי את דעתי על זה לפני הזינוק אבל עכשיו אני רואה שהשמיים אפורים וסגריריים ואכן מטר ראשון לא מאחר לבוא. אם יש משהו שאני ממש, אבל ממש ממש לא אוהב זה לרכב בגשם. זה מאט אותי, זה מוציא אותי מריכוז וקצב ולכן אני מתפלל שזה רק גשם 'מקומי'. לאחר כמה דקות הגשם פוסק, כנראה לאלוהים יש קליטה באוסטריה, ואני מחזיק אצבעות שזהו ואני חוזר לקצב שלי וממשיך הכול לפי הספר.


הגשם לא מבריח את האוהדים המקומיים שמתקבצים בחבורות וצועקים לנו "Super Super….Shpitze" שזה בתרגום חופשי – "כל הכבוד, אתה שפיץ יאללא יאללא"…מבט למד-המהירות מראה לי שאני על 32 קמ"ש ממוצע. אני מבסוט.


בתחנת ההזנה השנייה אני לוקח בננה מים, וקולה. כן קולה. שני שלוקים, ובנונשלנט אני משליך את קליפת הבננה והבקבוק התוסס ימינה…הרסס של הקולה מתיז בעוז על מתנדב ילדון שעומד שם ומחלק בארים, הקליפה החטיאה אותו במילימטר. אני מרכין ראש כמעט עד האיירובר ומתחבא בין הזרועות מקווה שהוא לא ראה אותי ולא יתנקם בי בהקפה השנייה…


תחנת השתיה והאוכל השלישית נמצאת בקצה העלייה המדורגת הראשונה כ 60 ק"מ לתוך ההקפה. בתחתית העלייה אני עוקף רוכבת שכתוב לה Shirley מתחת למספר הברזל. השם, למרות שהוא איננו ישראלי דווקא מסקרן אותי ואני מסתכל ומנסה לזהות את הפנים מאחורי המשקפיים ומתחת לקסדה ותוך כדי פידול מנסה לברר מאיפה אני זוכר אותה. בקצה העלייה אני די בטוח שזו אחת הבנות שבאו איתנו במטוס, יותר מאוחר מסתבר לי שזו שירלי ניקר שכמוני עשתה איירונמן ראשון, על שירלי קצת בהמשך.


אני ב טור-דה-פראנס. אנחנו מפלסים דרכנו במעלה הגבעה בתוך קניון של אנשים שצועקים ומריעים לנו ודי.ג'י נמרץ תחת סככה מפוצץ את העמק בדציבלים מעוררי פלצות וצועק במיקרופון "super super shpitze!!!". אני מרגיש כמו במסיבה. 

ילדים בחולצות צהובות מגישים לנו בקבוקים ואני בדיוק עכשיו צריך איזוטוני…מים כבר יש לי. אני מרגיש כמו בטור דה-פראנס ומשליך בקשת רחבה לימין את הבקבוק הריק שהבאתי מהבית, אני חושב ששמעתי "בוינק" ו"שייסה" בגרמנית אבל אני לא בטוח. שנייה אחרי זה מסתבר לי שזרקתי את הבקבוק הלא נכון. זה היה בקבוק המזל שלי,זה שעבר איתי את כל האימונים וזה שיום אחד לפני שלושה חודשים שיגעתי את האישה והפכתי את הבית לחפש אותו רק כדי לגלות שהבן שלי לקח אותו לגן. מאז אותו יום איסורים חמורים הוטלו על השימוש בו, וחרמות הוטלו על ראשו של מי שנוגע בו ללא רשות, ואת הבקבוק הזה זרקתי, נו באמת. תצחקו כמה שאתם רוצים, לכל אחד יש את הקמע שלו לרכיבה, אצלי זה היה הבקבוק.

אני מנסה לעכל את האובדן אבל מתנחם בזה שבקבוק עם חותמת Ironman בטוח מביא יותר מזל ונודר נדר להביא לפחות שלושה הביתה. אני מצביע אל אחד הילדים וצועק לו energy energy והוא מושיט לי בקבוק צהוב שאני תוקע במתקן, לוקח בננה מילדונת ומתחיל לרדת בצד השני של הגבעה. כבר בשלוק הראשון הבנתי שמשהו לא בסדר….הבטיחו איזוטוני של Powerbar לא??? זה מים!!! אני באטרף של עצבים… גם הלך בקבוק המזל וגם נתקעתי בלי איזוטוני… אני כבר מתכנן לבוא חשבון עם הילדון זב החוטם בסיבוב השני ומנסה להתגבר על הטראומה הקשה והאסון שפקד אותי. בינינו, לא תקלה שאי אפשר לתקן אבל שתי תקלות אחת אחרי השנייה הן מתכון לנאחס…וזה לא איחר לבוא.

 

לקראת סיום ההקפה אני פוגש את אודי קיידר. אודי הוא בוס שלי לשעבר ומאז אנחנו נפגשים בתחרויות. למי שלא יודע, אודי ביצע את התחרות עם עצם בריח שבורה…יחסית למישהו עם עצם בריח שבורה הוא רוכב מאד מהר אני חושב לעצמי. ההקפה מסתיימת כשעל השעון שלי 31 קמ"ש ממוצע, אני לפי התכנית ומרגיש טוב ויוצא להקפה השניה, אודי נשאר קצת מאחורי וממטרים פזורים מלווים אותנו.

בק"מ ה 40+ להקפה אני נאבק ב False-Flat ומקלל את הדרך כשאודי מגיע אלי משמאל. "מה נשמע?" אני שואל, "סובלים ורוכבים" באה התשובה עם חיוך ופול גז. בטח חיוך, הוא עקף אותי כאילו אני עומד במקום ועוד עם בריח שבור. אני מתרץ את הביצוע העלוב בזה שהוא בטוח על טונות של סמים, משככי כאבים ו EPO במרשם רופא ושיש לו מה-זה-מזל שלא עושים בדיקות סמים למתחרים בקבוצות הגיל…


הק"מ ה 60 (בערך) להקפה מגיע, שוב תחילת העלייה המדוברת מהסיבוב הראשון.
כנראה קלגנפורט היא מחוץ לריבונות אלוהי ישראל כי למרות תפילותיי מלפני שלוש שעות וקצת, גשם זועם מלווה בברד מתחיל לרדת מהשמיים. כנראה מזג האוויר שיבש את הקליטה כי אלוהים כנראה לא שמע אותי בסופו של דבר.


הברד רוקד לי על הקרחת המגולחת ואני מרגיש כאילו מליון ג'וקים חופרים לי בראש, הוא (הברד) קופץ בתוך החריצים של הקסדה, נערם, נמס מיד, וקילוחים עזים של מים ניגרים לי על הפנים. אני כמו מפלי הניאגרה על שני גלגלים ואני לא רואה כלום…כלו-אום. וזה לא טו-אוב בכלל.
המשקפיים נכנסות לכיס החולצה שספוגה כמו סמרטוט, והרגליים שוחות בנעליים. דווקא בחלק הכי טכני ומסוכן של המסלול??? בפעם הבאה אני אומר לעצמי, תבדוק איזה בקבוק אתה זורק!!


הדי.ג'יי עדיין בקצה העלייה, המוסיקה קצת נבלעת בשאון המים המקרקשים על האספלט אך הדציבלים עדיין אימתניים ונשמעים הרחק למטה בעמק. הפעם כבר לא שומעים ממנו Super ו Shpitze אלא בליל של גרמנית נזעמת משהו. אני בטוח שהוא אמר לנו "נו כבר חולירות, תזיזו כבר ת'תחת שלכם קר לי ואני רוצה הבייתה", אבל כשאני חושב על זה, גרמנים תמיד נשמעים לי זועמים וכועסים.

הקהל שהיה מקודם ברח מזעם הצונאמי וכל מה שנותר לנו זה לסיים את הרכיבה כמה שיותר מהר.
זוכרים את המתנדב עם המים מהסיבוב הראשון? לא ממש זיהיתי אותו, כולם נראים לי אותו דבר בחולצות הצהובות שלהם. אני עובר בנקודה בה קיבלתי את בקבוק המים הארור בסיבוב הקודם ורואה שמעל השולחן שלו מתנוסס בגאון שלט עליו כתוב Water באותיות קידוש לבנה. האמת, איך יכולתי להטיל בו ספק? הוא אוסטרי, ובטח כל כך מסודר ומתוכנת שאין מצב שהוא טעה…הרי אם הוא היה טועה ומוסר בקבוק במקום הלא נכון זה היה משגע את התוכנה שלו והצ'יפ שבראש שלו היה נשרף ישר והיו מיד מביאים רובוט אחר להחליף אותו… אני פשוט טמבל שלא קורא את השלטים. הפעם אני מוודא שאיזוטוני מתחבר לי לאופניים ,משתדל לא לנאחס לי את יתרת הדרך וחולם על זוג הגרביים היבשות שמחכות לי בשקית הריצה.


הגשם מלווה אותנו עד סוף הרכיבה, אני מגיע חזרה לאזור ההחלפה כשהשעון מראה 29.2 קמ"ש ממוצע. לא רע בכלל, אבל בחלק האחרון איבדתי 2 קמ"ש…. זוכרים שאמרתי לכם שאני על אופניים וגשם לא הולכים יחד?


ולקינוח – מרתון


אני מפקיד את האופניים (לא לפני שאני בודק שיש לי שלושה בקבוקים במתקנים כפי שנדרתי) ורץ לאוהל להחליף.

ההחלפה לוקחת לי הרבה זמן, לא פחות מ 12 דקות. אני סוחט את בגדי האופניים לפני שאני מכניס לשקית כדי שהיא לא תיקרע מהמשקל ומבין שסחבתי איתי לפחות עוד שני קילו מי גשמים. דווקא עכשיו אני חושב לעצמי, הייתי יכול להיעזר במתנדבת בלונדינית שתקפל לי את הכביסה יפה לתוך השקיות אבל נשיאים ורוח ומתנדבות אין.

מתלבש במהירות, מוסר את השקית, מסובב את המספר קדימה ויוצא אל מתחת לשלט שמציין "Marathon 42 Km Start". אני מרגיש מעולה ובטיימינג משובח לא פחות מפציעה לה השמש לראשונה היום ונותנת זריקת מרץ עצומה. אני מקבל עידוד מאנשים מאחורי הגדרות, ואיכשהו אני יודע שזהו, התחרות בכיס שלי ושום דבר כבר לא עוצר אותי.


אחרי ק"מ אחד עוברים בצומת T. ימינה להמשך ההקפה, שמאלה לסיום. כאן אני אעבור עוד פעם אחת ובכל פעם מקבלים צמיד קוקו לשים על היד כדי שהמתנדבים ידעו בסיום ההקפה השנייה לכוון אותך לסיום אם במקרה אתה קצת מבולבל ממאמץ היום ומתכוון לבצע עוד הקפונת של 21 ק"מ ככה בשביל הכיף. צמיד ראשון ירוק, השני לבן. הגעת לכאן עם שני צמידים – לך לסיום.


אני מקבל צמיד ירוק ומתחיל את הריצה לכוון מערב לאורך האגם ואחרי שהרגליים 'נפתחות' קצת הקצב מתייצב על 5:30 דק' לקמ' לפי התכנית. ממה שזכרתי מהמפה אנחנו אמורים להסתובב באיזושהי Platz אבל אני לא זוכר את המרחק אליה ואם יש משהו שאני שונא זה לרוץ עיוור בלי לדעת איפה וכמה, חוסר ידיעה שכזה הורג אותי. אנו ממשיכים לרוץ בתוך שכונה אפורה על שבילים אפורים, בין בתים אפורים ובין אנשים אפורים (שגם עישנו סיגריות אפורות עם עשן אפור). מכירים את "הסיפור על האיש הירוק" של יהונתן גפן? (הכבש ה-16) אז זה אותו הדבר רק בצבע אחר. כל מה שהיה חסר זה איש כחול באמצע הדרך שיגיד שהוא מתחרות אחרת…
הקיצר – שביזות. אין הרבה עידוד (חוץ מבתחנת שתיה אחת) ואם לא די בזה, כדי לזרות מלח אני שם לב שיש על המסלול רצים עם שני צמידים ירוק ולבן, יענו הם לפחות 20 ק"מ לפני ובהקפה האחרונה שלהם. אני עוצם עיניים חזק ומנסה לחשוב חיובי…. על אני עובד בדיוק?? איזה באסה.


אחרי 6+ ק"מ הסיבוב סוף סוף מגיע ומכאן הכול נראה יותר ורוד. אני מוריד קצב אחרי שהגוף מאותת לי שאני לא אשרוד ככה את כל המרחק אבל אני מרגיש מעולה. השמש יוצאת החוצה במלוא הדרה ומשקפי השמש נכנסים לפעולה וממלאים היום לראשונה את ייעודם האמיתי, עד עכשיו הם רק הגנו מצליפת הגשם ודבורים תועות (וגם שימשו פריט אופנתי הכרחי) ואני נהנה מכל רגע. אני עובר את Ironman-city והמסלול משנה כוון לצפון את תוך קלגנפורט והפעם זה אופרה אחרת. טורים של אנשים משמאל ומימין מריעים לנו, תחנות השתייה והאוכל מלאות במתנדבים וזה נותן כוח להמשיך. אני מחפש את טלי בקהל אבל היא לא שם, בטח שותה קפה אני אומר לעצמי הרי גם אני הייתי עושה אותו דבר.


הסיבוב הצפוני הוא במרכז העתיק של קלגנפורט. המסלול עובר במדרחוב בין בתי הקפה שמפוצצים באנשים שצועקים ומריעים, מסך ענק מצלם את כל מי שמגיע ופעמון תלוי לרצים שמפגיזים צלצולים, חגיגה. אני אומר לעצמי שאני מצלצל בהקפה האחרונה ושוב מחפש את טלי בקהל, היא הרי בטוח באיזה בית קפה וחוץ מזה היא הרי היא צריכה להביא תיעוד מצולם ואני כבר לקראת הסוף אבל אישה זה בדיוק כמו מונית you can never find one when you need one….
חזרה ל Ironman-city ואני מקבל את הצמיד הלבן המיוחל… עכשיו, כשאני מוותיקי מסלול הריצה אני בולש בעיניים למצוא רצים עם צמיד אחד בודד וירוק ולחייך אליהם חיוך זדוני ומלא שמחה לאיד…אני פולני, למה שרק אני אסבול???


ההקפה חוזרת על עצמה אך הפעם הסיבוב הדרומי כבר אינו בגדר תעלומה, הוא מגיע מהר, מסתובבים וחיש קל אני נכנס ל 18 הק"מ האחרונים שלי. אני נזכר בדברים שאמרו לי דורון מייזליש ועומר קרפ בזמן רכיבה משותפת כחודשיים לפני התחרות. דורון, איש ברזל 3 פעמים (מתוכן פעמיים אוסטריה) שעושה במקביל אלי את האיירונמן הרביעי שלו בציריך, ועומר קרפ מוותיקי רצי כוכב-יאיר, איש ברזל פעמיים (ובוגר אוסטריה), מי- יודע-כמה מרתונים והשנה גם איזו תחרות אולטרה איזוטרית בדרא"פ למרחק 87 ק"מ שנקראת Comrades. שני החברה האלה, על חמשת האיירונמנים שביניהם עשו לי סדר לגבי הציפיות שלי מעצמי באיירונמן הראשון. הם הודיעו לי שאחרי 20 ק"מ אני צריך לצפות להתחיל לסבול. אבל על באמת, סבל אמיתי וכואב כי עד פה זה משחק ילדים. האיירונמן לפי עומר ודורון מתחיל עכשיו.


הם קרוב לוודאי צודקים כי לא מתווכחים עם נסיון נצבר של חמש תחרויות ולכן כשהגעתי לחלק הזה במרוץ נכנסתי לכוננות ספיגה. להפתעתי אני מרגיש טוב, הרגליים מורגשות כצפוי אבל לא באופן יוצא מהרגיל ואני נכנס למין תחושת אופוריה קלילה. מה זה אופוריה? זה אומר שאני חולם עלי רץ על השטיח הכחול בסוף התחרות מנופף בידיים והכל ב Slow-Motion טלויזיוני ומאד פוטוגני, סצנה בלתי נשכחת ישר לאוסקר אני אומר לכם, אבל היא מוציאה אותי לגמרי מריכוז. אני מרגיש כמו במסיבה, ובמסיבה כמו במסיבה יש בופה והוא לא מאחר להגיע בדמות תחנת השתייה והמזון בדרך לקלגנפורט… כמו מוזמן VIP אני עוצר לדגום את כל השולחנות ולא פוסח על כלום. בננות, אבטיח, ג'לים, מים, איזוטוני קולה…החסרתי משהו? בתוך זה אני לא שם לב שאני הולך לאיטי, בהנאה רבה יש לציין. לא שזה רע אבל זה לא היה ממש מתוכנן ואחרי כ 5 דק' אני מתעשת. החלום מתנפץ בכאפה קטנה לעצמי וה Slow-Motion מתחלף ב fast-forward, אני מתרכז שוב וחוזר לרוץ, זה לא חוזר על עצמו עד הסיום.
בכניסה למדרחוב של קלגנפורט אני סוף סוף פוגש את טלי, המפגש הזה נותן לי המון כוח. נשיקה ושתי תמונות חפוזות ואני מאיץ בה להגיע לסיום כי אני שם תוך 40 דקות. חסר לה שהיא לא שם אני אומר לעצמי, ממשיך דרך הקהל שעדיין גודש את בתי הקפה ומצלצל בפעמון כמו שהבטחתי לעצמי.
זהו – מכאן 5 ק"מ לסיום.

 


בדרך חזרה אני עד לשיחה בין שני מתחרים בריטים שרצים לצידי. שניהם כמוני בקילומטרים האחרונים בדרך לסיום אבל מה, אחד מהם לא קיבל את הצמיד הלבן בתחילת ההקפה האחרונה כי בדיוק נגמרו כשהוא הגיע והוא מבועת שלא יתנו לו לפנות לכוון הסיום ושיכריחו אותו לרוץ עוד הקפה. החבר באמת היה בסדר וניסה באנגלית בריטית מתנשפת להרגיע את חברו. בקילומטר ה 38 לריצה הוא הרצה בסבלנות בריטית אינסופית שמה שקובע זה המעבר על השטיחים האלקטרוניים והסביר לו את החוקים והכללים של התחרות, המח שלו היה חד כתער בשביל מישהו שנמצא לקראת סוף איירונמן, לעומתו המח של חברו כנראה נמס לחלוטין מרוב מאמץ כי לא עזר כלום והוא היה בטוח שהאוסטרים כאלה יקים וקפדנים (מה שנכון) שללא הצמיד הלבן הוא עושה איירונמן עם ריצת אולטרה של 63 ק"מ…

אני נקרע מצחוק שלא בפניהם ורק זה מעביר לי עוד קילומטרים יקרים. אני חושב שדן מנו לא היה נתפס עם צמיד אחד בלבד…

דרך אגב, בסופו של דבר הבריטי הזה לא נשלח להקיף שוב את האגם על ידי אוסטרי גברתן. הוא עבר את קו הסיום קצת אחרי, אני בטוח שיותר מזה שהוא סיים הוא שמח שהוא לא נשלח להקפה נוספת…


אני נכנס ל ironman-city בפעם האחרונה בהחלט, עובר טורים רעשניים של משפחות ומעודדים עובר את ה-T ומנופף בגאווה ביד שלי עם שני הצמידים. בחיוך מפנים אותי שמאלה לחלק הראשון של משפך הסיום לפני השטיח הכחול. הידיים שלי מתנופפות למעלה, פניה חדה שמאלה ואני נכנס לאיצטדיון וומבלי. הרעש אדיר, מעולם לא הריעו לי ככה כשסיימתי תחרות, גם לא את מרתון פריס. מריעים לכל אחד כאילו הגיע הראשון. אני מסמן לקהל שאני רוצה לשמוע עוד עידוד ואני זוכה להיענות מיידית והרעש מחריש את האוזניים.

על המשטח גם שני טורים של מעודדות, אני מאט קצת, אולי יצא משהו? איזה נשיקה? אבל כנראה שאחרי 12 שעות ו 226 ק"מ אני לא נראה כל כך סקסי, ואני מחליט לוותר ולהתקדם לשער הסיום, אני מניף ידיים לצלם והשעון נעצר על 12:07.


אני יורד מהשער, מקבל מדליה ושמיכת מילוט זהובה ומבריקה לעטוף את עצמי ולשמור על החום. אני מסתכל אחורה ואומר לעצמי "ואללא. זהו? זה הכל?". זה כזה אנטי-קלימקס למה שציפיתי שארגיש. הייתי בטוח שבקילומטר האחרון ישטוף אותי פרץ רגשנות ושאני אחצה את קו הסיום עם דמעה בזווית העין שלא לדבר על פרץ דמעות, אבל כלום.

אני יורד אל מאחורי קו הסיום, קצת המום ולא מעכל, מתנדנד ומסוחרר קצת, מתנדב דוחף לי מים לפה, טלי שם,דומעת, מנשקת ומחבקת ומנציחה אותי בסלולרי עוטה שמיכת זהב ומדליה ושולחת ב SMS לארץ להרגיע את כל המודאגים למיניהם שסיימתי בשלום.

זהו, נגמר.


יום ראשון בערב, 21:30, שעתיים וחצי אחרי הסיום


אני כבר אחרי מקלחת לבוש בחולצת ה finisher השחורה, מרגיש טוב יושב עם טלי במסעדה במדרחוב של קלגנפורט. יחד איתי ממש על מסלול הריצה יושבים עוד לפחות שישה אנשי ברזל באותה חולצה בדיוק. בתוך מסלול הריצה שלידנו, קרוב ל 15 שעות לאחר הזינוק וכמעט שבע שעות אחרי שהמנצח חצה את קו הסיום עדיין רצים/הולכים/מקרטעים להם לאיטם מתחרים. הם באים בדד או בזוגות ואנחנו מנסים להבין מה בדיוק עובר לאנשים כאלה בראש עכשיו, זה הרי לא נתפס. כל אחד זוכה מאיתנו לעידוד קולני אבל זה כבר לא זה. הגשם חזר, תחנות השתייה והאוכל כבר די ריקות והקהל הקולני כבר מזמן התפזר איש איש לביתו או מלונו, החברה האלה לבד לבד על המסלול. כמה חזק מנטאלית צריך להיות כדי לעשות איש-ברזל בכזו בדידות? אין לי תשובה. כבוד.
אני חוזר לתפריט, ואחרי כמעט שמונה חודשים אני אוכל סטייק ראשון, פילה עשוי מדיום. נידמה לי שהרווחתי אוותו.


יום שני, 14 ליולי


07:00, אני פוקח עיניים וצריך לשירותים בדיוק כמו כל בוקר ב 38 השנים האחרונות. המוח משדר את פקודות הבוקר הרגילות לרגליים לרדת לרצפה אבל אין תגובה, אני מרים קצת את הראש מהכרית ונרגע לראות שהרגליים עוד שם אבל החלק הזה של הגוף כנראה עוד לא התעורר, הגוף ניתק את הסוויץ' לפלג הגוף התחתון. 

אני מנחש שזה מין מנגנון הגנה עצמית מפני המזוכיזם שלי, הגוף שלי כאילו אומר לי "לקום?? אהממממ לא נראה לי… אנחנו סגורים לרגל שיפוצים, אם אתה רוצה לשרותים תלווה זוג רגליים ממישהו אחר או שתיקח חיתול". ההרגשה דומה מאד להאנג-אובר עצבני רק שבמקום הראש כואבות הרגליים, ההשפעה על ההליכה דרך אגב זהה.

אחרי שעה של התאפקות אמיצה הליטרים של המים והמשקאות האיזוטונים מיום אתמול מנצחים. הודעה חשובה לכל מי שרוצה לעשות איש ברזל: תדעו לכם, יותר קשה מלעשות איש ברזל, זה לקום על הרגליים ביום שאחרי. קחו את זה בחשבון, זה משהו שאף אחד לא אומר לכם בהרשמה….
כמו פינגווין נכה שנחת על השמש דידיתי לשירותים לקול צחוקה של טלי, וסגרתי אחרי את הדלת.


אני בודק את הסלולרי ורואה לא פחות משש הודעות מראובן, אתמול הייתי כל כך מסטול שלא יכולתי להתקשר לאף אחד. אני חוזר אליו ומוצא עצמי מדבר עם ילד מתלהב שלא מפסיק לברך אותי. דרך אגב, עד היום הוא לא מפסיק לברך אותי. אני כל כך עייף וכואב ששכחתי להודות לו, הרי הרבה בזכותו אני עכשיו כאן. 

ראובן לימד אותי להתאמן, איך להוציא ממני את המרב ולהביא את עצמי לשער הסיום של האיירונמן הראשון שלי. יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד על ראובן שתקצר היריעה, אני מאחל לכולם מאמן כזה. מקצועי, רגיש, קשוב. יש לי תחושה שראובן ישים אותי תחת עוד כמה שערי סיום בעתיד הקרוב.


20:00, שדה התעופה בווינה. אני מקשקש עם איתי לוי, עוד איש ברזל טרי שסיים בתוצאה נהדרת של 11:42 שעות. אנחנו משווים את חוויות יום אתמול ובמיוחד את חווית ההשכמה היום בבוקר ומסתבר שאני ממש לא לבד, זה כנראה חלק מהעסק. איתי מספר איך עברו כשחקן כדור מים עזר לו במהלך השחייה ותוך כדי אני חושב לעצמי שלא היו מזיקים לי החוסן ועוד כמה טריקים מלוכלכים של שחקני כדור מים. לשנייה אני חושב לעצמי שאני צריך לדבר עם ראובן שצריך לעבוד על החוסן שלי בבריכה אבל רק המחשבה הזו מעייפת אותי, אני ממש לא במצב לחשוב על כל פעילות גופנית מכל סוג שהוא.


אנחנו מדדים לשער העלייה למטוס ומתיישבים ליד בחורה מוכרת שנראית עייפה עייפה אבל עם חיוך גדול. אני מחבר אותה בראש מיד עם הרוכבת שראיתי באופניים יום קודם, זו שירלי ניקר.
היא מספרת כמה קשה הייתה לה הרכיבה ועוד יותר הריצה ואיך בכלל הגיעה לבצע איש ברזל ( שירלי כתבה יפה על דרכה לקו הסיום באתר אנדיור). היא מספרת שסיימה בזמן (מכובד) של 13 שעות, מתוכן 7 על האופניים, ואני הייתי כל כך עייף שלא נתתי ממש את הדעת לתוצאות שלה, אבל מאד התרשמתי מהבחורה והנחישות שלה.

יותר מאוחר כשעברתי על התוצאות של הישראלים הבנתי כמה מכובד וכמה מרשים ההישג שלה. שירלי רצה את המרתון ב 3:33 שעות!!! רק שני ישראלים עשו מרתון טוב יותר ממנה, גל תיכון (באיירונמן ראשון!!) ורביב אבישי כל האחרים הרחק מאחוריה. כשאני חוזר לארץ, אפילו ראובן סקרן לדעת מי זו. הבחורה הזו היא אשת ברזל אמיתית, כבוד!!


אפילוג

אנחנו מגיעים הביתה ודופקים בדלת. כבר מבחוץ אנחנו שומעים את צהלות הילדים והשעטה לעבר הדלת שנפתחת בסערה. לא שלום, לא היי אבא לא היי אמא. כל הילדים, בלי יוצא מהכלל שואלים:


1) איפה המתנות?

2) "אבא, נכון שאתה עכשיו איש-ברזל ויש לך גלימה מזהב?, נכון אבא?"


מסתבר שה SMS של טלי עם התמונה שלי אחרי קו הסיום מכוסה בשמיכת המילוט הזהובה הותיר רושם עז על הילדים, והם בטוחים שאני גיבור-על עכשיו.

בעצם מי אמר שאני לא? יכול להיות שהם מבינים יותר טוב ממני מה בדיוק עברתי? בפעם הראשונה אני מתחיל לעכל מה השלמתי יומיים קודם ולראשונה אני מחניק דמעה. אבל נראה לכם שאני אתן לה לצאת החוצה שכולם יראו??? הצחקתם אותי. אני גיבור-על, אני IRONMAN, אני מסתובב עכשיו ברחבי העיר בטייטס וגלימה מציל חתולים תקועים על עצים ועוזר לזקנות לעבור את הכביש, אין לי זמן לבכות…


אנשי ברזל הם לא גיבורי-על אבל אמא שלי בכל זאת אומרת שהם גיבורים. מה שכן בטוח זה שהם אנשים עם רצון ברזל וחלום גדול. האמת, זה כל מה שצריך וכל השאר בא מעצמו.
באמת, כול אחד יכול.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים