חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

את ברונו כפי שאני הכרתי!

23.1.2011


מאת חנוך שחר


בשנות ה- 80 מהמאה שעברה,לראשונה פגשתי את ברונו פיש במרוץ באשקלון. זינקנו ביחד למרחק הריצה של 5 קמ', ומאז הזדמן לי לראותו במרוצים נוספים. באותה תקופה השתחררתי מצבא הקבע ויצאתי לגמלאות בתום 31 שנות שרות. בשנת 1995 הגיע ברונו להשתתף במרוץ בצפת ביחד עם


יוסי אבני ז"ל

, והוצג אז כזקן הרצים במרוץ, כאשר העדשה המקומית של הצפון תעדה את המרוץ והתראיין ברונו רבות לעדשה המקומית.בתום הראיון, זה שאני הייתי שושבינו, נותרו לי עוד כמה שאלות ורק אז עליתי על זה שברונו ניצול שואה, ומאז החלפנו עדויות בינינו. אני דאז ילד בן 10 שהשתחרר ממחנה ריכוז בידי הרוסים וברונו שהשתחרר ממחנה ריכוז בן 33 דאז גם על ידי הרוסים.


מה שהוסיף לי בורנו, שבמחנה הניסויים גם ניסו לבדוק אותו איך הוא ועוד כמה אומללים שלא שרדו לבדוק איך הם עומדים במצבי קור וחום, שניסוי זה היה ידוע בקרב האסירים.


עם מותו בדצמבר 2010, נדרתי נדר, שבתוך 30 יום אכתוב על עברו כתוספת לעדות לניצולי שואה שעדיין לא סופר לרבים ולחבריו שיחיו עוד הרבה שנים, וידעו את סיפורה, לכן החלטתי לפנות לבנו הגר בשוויץ על מנת לאמת את מה שלי נמסר מפי ברונו דאז, וכן- אולי לי יהיה מה להוסיף.


יהיה זכרו ברוך!


וכך במילים אלו מסר לי בנו, רוברט פיש, את עדותו על אביו בכתב:


שלום חנוך!


אבי ברונו פיש ,היה במחנה ריכוז vapniarka, באוקראינה מ – ספטמבר 1942 עד מאי 1943, שם ניסו נסיונות רפואיים עם אפונת רעל בשם lathyrus, משם עבר למחנה savrani ב -1944.


במחנות עבד כשרטט עבור הצבא הגרמני וכך ניצל.


ברונו היה במכביה השנייה בשנת 1934 בנבחרת מכבי רומניה בא"ק ובכדור יד.

 

לרוץ ממרתון לאתונה (2010) ולהישאר בחיים

24.11.2010


מאת יובל עופר

 

בקצב של 4.30 דק"מ אני דוהר לאצטדיון השיש באתונה היכן שאסיים תוך דקה –שתיים
את מרתון אתונה ה- 28 והחגיגי במלאות 2500 שנה לריצה ההיסטורית של השליח האתונאי ממרתון
לאתונה. במורד הרחוב אני מרגיש חזק ונרגש לפני הכניסה במפתח האצטדיון. בטריבונה הימנית
אני מבחין בקהל עצום, יותר מרבבה, מריעים לרצים בקטע ה-100 מ' האחרונים לפני שער הסיום.לנגד עיני רואה את סטפאנו בלדיני האיטלקי נכנס באותה צורה 6 שנים קודם באולימפיאדה
וזוכה במדליית הזהב. אותו מקום , אותו קהל מריע , רק שעה וחצי לאט יותר. נו , טוב , מי סופר?…
בתוך האיצטדיון מוזיקת רוק אמריקאי מפוצצת את הרמקולים, הקהל באטרף. מבט קדימה ,
עשרות מ' לפני נקי, מבט אחורה –אין עוד רצים. מטריף, הולך לסיים בגדול : פתחתי בריצת
דיסקו עם קפיצות ותנועות ידיים לקצב המוזיקה. שומע מחיאות כפיים ותרועות כאילו רק בשבילי.

ענק, לא יהיה לי עוד סיום מרתון כזה. כמעט ולמות מאושר אבל לא, המרתוניסט הפעם נשאר בחיים.


* *

 

 


רק 20 יום לפני המרתון הכל נראה מייאש ומדכא. כאבי הבטן התחתונה , למרות מנוחה
והורדת עומס נראו כאילו אהיה באתונה על תקן צופה בלבד. ניסיון לרוץ בבוקר הסתיים אחרי 100 מ'
בשיבה הביתה ב…הליכה. עוד באותו יום קפצתי לרופא המשפחה עם משימה פשוטה וכמעט נואשת –
קבלת רצפט לכדור אנטי דלקתי. מה כבר יש לי להפסיד , הבעיה כבר מוכרת לי 4 שנים קודם אחרי
המרתון הראשון בטבריה. כאז כך עכשיו , כאבי בטן תחתונה. 

הארקוקסיה פעלה מצוין וכבר למחרת רצתי 2 ק"מ. מכאן, בחצי נס רפואי , התקדמתי עד לריצת
22 ק"מ שבוע וחצי לפני המרתון. עדין נותר כאב עמום עם סימן שאלה איך הגוף יגיב למרתון מלא.


* *


נחתנו באתונה ביום ה' בבוקר. בדרך חלפו מתחתינו עננים צפופים שאמורים להביא גשם לישראל.
הגשמים הותירו את בירת יוון רחוצה ונקייה , מסבירת פנים למרתון הצפוי ולאלפי מרתוניסטים.
יותר מ-110 מדינות, בכללן ישראל עם 17 מסיימים, תרמו לארוע המיוחד שמחכה לכולנו. 

מזג האוויר מצוין ואחרי התמקמות קצרה במלון – קדימה לאקספו . צעידה קלילה דרך רובע הפלקה
שופע המסעדות וחנויות התיירים ואנו בפארק ובתוכו מבנה נאה עם האקספו. האווירה המיוחדת
מלווה בתערוכה היסטורית של הקרב המפורסם ממנו שוגר המרתוניסט הראשון נותנת מנת התרגשות
נוספת שמציפה אותך בכל מרתון. שקיות המשתתף , מסתבר , יחכו לנו במלון בגלל הרישום הקבוצתי.


הסתפקנו בשקית הברושורים והדוגמיות המפתות שחולקו בדוכנים. חזרה למלון.


** **

 

יום א' בבוקר ה-31 לאוקטובר 2010. עדין מוקדם ודי חשוך. בשש וחצי מתכנסים בכיכר העיר
כדי להצטרף לרצים נוספים . האוטובוס מגשש דרכו אל מחוץ לעיר . פנינו במסלול הפוך לריצה
אל העיר מרתון. בשבע עיניים עוקב אחרי כל ירידה , עליה , מנסה לחשב את המסלול ההפוך בו
נרוץ בעוד כשעתיים. כל ירידה מתקבלת בחשש משהו – זאת תהיה עליה במרוץ… 

בדרך למרתון השמש מקיצה לשמים כחולים וחגיגיים. הכביש כבר פנוי ותחנות השתייה חולפות במהירות . נגיע אליהן בהמשך. ליד מרתון מזהים את שטח הכינוס בשטח מוצף באוטובוסים הפורקים
מרתוניסטים בהמוניהם. קל להבחין בכמות הזרים : דגלים, תלבושות, תחפושות. קרוב לקו הזינוק
מוצבות כ-15 משאיות שם נפקיד את השקיות. נפגוש אותן בסיום במצב מצוין ובלי חוסרים.
התארגנות, אריזות, פינוי נוזלים – כל השגרה הידועה בכל מרוץ על פני הגלובוס . האווירה החגיגית
שורה בכל ובכולם. לא כל יום חוגגים אירוע כזה. 

יצאנו לדרך. אני עם עוד 3 ישראלים כולל מרדכי הירושלמי שפגשנו לפני הזינוק. שניים אאבד
לאחור בהמשך. אחד האיץ קדימה. עוד אחלוף על פניו לפני הסיום. המתח המקצועי והרפואי שלי
ברמה גבוהה. איך להסתדר עם העליות שבדרך (אחרי הכל , מרתון ראשון שאינו שטוח !)
וכמובן בעיית הבטן. הקילומטרים חולפים ואני בסדר . העליה מק"מ 19 עד 31 הולכת ונגמרת.
זהו, אני עושה את המרתון. הנה קצה העליה וגמרנו.


מרגע זה מכניס הילוך ומנצל את הירידה הרצופה (כמעט) עד לסיום. איזה כיף לעבור עשרות
רבות של רצים. מרגיש טוב , חזק. בסה"כ רציתי לרדת את ה-4 ש' ולחזור הביתה בשלום.
חישוב מהיר מראה לי שיש סיכוי לרדת את ה-3:50. יאללה יובל, תן גז !
קילומטר אחרון כבר לא נספר . דוהר במורד ואת הסיום כבר קראתם. זמן נטו 3:46:56 ש'.
רק 20 דקות יותר מטבריה האחרון עם נגטיב ספליט של 4 דקות.


** **


אני יודע שהיה יכול גם להסתיים אחרת: כאבי בטן, עצירה , מרתון לא גמור. לא ידעתי בביטחון
אם לא יגרם נזק שישבית אותי בהמשך. זה לא קרה לשמחתי וההתאוששות הייתה נפלאה.


הפעם המרתוניסט נישאר בחיים ואפילו די בריא.

 

 

סיכום אישי של ההולך בשביל האפלצ'ים / קרלוס גולדברג

17.8.2010


מאת קרלוס גולדברג

 

נסיון לקביעת שיא מסלול לאורך 3,600 ק"מ – 7.5.2010—10.7.2010 


חלפו כמה שבועות מאז עמדתי על נקודת הסיום בפסגת הר Katahdin ובכיתי כמו תינוק. אני יושב עכשיו מול המחשב בביתי, המשקיף אל נוף הגליל מחלון הסלון שלי.


מאוד קשה לי עדיין לקלוט את גודל המשימה שזה עתה השלמתי. למרות שאני כבר כאן בארץ, מחשבותיי עדיין גבוה מעל גבי הרכסים המשקיפים על היערות האינסופיים. אוזניי כמו קשובות לקולות השונים ועיניי מחפשות אחר מקור המים המתאים, ממנו אוכל לשאוב מים קרים לרוות את צמאוני.


עדיין מחשב במוחי שוב ושוב את מנת האוכל היומי. האם זה יספיק עד האספקה הבאה?…..
יותר מכל אני מתגעגע לתחושת הנצחון אותה חוויתי בסוף כל יום, כשאני סוף סוף פורש את מחצלתי וצולל לכמה שעות שינה.
אז ידעתי שהאתגרים היומיים שניצבו מולי הושגו ואני הייתי למנצח, זכיתי ! הרווחתי את שש שעות השינה שלי!


הצלחתי להתמודד עם 3,600 ק"מ של השביל, ולאלץ אותו לתת לי לעבור דרכו ואפילו ליהנות מהמאמץ..


גם אם זה היה כרוך במאמץ אינסופי אשר לקח ממני כל טיפת אנרגיה מגופי ומנשמתי, יום אחרי יום במשך 65 ימים מלאים.
הייתי בלב שלם ממוקד במטרה זו. שום דבר לא הסיט את החשיבות בהשגת המטרה.


לגמוע את מס' המיילים הגדול ביותר האפשרי בכל 24 שעות. צמא, רעב, עייפות וכאב היו תופעות לוואי, הם היו שוליות.


שביל האפלצ'ים, היה בשבילי כמפלצת ענקית המחכה לאילוף. הייתי כמו קאובוי ברודיאו הרוכב על שור. 

אין ספק שגיליתי דרך רגליי וגופי את הקושי, ואכן זה היה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי. הבנתי את זה כבר בהתחלה ב- בגאורגיה. למען האמת כבר בטיפוס ההכנה מפארק אמיקלולה לנקודת ההתחלה בהר ספרינגר.

ידעתי שאני משחק באש ואצטרך לשלוט באש בעצמי.


הכניסה ליער בגאורגיה הייתה מפחידה והפחד ליווה אותי למשך כשבועיים. ואולם לאחר הפגישה הראשונה שלי עם דובים מופתעים, עשרות נחשים ואין סוף חרקים וקרציות שהמשיכו לטפס לאורך גופי כשאני ישן חשוף בחוץ ללא מחסה, הבנתי את חוסר התוחלת של הלחימה הטבע. הדרך היחידה להכיל אותו היא להפוך ולהיות חלק ממנו ,מהיער.


התמסרתי. נהניתי באופן מוחלט מהיערות, מהבדידות וההפתעות שציפו לי אחרי כל פיתול ופינה ביער, מחציית מעיינות ונחלים וההתמודדות עם הואדיות העמוקים, משינויי היער כשהצללים נעשים ארוכים. זה היה מרגש.. גם אם לפעמים מפחיד.


זה היה מלהיב להתעורר בערפל החשכה המוקדמת לפני זריחת השמש וליהנות מהעובדה שאני חלק מכל הטבע הפראי הזה, ושמהר מאוד השארתי את ההתנהגות המתורבתת הקודמת שלי והפכתי להיות רובינזון קרוזו מודרני.


הבנתי שכל אחד מאיתנו יכול להשתנות ולהסתגל לכל תרחיש בחייו, ושאולי בכל זאת אנו עדיין לא "רקובים" עד היסוד. זה היה מרתק להתעורר כל יום מבלי לדעת למה לצפות. אחרי שבוע בערך, הפסקתי לקרוא את תכנוני המסלול שלי. הייתי נרגש מעצם המחשבה על מה יביא יום ולכן כל יום היה מלא הפתעות.

נכון.. כמה לילות הלכתי לישון צמא ורעב בגלל חוסר מים, כי לא קראתי את האזהרות בדבר אזורים יבשים, אבל זה רק הוסיף "תבלינים לסיר".


אני אומר לכולם שזה לא היה מסע רגלי, אלא יותר מסע שטח, סוג של נהיגה. לא נהגתי ברכב אלא נהגתי בגופי, בדרך דומה כפי שאני נוהג בג'יפ שלי בטיולי שטח.. ניסיתי לשמור על המנוע – שהוא הלב שלי – ועל ריצה בקצב קבוע (144-150 פעימות לדקה) על ידי משחק עם ההילוכים: גבוה, נמוך , 4X4 , שינוי באופי צעדיי, קטנים אך מהירים יותר בטיפוס קשה, עליות על קצה אצבעות ועליות על עקב, וכו'.


השתדלתי לא לעצור, אכלתי משהו תוך כדי ריצה ותנועה.. למדתי בדרך הקשה שלפעמים זה יכול לקחת יותר משעה "להתאושש" ממנוחה קצרה.


הזמן עבר נורא מהר.


בדרך כלל הייתי הראשון שיצא אל השביל ושהתחיל את היום בסביבות 5 בבוקר. אני זוכר שהסתכלתי בשעון בסביבות אחת בצהריים, כדי לחשב עד כמה שהצלחתי עד אמצע היום, ואז שוב בסביבות שבע בערב כאשר הצללים התארכו והיה צריך להעריך מחדש אם יהיה לי מספיק מים כדי לשתות, לאכול ו-לעבור את הלילה.


קודם לעבור לפחות 30 מייל וכמה שאפשר להתקרב ל- 40 מייל הרי זה משובח. כך מדי יום. יום ביומו.


מושגי הזמן והימים איבדו כל משמעות, לא שמתי לב אליהם יותר. רוב הזמן לא היה לי מושג על התאריך המדויק וגם לא היה אכפת לי.


הדבר היחיד בעל חשיבות באותו זמן הייתה המנהרה "הירוקה" ביער והתחרות הסמויה אותה ניהלתי עם השביל. הרגשתי שיכולתי להמשיך לנוע בלי סוף ולהחזיק מעמד לנצח. ידעתי באיזה שלב…. שהסוף קרב וחששתי מהעובדה שאני חוזר לחיים "נורמליים".


בתקופת ההסתגלות יש כאבים. בדיוק מה שאני חווה עכשיו, אבל זה היה ידוע לכל אורך הדרך. אני מנסה להיות סבלני ו- "להתנהג יפה" כלפי כל הסובבים אותי.


בסך הכל, האנשים אותם פגשתי בשביל היו טובים ונדיבים. שמחתי לראות את ההערכה של האנשים על כך שהגעתי ממרחק של 7,000 קילומטרים מן הצד השני של העולם כדי לצעוד בשביל האפלצ'ים.. זה היה כבוד הדדי. מעולם לא פגשתי כל כך הרבה אנשים המסורים לטבע ולהגנתו.


אם יכולתי לומר משהו לכל האמריקאים – יש לכם ארץ נהדרת להפליא, שמרו וטפחו אותה!!


חבל לי קצת שלא עצרתי ליהנות ממקומות מרהיבים ונופים עוצרי נשימה לאורך השביל.


מצחיק שכאבים גופניים מתבטאים כעת שהכל נגמר. אני מרגיש כאבים שהיו איתי כנראה גם לאורך המסלול אך לא הרשיתי להם לצוץ אז. אך זה יעבור, אני יודע.


אני מנסה להפוך את חיי למסע מעניין.


נפל בחלקי לחוות את אחת החוויות המעצימות והיפות אותם יכולתי לבקש, וזה יהיה איתי לעד.



אההה … מה עם השיא אתם שואלים? נו ברור, זה היה קצת גדול מדי בשבילי. 65 יום במקום 60.5.


הייתי קרוב וזה יירשם על כל פנים כאחד מהזמנים המהירים.


לבטח אני הזקן הכי מהיר ו- הזר שעשה זאת הכי מהר.
אבל אני לא מאוכזב, כי שמתי ונתתי כל מה שהיה לי.


לא נותר בי עוד מה לתת.


אז אני מרוצה אכן, שמח, וכן, כואב.


יתר על כן – אני מקווה שהפכתי לאדם טוב יותר .


קרלוס

סיפור המרתון שלא היה

26.7.2010


מאת אלכס ליברמן

 

על פי רוב מפורסמים אצלנו סיפורים של ריצות כיבוש יעדים או לכל הפחות כשלנות תוך כדי מה ניסיון זה.


כי שתיווכחו הפעם הסיפור שלי שונה.
אחרי שעברתי את החמסין הנוראי של סדר ראש השנה ה- 33 לרצים, ששולב בו הפעם התנין של הקילומטר ה-17 ועוד כאשר אני מבצע ריצות התאוששות (להזכירכם כמו בימים שלאחר טבריה שרר חום נוראי), גיבשתי לעצמי את המטרה הבאה: מרתון הלילות הלבנים שבסנט.פטרבורג.


העונה התקיימה לה, עם העליות והירידות הצפויים. 16 שבועות לפני תאריך היעד נכנסתי לאימונים מכוונים , שתחילה התקדמו בצורה טובה. גם אם המהירות לא הייתה מי יודע מה, הנפחים היו מכובדים. די מהר הגעתי לשבועות של 110-130 ק"מ בשבוע.


עקב אילוצי עבודה , פרט להרצליה וצהלה לא השתתפתי במרוצים. המרוץ של הרצליה עבר טוב וגם המרוץ של צהלה, למרות המסלול הקשה עבר בסדר. אך כבר באותו הערב, כאשר רצתי בקצב שחרור, כאב חד פילח את שרירי ירך שמאל.
שבוע לאחר מכן לא רצתי כמעט בכלל . לאחר שבוע נוסף בעזרת חבישה של פיזיותרפיסט יצאתי מטעם העבודה לגרמניה . בגרמניה שהיתי 3 שבועות, מתוכם היו יומיים ללא גשם. ניצול כל כך אינטנסיבי של בגדי חורף לא היה לי אף פעם. אך בכל זאת הצלחתי להחזיק אימונים של 6 ימים בשבוע עם 20 ק"מ בממוצע. לרוב רצתי בפארקים ושטחים חקלאים אך מה שהפליא אותי זה באותם הקילומטרים הבודדים שרצתי לאורך הכבישים, הוא שלא הרגשתי את עצמי כמטרה לנהגים כנהוג במקומותינו.


עם החזרה לראש העין ניצלתי עוד שבועיים של ריצות ארוכות אבל הורדתי נפח בצורה מאוד משמעותית. זה השלב בו התחלתי לארגן את הנסיעה ברמה של איסוף מתנות לרצים שם. פה קרה לי דבר לא צפוי: רציתי להביא 6 מדבקות של 42.2 אך כאשר ביקשתי את המדבקות נחשדתי [כפי הנראה] בניסיון לספסר בהם ואף ננזפתי על כך, כך שהסתפקתי בקנייה של כמה חולצות מעודפי המדים של המועדון.


שבוע לפני כאשר הייתי צריך לבצע את ריצת הדילול , הופיע אצלי ברונכיט [שמאוחר יותר התברר כדלקת ראות]. כמובן שכל תוכניות הריצה שכללו את המרתון עצמו ועוד 2 מרוצים קצרים יותר בוטלו. ברגע כתיבת שורות אלה אני עדיין מושבת ומצפה לבאות …


מקווה שניפגש בסדר ראש השנה ה- 34 לרצים.

קרלוס גולדברג בשבילי האפלצ'ים- חוויות מעולם אחר

30.6.2010


מאת מימי רייברן


קרלוס גולברג, חובב אתגרי-העל, נמצא בקטע הסופי של שביל האפלצ'ים .הוא כבר צועד בשביל 51 ימים.

בתיאורי המסע והחוויות שאנו מקבלים ממנו אנו קולטים שלא הבנו את גודל המסע שקרלוס עושה.הליכה ביער אינסופי, אפשר לאבד כיוון ברגע.

הסכנה תמיד מעבר לצעד הבא ,אם בהחלקה על שורש רטוב או על קבוצת עלי שלכת שמסתירים סלע או גזע.


בעלי החיים רבים מאוד- מסנאים, נחשים, צבאים, ארנבות, לטאות כתומות וכמובן הדובים. הדובים שמדי פעם נשמעות נהמותיהם שמקפיאות לך את הדם לקראת המפגש המאיים. וטרם דיברנו על מזג האוויר שמשתנה תכופות כמעט ללא התראה, סתם ככה רעם חזק וגשם מהסוג החזק הזה שאנחנו זוכרים מילדותנו.


אבל הקושי האמיתי הוא הבדידות, הבדידות אשר מחדדת בך את כל החושים האפשריים על מנת לשרוד….


לפניכם מדגם הודעות שהתקבלו בימים האחרונים מקרלוס:

 

17.6 – 


חשבתי שלעולם לא אצא מ-פנסי אבל הגעתי ל- DELAWARE GAP וידעתי שזהו זה. עד הרגע האחרון נלחמה איתנו קשות. צולע נכנסתי ל- GAP ואומנם אין מכולת נכנסתי ל BAKERY ואכלתי כמה כריכים וגם הכינו לי 2 כריכים לימים הבאים וקניתי גם בייגעלה בצקי שיהיה לארוחת בוקר. מסודר איכשהו ליומיים שלושה הבאים. מהרגע שעוברים לגרזי יש הרגשה של פחות סלעים והמצב עוד השתפר אחרי SUNFISH POND והייקרס שבאו ממול טוענים שזה עוד ייעשה טוב יותר. שטוח ומעט אבנים. חייב לנצל מצב זה. קיצור סגרתי יום שהתחיל סיוט והשתפר ב- CATFISH FIRE TOWER. מצאתי לי פינה קטנה ואכלתי סנדוויץ קר ולא בישלתי כלום כי בגרזי אומרים הכי הרבה דובים. ראיתי גור אחד שנבהל ממני כהוגן. הולך לטפל ברגליים ומחר אקרע את גרזי!!!




19.6 – 



חטפתי הרעלת קיבה רצינית ב WEST MT SHELTER. בנוסף שזה מחסה בלי מים. התייבשתי לגמרי. בקושי קמתי ב 11 והתחלתי לנוע לנקודה הבאה. סהרורי לגמרי. ביקשתי מים ממטיילים. הגעתי בקושי רב לדניטאון רואד. נראה איך אקום מחר. באמצע משבר אחה"צ. הופיע פתאום דייויד שנסע שלוש שעות מפנסי בנסיון לתפוס אותי–דרך היומנים של דייויד שלנו ועודד אותי והביא לי כל מני תוםפות וליווה אותי עד הגשר מעל ההדסון. נפל מהשמיים. ישלח תמונות. מחר מקוה להתחיל לאכול שוב

 


21.6 – 


אז אתמול ב- 22:30 היה ברור שהמקום לא מאפשר לישון. קן יתושים גדול. זוג שהיה שם ואני החלטנו בהיעדר מקום חלופי טוב להתחיל לנוע לאט על אף קרירות הלילה לכיוון PAWLING. אני הרגשתי טיפה טוב יותר ,אך באופן כללי חלש מאוד. התגלגלנו כל הלילה ( ב-5 כבר אור ראשון) וב- 9:00 הגענו לצומת כלשהו. הזוג פרש. אני הייתי TOTAL LOSS.

בצומת מספר רכבים וקלטתי היספני אחד מאקואדור שהציע לקחת אותי ליעד כי הוא נוסע ממילא ל-PAWLING. לפני שהתחרט ישבתי על הטנדר שלו ולקח אותי כ- 12 מייל ליעד.

הייתי מיובש לגמרי. היעד מתברר זו משתלה מחבבת הייקרים. משכתי חבילה וישנתי את הלילה ושתיתי הרבה והתארגנתי על הציוד.



קיצור… נרצה או לא היום הזה צריך להרשם סיום ב PAWLING. אבקש מדיויד להזכיר בtrailjournal את האנשים הטובים שיוצאים לקראת סוף שבוע "לצוד" הייקרים ולדחוף להם שתיה ועוגות. היום היה זוג כזה .היא עשתה את AT לפני כמה שנים. שני חבר'ה מחנות CAMPMORE חילקו לי גרביים חדשות ג'לים ושתיה. ויש את JOSH ששמע שאיבדתי חבילה ונתן לי אוכל משלו ואפילו 10 שטרות של דולר שאשתה סודות. "אני באמריקה והוא המארח שלי. סתם קובץ והיו עוד.



27.6 – 



היום רטוב ממש..מחר גם סוער מאוד כמויות מים עצומות לא מתוכננות. אני כמעט לבד בשהיל. כולם נשארים בשלטרים או שיורדים העירה. משתדל להתקדם בזהירות. היערות הפכו לביצות הכל חי. הרגשה מוזרה ומפחידה קצת. פתאום באמת הרגשה שהאדם רק אורח בטבע.

היו שלום מרתונים שלי

6.6.2010


מאת מאיר מירב

 

את מרתון ת"א המלא השנה לא רצתי. תכננתי שהוא יהיה המרתון האחרון שלי, אבל כשהיה מתוכנן לחודש מרץ ולכן אומר שלום למסלולי המרתון….איחלתי לכל הרצים בתל אביב ,על דורותיהם, מרוץ טוב ומאתגר וכל תוצאה על הצג בקו הסיום – היא ההישג, אפילו אם היה חם.
הרשו לי לשאת את האפילוג שלי למרתונים.


אם מותר להיות גאה – אז אני גאה כי השתתפתי וסיימתי 46 מרתונים ובחודש שעבר אף התחלתי את שנתי ה-75. תכננתי לרוץ 50 מרתונים ולסיים את המכסה עוד לפני גיל זה, אך עירית ת"א החליטה ב-1993 כי האירוע מפריע לאזרחים וביטלה את המרתון המלא ולכן נשאר לי מאז רק מרתון טבריה כל שנה…. המרתון האחרון שרצתי היה ב-2007 בטבריה ובשלושת המרתונים האחרונים לא השתתפתי מפאת פציעות שקרו בדיוק לפני המרוץ כשהייתי מוכן לאחר הריצה הארוכה לפני המרוץ.


שריר הירך האחורי רמז לי מספר פעמים פעם ברגל שמאל ופעם בימין ברמז כואב וארוך בימים שאינו משתמע לשתי פנים אלא לשתי רגליים, כי הגיע הזמן לגמור עם המאמץ במרתונים – כי הוא רוצה לשרת אותי עוד שנים – לכן, "או שתחליט או שאשבית". האורטופד והפיזיוטרפיסט ניסו כל הזמן להזכיר לי כי אני לא צעיר… וגם השרירים מזדקנים ולא מתחדשים בקצב הריצה שלי.

 




ריצת המרתון השלישי שלי- זינוק מצפון לקיבוץ עין גב וסיום בקיבוץ גינוסר. כשהייתי עדיין צעיר בן 45…..


אודה על האמת, רציתי לרוץ עוד אחד,השנה, כעין מרתון הברבור שלי. אבל באימונים הארוכים לקראתו הרגשתי כי ההנאה ממני והלאה והסבל לא שווה את המאמץ… בגילי , במשא המרתונים שנשאו שתי רגלי, בנחלי הזיעה שהרוויתי את שבילי וכבישי ישראל , הריצה היא כעת RUN FOR FUN, ולמה לא לפרוש מאתגר המרתון כעת כשאתה בריא, מאושר וממשיך גם לרכוב על אופני כביש ולרוץ חצאי מרתון ומרחקים ארוכים אחרים כשכל מרוץ ומאמץ הם הנאה צרופה, כי לא התוצאה חשובה לי, אלא לעבור את קו הסיום לתרועת הצופים. כנראה שיש לדעת מתי לפרוש או לשנות מגמה, וזו גם הצעתי לרצים.


וברוח טובה והומוריסטית אסיים "מה נתנה לי הריצה למרחקים ":


התחלתי לרוץ בגיל 39 , גובהי היה 174 ס"מ, דופק לב 50-54 במנוחה. מרתון ראשון שלי ,3:20, מרתון אחרון 4:25 ,ירדתי מ- 3 שעות בשלושה מרתונים כשהייתי צעיר (גיל 44-46)… מדפים עם מדליות וגביעים ובנוסף, למדתי כי החיים הם כמו מרתון – אתגר, החלטה, קו זינוק, מאמץ, יש קיר, יש סבל, יש קו סיום עם שמחה וכי יש סוף לכל דבר!. . ואילו כיום , קומתי "התכווצה" ל-170 ס"מ (הגיל והסחוס.. .דברי הרופא) דופק לב 38-43 במנוחה, אישתי אוהבת אותי כתמיד וגם אני אותה (כי הלב שלי גדול – לדברי הרופא…) על אף הזמן המושקע בריצה. והנה גדל לידי דור של רצים – שתיים מבנותינו רצות למרחקים והנכדים גם הם.


להתראות במרוצים הבאים. היו שלום מרתונים שלי.

 




מרתון ה-46 שלי והאחרון שלי, טבריה 2007, הגיל 71 והתוצאה כבר בהתאם, אבל עם חיוך.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים