חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

מרתון המבורג 2010 – ברוך בלוך

4.5.2010

מאת ברוך בלוך

 

למה המבורג ?

לאחר האכזבה ממרתון טבריה 2009 (הראשון שלי) התנחמתי בהזדמנות לשיפור התוצאה במרתון ת"א, ב- 26/3. כשזו נדחתה, ללא תאריך חדש, התחלתי לחפש חלופות. שי רדושיצקי הציע לי את רוטרדם אבל התאריך התנגש עם ביקור משפחתי, ואז אביב הציע את המבורג. קפצתי למים, נרשמתי והזמנתי לינה וטיסות, ובהמשך נודע לי שגם יותם מתכנן לנסוע. את אביב ויותם אני מכיר מעולמות מקבילים לריצה – מילואים ועבודה – וידעתי שנסתדר.
מי זה איג'פג'לג'וקול ?

בדיוק שבוע ליום היציאה מהארץ הר געש איסלנדי בעל שם שאינו ניתן לביטוי מחליט להשבית לחלוטין את תנועת המטוסים באירופה. אחרי יום, יומיים, שלושה (ערב יום העצמאות) אביב ואני כבר בוחנים מסלולי הגעה חלופיים (אבל הרכבות מלאות, האוטובוסים מלאים, אין רכבי השכרה להשיג), ואפילו יעדים חלופיים (מרתון לונדון ומרתון מדריד מתקיימים באותו תאריך אבל לשניהם הרישום ושדה התעופה סגורים הרמטית).


ביום העצמאות (יום שלישי) אני כבר משוכנע ומשלים עם השארותי בארץ, ומרביץ עוד כמה בירות על המנגל. בערב מתחילים דיווחים על פתיחה הדרגתית של שדות תעופה. אמסטרדם (בו אני מחליף טיסות) נפתח בין הראשונים אבל המבורג בין האחרונים – רק ביום רביעי בלילה. בחמישי בערב אביב מדווח על נחיתתו ביעד, ואני מתארגן לטיסה בשישי לפנות בוקר. למרות ההיסטריה שדווחה בעיתונות בארץ – בכל הטיסות שלי היו מקומות פנויים ולא נראו פליטים מחוסרי בית בשדות התעופה, אין אבק או ערפיח, והשמיים נקיים.

 

 

הכנות בשטח

בשישי בצהריים אני נפגש עם אביב לסיבוב הראשון בסדרת ארוחות פסטה, במה שהופך להיות מסעדת הבית של דון קמילו. כאן גם מתחיל רצף אינסופי של בדיחות מקבריות על ההיסטוריה המשותפת של שני העמים… הפירוט מיותר.

 

 


אביב כבר אחרי האקספו ואני מקבל כמה טיפים לקראתו. ההגעה לאקספו מהתחנה המרכזית בעיר באוטובוס ייעודי, חינם, ותכוף. בכניסה למתחם הענק עמדות דיילות עם קוראי ברקוד על טופס אישור הרישום שנשלח הביתה או הורד מהאינטרנט, מיד מקבלים את המספר וערכת המשתתף, חולצה (למי שהזמין ושילם עליה מראש), וציפ (בתשלום נוסף). בערכה פליירים וחינמונים כמיטב המסורת, וכן ספוג קטן לשימוש במהלך המירוץ. באקספו כמובן נציגי מותגי ביגוד, נעליים וציוד ריצה, וכן דוכנים של חנויות ספורט המוכרים מגוון מותגים בהנחה. המחירים בדוכנים דומים או מעט יקרים מאשר בארץ, פרט למעט ציוד נלווה.


ישנן כמה נקודות ראויות לציון: 


• עמדת הכנת צמידי ספליטים: מי שרוצה מוסר זמן סיום ומקבל (חינם) צמיד פלסטי חד פעמי עליו מודפסים זמני ההגעה לק"מ ה- 1, 5, 10, 15, 21.1…


• מגנטים להצמדת מספר החזה לחולצה, כתחליף לסיכות הבטחון: 4 זוגות מגנטים חזקים, כל זוג משמש לאחיזת פינה אחת ממספר החזה על גבי החולצה. אביב רכש בהתלהבות, אני מיד הבנתי שבבית אחד הילדים ישחק ויאבד לי רק אחד משמונת המגנטים והסיפור אבוד (לא אפרט מה קרה לאחד משמונת המגנטים של אביב).


• דוכן חולצות ריצה, שבעליו לקח עודפי חולצות כותנה והדפיס עליהם "המבורג 42.195" ומכר בסכום סימלי. גם חנויות מותגי אדידס ואחרים מכרו חולצות עם הדפסי "המבורג 2010".


• דוכנים על גבי דוכנים של גרבי לחץ וביגוד לחץ. במירוץ עצמו ראינו כמות גדולה של רצים מצויידים בהם.


• וכמובן, מדפים שעליהם ברושורים למרתונים אחרים. כנציגו הזמני של יובל עופר צירפתי כמות נכבדה (מהשורש כ.ב.ד.) של ברושורים לטבריה.

 

 


לאחר האקספו אני חוזר למלון ונפגש עם אביב לריצה קלה. אביב הציע ריצת הכרות עם 5-6 הק"מ האחרונים של המסלול, הצעה שחשבתי שהיא טובה אבל לא הערכתי עד כמה. עשינו גם סיבוב היכרות עם מתחמי הכינוס והסיום, וצילום למזכרת על הפודיום. במלון אני מארגן את ערכת המשתתף ושם לב שעל מספר החזה חסרה "אות הזינוק", כלומר במקום לזנק יחד עם רצים שמתכננים לסיים בזמן דומה לשלי אני אזנק יחד עם רצי והולכי ה- 5.30 שעות+. בהתייעצות קצרה הוחלט שאחזור לאקספו למחרת לטפל בבעיה. אני מגיע לאקספו בבוקר שבת כשכולי דרוך ומוכן לעימות הצפוי. אבל… אחרי דקה אחת של הצגת הבעייה ובדיקה במחשב – מודבקת מדבקת תיקון רשמית על המספר, והנושא סגור. בצאתי אני פוגש את יותם שנחת בליל שישי ואנחנו קובעים להיפגש לארוחת צהריים. בעיר אני נפגש עם אביב לסיבוב חנויות ספורט ואחרות, יותם מצטרף, ואחרי טיול קצר (המאמנים של השניים לא מרשים לעמוד הרבה על הרגליים) חוזרים למסעדת הבית לעוד פסטה. בעל הבית מציע לפנק אותנו במשקאות אלכוהוליים, ולאור הסירוב מבטיח שאחרי המרתון יוסיף גם סיבוב טירמיסו. מנוחת צהריים, סיבוב קצר ברחוב הראשי, ובערב הפתעה! פסטה! הפעם בסגנון סיני.

 

 

The big day

מזג האוויר קצת התחמם, בבוקר סביב 12-13 מעלות וצפוי שיא של 20, אבל עד אז אנחנו כבר לא נהיה על המסלול. לשמחתנו העננות של הימים האחרונים התחלפה בשמיים כחולים, ונושבת רוח חלשה בלבד. מתאים לנו !


אנחנו נפגשים להליכה למתחם הכינוס, ועושים שם פיפי. מפקידים בגדים ארוכים ועושים פיפי. ניגשים למתחמי הזינוק, ושוב פיפי. בשעה 8.50 עולה זמר מקומי לשירת המנון המבורג, וב- 8.55 מוזנקים אופני היד. לאחר מכן הזמר מבצע את המנון גרמניה וב- 9.00 מוזנקים 15,174 הרצים, להפתעתנו ללא יריית אקדח. כנראה היה חסר להם מישהו שיודיע "לכו אחורה, כולם 10 מטר אחורה, אחרת לא נזניק".


כמעט לכל אורך המסלול פרוסים המוני צופים ומעודדים המאורכים בכ- 850,000 איש. הרבה צופים עם דגלים, פעמונים, צפצפות, חלק עם שולחנות פיקניק, ילדים עם כלי נגינה, חבר'ה עם מערכות סטריאו על מרפסות, תזמורות מקומיות, ובקיצור לא משעמם. בחלק מהמקומות הייתה תחושה של רוכב בטור דה פראנס המפלס דרכו בשביל צר בין הצופים. בכל 2.5 ק"מ תחנת ריענון הכולל שולחנות עמוסי מים, איזוטוני, אמבטיות מים לטבילת הספוגים, בננות, ומשקאות אישיים שהכינו רצים ומסרו למארגנים באקספו. בנוסף, עמדות מאולתרות שפתחו הצופים לאורך הדרך ומחלקים כל מה שאפשר – קולה, פירות, ועוד.


 


ספליטים, זמנים, דופק, פרופיל גבהים, וכל שאר הנתונים היבשים – אפשר לראות הכל באתר של חברי הטוב מר. גארמין בלינק http://connect.garmin.com/activity/31414444, וכל תוצאות המרוץ + סרטוני וידיאו באתר http://hamburg.r.mikatiming.de/2010/index2_e.php?lang=EN. מומלץ למיין לפי nation = Israel ולראות את התוצאות של שלושתנו. תמונות בלינק http://www.marathonfoto.com תחת Hamburg 2010 ומספרי החזה שניתן לראות בתמונה הבאה. תיאור קצר של הריצה שלי: תכננתי לרוץ בקצב 4:44 דק' לק"מ לזמן מטרה של 3:20, אבל היה לי קשה לשמור על הקצב – כל הזמן "ברחתי" לכיוון 4:35. החלטתי לזרום עם 4:40 בידיעה שאני עלול לשלם על כך בסוף. לשמחתי הצלחתי פחות או יותר לשמור על הקצב, מתזמן את הג'לים ע"פ המתוכנן (כל 40 דק'), מאט מעט רק בעליות. החל מהק"מ ה- 34 התכוננתי למפגש האימים עם הקיר. נפגשנו בטבריה והתכוננתי לביקור חוזר, אבל להפתעתי הוא לא מגיע פיזית או נפשית. המחשבה הייתה "הכושר שלי השתפר, זה יגיע בק"מ הבא", אבל אחרי הק"מ הבא, וה- 36, וה- 37 הבנתי שיש סיכוי שאני ממשיך לזרום רצוף עד קו הסיום. באותו זמן (סביב הק"מ ה- 36) אני כבר רץ במסלול המוכר שבו רצנו בשישי בערב, ותחושת הבטחון גוברת. אני גם חושב על אביב שבטח כבר מסיים ומקבל את כרטיס החבר למועדון ה- sub 3, ועל יותם שכנראה סיים לפניו. בקו הסיום השעון מראה 3:18:46, מהיר יותר מהמתוכנן! הגוף מרגיש טוב מאוד לעומת תחושת ההתמוטטות בקו הסיום בטבריה, הנפש מרוממת, ותחושת ההישג אדירה.



אביב ואני נפגשים, כשהוא כבר אחרי העיסוי הניתן לכל מסיים, אבל אני מוותר לאור התור. להערכתנו יותם כבר מתקלח באוהל המקלחות לקראת המראתו הקרובה חזרה לארץ, ואנחנו מצטלמים, מסמסים לארץ, מתארגנים, וחוזרים למלון להתארגנות לקראת ארוחת חלבונים בצורת סטייק. להפתעתנו אנחנו מקבלים הודעות רבות מהארץ לגבי התוצאות, ומסתבר שאתר המירוץ דיווח באופן מלא ובזמן אמת את התקדמותנו בנקודות הבקרה, וכולם כבר מעודכנים בזמני הביניים והסיום. לשמחתנו יותם מוצא זמן להצטרף לארוחה אצל דון קמילו. שתייה חריפה – על חשבון הבית. מה לגבי הטירמיסו שהובטח? "נגמר". טוב, אז משהו מתוק אחר? "נגמר הכל".


נותרנו בשטח אביב ואנוכי. מנוחה, ובערב ארוחה. למחרת ויתרנו על ריצת שחרור ויצאנו לטיול רגלי ארוך בעיר. קיימנו גם מצוות שופינג בחנויות מותגי הספורט והאופנה, ואחרי הצהריים ההרפתקאה מסתיימת – הביתה.


אז מה למדתי מכל הסיפור?


• קודם כל, למדתי הרבה על עצמי, בעיקר בתקופת האימונים אבל גם במירוץ עצמו.


• מה שנכון תמיד – Plan your race. תכנון הכל! מתי לוקחים ג'ל, איך נושאים את הג'לים… כמה שיותר פרטים. הצבת יעד ריאלי לאימונים, עדכונו תוך כדי האימונים, ועדכון אחרון ע"פ התחושה לפני המירוץ ובתחילתו.


• Race your plan. זה הקטע הקשה! לא לסטוט מהתוכנית לאור תחושה רגעית לפני או תו"כ הריצה, או גרוע מכך – כתוצאה מחוסר הכנה מסודרת או מחוסר תשומת לב לקצב הריצה ולזמן. לא להתלהב מנעליים חדשות, מביגוד שלא נוסה קודם …


• חשיבות ההיכרות עם המסלול. בארץ למדתי באמצעות אתר המרתון (המקושר ל- google earth) עד כמה שניתן, אבל ריצת ההכרות של המקטע האחרון תרם לי עוד רבות. כשהק"מ התחילו להיות קשים ידעתי לפחות שאין יותר הפתעות, וידעתי בדיוק מה צפוי.


• לא צריך לדבוק במרתונים המפורסמים והפופולריים יותר אצל הרצים הישראליים (ברלין, אמסטרדם …), גם למירוצי הדרג השני מבחינת כמויות הרצים יש הרבה מה להציע. נראה לי שהחסרונות היחידים במירוצים הפחות פופולריים הינם העדר טיסות ישירות ופחות "מה לראות" למלווים שאינם רצים, אבל איכות הארגון והביצוע אינם נופלים מכל מירוץ אחר.


למי תודה, למי ברכה


• דליה, אישתי. בלעדיה לא הייתי מגיע למרתון (לא לזה ולא לאף אחד אחר). הגיבוי מבית, התמיכה, העידוד, ההבנה, אלה היסודות האמיתיים של ההצלחה (בכל תחום).


• רצי מודיעין – אשר תמכו וליוו אותי פיזית בריצות (ובראשם שי), ובמילות עידוד תמיכה ועיצה (בעיקר צבי).


• אביב קולין ויותם ורדי, שני תותחי ריצה וחברים אמיתיים, מקצוענים, צנועים, פתוחים לתת ולקבל עצות ובעלי חוש הומור שחור במיוחד.


• המוסד לביטוח לאומי, אשר באמצעות לשכת האבטלה מימן חלק מתקופת האימונים, ונתן לי את הפנאי הנדרש לקריאת כל אתרי ומאמרי הריצה הקיימים באינטרנט, לקריאת ספרי ריצה, ולהתעמקות בניתוח הריצות שלי.

 


אשמח לתת פרטים נוספים למי שמתכנן לרוץ בהמבורג בעתיד.

מרתון רוטרדם 2010 – שי רדושיצקי

19.4.2010


מאת שי רדושיצקי


החלטתי לכתוב סיכום להכנות למרתון רוטרדם ולשנה האחרונה בכלל, מכיון שאני לא רוצה לשכוח אף פרט מהשנה האחרונה המדהימה שהיתה לי.
למי שמתעניין רק במרתון עצמו שידלג לעמוד 4


היסטוריית הריצה שלי הסתכמה במספר מירוצי 10 ק"מ בשנים 2005-2009, 2 חצאי מרתון, ומרתון ראשון בתל-אביב בשנת 2009 עם תוצאה של 3:39:01. אותו מרתון שהתקיים באפריל 2009, היה בחום התל-אביבי של סוף אפריל, ומהק"מ ה-28 אבדתי את הדבוקה של ה-3:30 אותה הוביל מכתיב הקצב משה פרץ (שלימים נהפך למאמן שלי). את ה-14 הק"מ האחרונים "ביליתי" בקצב של 5:50, הכאבים והסבל שהרגשתי גרמו לי לפקפק ברצון שלי להמשיך לרוץ ובאהבה שלי לספורט הזה.


כחודשיים מאוחר יותר, ביוני 2009, נפגשתי עם משה בפעם הראשונה שלאחר המירוץ, וקבענו יעדים לשנת המירוצים 2009-2010. עקב הטראומה הטריה יחסית ממרתון תל-אביב, הסתפקתי בהגדרת מטרה של 1:36 בחצי-מרתון בית-שאן (לא חשבתי לרוץ עוד מרתון נוסף בחיי). זכור לי כי משה שירבט במחברת שלו 1:34-1:35 (דבר שנראה לי מנותק מהמציאות בזמנו…)


תחילת האימונים (אוגוסט-נובמבר)


באוגוסט-ספטמבר התחלתי להתאמן שוב על מהירות (שקצת אבדה בחודשים שלאחר המרתון עקב פציעה בברך), אני זוכר את האיטיות היחסית, והקשיים בהסרת החלודה. בסוף ספטמבר, החלטתי סופית לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לאכול נכון ולהוריד כמה ק"ג מיותרים (נכון להיום סה"כ ירידה של 8 ק"ג), והפלא ופלא, עם הירידה במשקל גם המהירות השתפרה, ומצאתי את עצמי רץ בקצבים שלא חלמתי עליהם רק כמה חודשים לפני כן.

 


בחודש אוקטובר השתתפתי במירוץ חולון, ולאחר מכן במירוץ בגליל-ים ובשניהם עשיתי תוצאות בינוניות. יצאתי קצת מאוכזב, במיוחד לאור המאמץ שהשקעתי באימונים (לפחות בזמנו הם נראו לי אימונים קשים).


בנובמבר חלה התפנית שלי באימונים, עם המעבר ל-5 ריצות בשבוע, ומירוץ אייל שבו רצתי 1:06:09 (סוף-סוף ריצה עם קצב ממוצע מתחת ל-4:30 לק"מ למרחק גדול מ-10 ק"מ) התחלתי להאמין בעצמי, ובמהירויות שמשה כל הזמן טען שאני מסוגל לרוץ בהם.


חצי-מרתון בית-שאן (דצמבר)


בשבועיים שלפני חצי-מרתון בית-שאן, אני זוכר את כל הריצות עם משה, שהסביר לי שזמן המטרה המקורי של 1:36-1:35 זה "לא מעניין", ואנחנו מדברים לפחות על 1:33 ומטה. אני זוכר את עצמי חושב לעצמי שהבחור השתגע, על מה הוא מדבר, לרוץ חצי-מרתון בקצב של 4:27 לק"מ ומטה ! ??


ביום המירוץ, נעם, משה, ג'ונתן ואני נוסעים ביחד לבית-שאן. משה מגדיר את זמן המטרה שלי לפחות 1:31-1:32. שוב אני חושב לעצמי, איך משה ירוץ את החצי-מרתון אם הוא שיכור אחרי שהוא יצא לשתות אתמול בערב? על איזה 1:32 הוא מדבר? אני ארוץ בקצב 4:24? ברור !!! אני חושב לעצמי, ניתן לו לדבר, זה לא עולה לי כסף, אני כבר ארוץ בקצבים שנראים לי הגיוניים.


המרוץ מתחיל, אני רואה את עדי נאמן ומחליט שאני מתחיל איתו (או לפחות מנסה), אנחנו רצים את ה-3 ק"מ הראשונים בקצב 4:20, אחרי כמה ק"מ יורדים ל-4:18, אני כבר מתחיל לפקפק ביכולת שלי לסיים את המירוץ בקצב הזה. בק"מ ה-7, עדי מיידע אותי שהוא מגביר ל-4:15, אני מאחל לו בהצלחה ומחליט שלא לנסות להגביר בינתיים. בק"מ ה-9 אני מרגיש ממש קליל על הרגליים ומחליט להגביר קצת. בק"מ ה-10-14 אני כבר רץ בסביבות 4:14-4:10, ואז מגיעים לעליה של בית-שאן. את העליה בק"מ ה-15 אני רץ בקצב יותר שמרני של 4:24, ובק"מ ה-16-20 מאט קצת ל-4:20. בק"מ ה-20 מחכה לי משה שדוחף אותי לרוץ את הק"מ האחרון ב-4:03 ובזמן סיום של 1:30:44 !!!


התחושה מדהימה, לוקח לי כמה שעות לקלוט את הזמן שרצתי, לא משהו שאפילו חלמתי עליו. אני זוכר שאני רץ וקופץ על משה, שב"קוליות" הרגילה שלו אומר לי, "אתה שווה יותר מזה".


 


כמו שאומרים, עם ההישגים בא התיאבון, בדרך חזרה מהמירוץ אני כבר מבקש ממשה לבנות לי תוכנית למרתון רוטרדם שיערך ב-11 באפריל (4 חודשים בדיוק לאחר בית-שאן).


הכנות למרתון רוטרדם (דצמבר-אפריל)


תוכנית האימונים שלי כללה 14 שבועות הכנה שהחלו לאחר חצי-מרתון בית-שאן ועוד 3 שבועות טייפר.


התוכנית כללה שבועות אימונים של 80-95 ק"מ, ריצה שבועית ארוכה של 30+ ק"מ (4 ריצות של מעל 36 ק"מ), וכמה תחרויות Test בדרך.


בפברואר השתתפתי במירוץ סביון למרחק 10 ק"מ. זמן המטרה היה לרדת את ה-40 דקות (חלום של כל רץ בינוני). את ה-40 דקות לא הצלחתי לרדת, אבל הצלחתי לשפר את הזמן שלי ב-10 ק"מ במירוץ סביון ל-40:14 (2 וחצי דקות מהיר יותר מהשיא הקודם).


בחצי-מרתון עין-גדי, בתנאים קשים של 30 מעלות, סיימתי בזמן סביר של 1:31:03.


כמו-כן, השתתפתי גם במירוץ ראשון-לציון (40:58) ומירוץ האביב ברמת השרון בשביל ה-Fun (42:23).


לצערי, דווקא את השבוע המסכם לא יצא לי לרוץ כמו שרציתי, מתיחה/פציעה בשריר ה-Soleus מנעה ממני לרוץ את אחת מריצות האיכות בשבוע. את הריצה הארוכה המסכמת של 38 ק"מ עשיתי עם הרבה מזל (כולל טיפולים אצל משה ברטר) וכאבים בשריר התאומים (Soleus) ברגל שמאל ב-20 הק"מ האחרונים.


הטייפר ארך 3 שבועות וכלל שבועות ריצה של 60-70 ק"מ, וריצות איכות קצרות יותר. השבוע האחרון הוא הקשה ביותר, בקושי רצים, ההתרגשות של לפני המרתון מתעצמת, ישנתי כבר פחות טוב בלילות (מה שפגע בי קצת במירוץ עצמו). ביום שני אחה"צ התחלתי דלדול פחמימות של יומיים וחצי, מה שלא היה כל-כך קשה כמו ששמעתי מרצים אחרים (סיפורים של התעלפויות וכדומה), מותר/רצוי לפנק את עצמך בדברים משמינים כל-עוד אין בהם פחמימות. ככה מצאתי את עצמי אוכל המבורגר (ללא לחמניה כמובן), גבינה צהובה קשקבל 28% שומן ועוד כמה דברים טובים. ביום האחרון של הדלדול כבר היו לי חלומות על אורז, לחם, פסטות ופיצות.


ביום חמישי בבוקר התחלתי את 3 הימים של העמסת הפחמימות. לחמניות מתוקות עם ריבה, פיצה, פסטות, אורז, הכל לוקח.


הגעה לרוטרדם (9 אפריל – 11 אפריל)


בשל היעדר טיסות נורמליות להולנד, טסתי לאמסטרדם ביום שישי בשעה 6:00, מה שאומר לקום בשעה 2:30 (לילה נוסף של 4 שעות שינה). התנחמתי בעובדה שאני אשן ביום שישי בלילה במלון, רגוע, ללא לחץ של טיסות ולוגיסטיקה לפחות 7-8 שעות.


בשישי אחה"צ הלכתי עם 2 חברי איילות (ירון גרופמן ומייקי אביעד) לאקספו לאסוף את חבילת המירוץ. חבילת המירוץ כוללת 2 מספרי חזה (חובה לשים מספר חזה גם מקדימה וגם מאחורה), חולצת Dry-Fit יפה של אדידס, כל מיני ג'לים ושטויות, וגם D-Tag שאיתו נמדדת התוצאה של הרצים (סרט כתום חד-פעמי עם בר-קוד שקושרים סביב שרוכי הנעל).


 


בשישי בערב לצערי, כנראה מהתרגשות של המרתון, אני מצליח לישון 5 שעות, ומשעה 3 בלילה ער ומחפש איך להעביר את הזמן עד הבוקר (הטלויזיה נטולה ערוצים באנגלית).


את שבת מעבירים בכל דרך שהיא, אבל הזמן עובר לו לאט. את הארוחה האחרונה אני אוכל בשבע בערב, פסטה סבירה (לא יותר מזה) שעולה 20 יורו. אני הולך לישון בשעה 22:00, וכצפוי מתעורר קצת אחרי 2 בלילה. מ-2 בלילה עד 11 בבוקר (שעת הזינוק) עוברות להן 9 השעות האיטיות בחיי.


המרתון (11 באפריל)


בשעה שלפני הזינוק אני יוצא החוצה וקרררררר, באינטרנט כתוב ש-6 מעלות עם רוחות, בהחלט מרגיש ככה. אני מחליט לוותר על גופיית ה-2XU האהובה עלי, ולובש Dry-Fit T-Shirt (גם של 2XU), ומכנסיים קצרים של Race Ready. אני מצטייד גם בכפפות וכובע שיגנו עלי מהקור, וכחצי שעה לפני שעת ה-"ש" רץ מהמלון לנקודת הזינוק (חימום של ק"מ וחצי).


נקודת הזינוק הכל סגור עם שערים גבוהים של 3 מטרים לפחות, יש סדרן שבודק כל רץ שנכנס אם הוא שייך ל-Gate הנוכחי (למנוע כניסה של "ישראלים" אני מניח). אני נכנס לשער C, זהו זמן הזינוק של הרצים עם זמן משוער של 3 שעות ומטה (עד היום אין לי מושג למה אישרו לי לזנק משם, אבל אני ממש לא מתלונן).


4 דקות לפני ההזנקה, עולה בחור חצי שיכור על מעלית משא פתוחה לגובה 10 מטר ומתחיל לשיר וכל הרצים (ההולנדיים) מלווים אותו. אחד הרצים לידי מסביר לי שזה ראש העיר של רוטרדם וזה הנוהל לפני כל הזנקה בכל שנה. זו היתה אחת החוויות המדהימות שראיתי, ראש העיר שר ורוקד, כאשר כל הרצים מלווים אותו, אין ספק שמעביר ברוגע את השלוש דקות האחרונות לפני ההזנקה. עם סיום השיר, חולפות פחות מ-15 שניות ונשמעת יריית התותח שמזניקה את המרתון.


בגלל המיקום הטוב שלי בזינוק, אני חוצה את קו הזינוק כ-19 שניות מפגז הפתיחה ומפעיל את הגרמין שלי.

 

 


אחד הגורמים שלא הבאתי בחשבון הוא פקטור העננות וההשפעה שלו על הגרמין שלי. התוכנית היתה לרוץ את חצי המרתון הראשון בקצב של 4:30. בק"מ הראשון אני לא מצליח לקבל משעון הגרמין שלי שום נתון הגיוני לגבי הקצב, 4:06, 6:21, 1:21, וכו'. החלטתי שזה בגלל שאנחנו במרכז העיר ויש בנינים גבוהים שמונעים ממנו לקבל מידע מדויק מהלווינים ולכן אני ארוץ בקצב של אחת הקבוצות שרצה לידי בקצב די קבוע. את קו הסימון של הק"מ ה-2 אני חוצה ב-9 דקות וקצת, כלומר אני עומד בקצב המתוכנן. לצערי, הגרמין עדין לא נותן לי קצב אחיד, והוא "משתגע" עם קצבים גבוהים ונמוכים. החלטתי בנקודת הזמן הזו לדגום את הגרמין מדי פעם, אבל עד שהוא יעבוד למדוד את הזמנים בין כל נקודת ציון של הק"מ ולחשב כמה זמן לקח לי (מה שעבד עד הק"מ 25 בערך, אח"כ כבר המוח לא יכל לחשב כמה זה 2+2). בק"מ ה-3, בגלל הרוחות העזות שנשבו, החלטתי להפסיק לנסות לתפוס את הכובע שלי כדי שלא יעוף, ואני זורק אותו לקהל (הלך הכובע האהוב שלי). בק"מ ה-5 אני מגלה שקשה להחזיק את הכוס שתיה עם כפפות וזורק גם אותן לקהל. אני חוצה את נקודת הבקרה של הק"מ ה-10 בזמן של 45:23, כלומר עומד בתוכנית של קצב 4:32 (לא רע בהתחשב בזמן שהולך לאיבוד בזינוק). שם אני לוקח ג'ל ראשון וממשיך לרוץ.


בחמשת הק"מ הבאים אני מרגיש טוב, רץ באותו קצב, ובנקודת המים של הק"מ ה-15 אני לוקח כדור מלח ראשון. לצערי, החלטה לא נבונה שלי עולה לי בכמה שניות טובות (לפני המירוץ החלטתי שאני שומר את כדור המלח בשקית ריקה של Jelly Belly), כשאני מנסה להוציא את הכדור אני רואה שהשקית לא נפתחת, אני נאלץ להאיט ולאחר 20 שניות לפחות של ריצת ג'וג אני מצליח סופסוף לבלוע את הכדור. מהק"מ ה-15 נושבת עלינו רוח פנים חזקה, ביחד עם 7 מעלות זה כבר ממש לא נוח לריצה, קצת כואב לי בריאות לנשום את האוויר הקר, ואני מתחיל להרגיש כאבים בגב התחתון. מה שבטוח, אין לי שום כוונה להאט, התאמנתי חזק מדי ורציני מדי בחודשים האחרונים בכדי ששעה וחצי של כאבים יפגעו בי. בק"מ ה-20 אני לוקח את הג'ל השני. לנקודת החצי מרתון אני מגיע בזמן של 1:36:22, איטי בדקה וחצי מזמן היעד (עדין זמן מהיר יותר מהשיא שלי בחצי-מרתון בתקופה שקדמה לאימונים שלי עם משה).


בק"מ ה-25 אני לוקח את כדור המלח השני, באופן מפתיע איתו אני לא מסתבך ולא מאבד זמן יקר. עד הק"מ ה-30 ממשיכה לנשוב על כל הרצים רוח פנים חזקה שגורמת לי להאט מ-4:32 ל~4:37. בק"מ ה-30 אני לוקח את הג'ל השלישי שלי (והאחרון) ומתלבט אם לקחת את כדור המלח האחרון שלי עכשיו או בנקודת המים הבאה בק"מ ה-35. בסוף אני מחליט לקחת אותו עכשיו. בגלל העייפות אני פשוט לא מצליח להוציא את הכדור מהשקית, עובר לג'וג איטי יותר, הכדור עדין דבוק לשקית. אני חושב אם לוותר על הכדור האחרון ולזרוק את השקית, אני מחליט שלא ועובר להליכה, מקלל את עצמי, את הכדור, כולם אשמים, ואז מחליט שזה לא ממש יעזור לי, אני נרגע שניה, עוצר, מוריד את הכוס לרצפה, פותח את השקית בשני ידיים, ומצליח להוציא את הכדור מלח, לוקח את הכוס בחזרה מהרצפה וסוף-סוף בולע את הכדור. לצערי כל העלילה הזו גורמת לי לאבד לפחות 30 שניות, בנוסף לוקח לי ק"מ-שניים עד שאני מצליח לחזור לקצב הריצה הקודם.


מהק"מ ה-30 עד ה-40, העידוד רק מתגבר, אלפי מעודדים בכל צידי הדרך, דוחפים, שרים, מציעים בננות, תפוזים, שתיה, תה, עוגות, מה לא. הדופק בשמיים, הרגלים כואבות, הגב כואב, אני מתחייב לעצמי שלא משנה מה קורה אני לא מתפרק כאן כמו במרתון תל-אביב, אין מצב שאני רואה על השעון ק"מ איטי יותר מ-4:50. אני לא ממש זוכר את השתלשלות הק"מ הבאים, מה שכן זכור לי שבאיזור הק"מ ה-40 הפייסר של 3:15 עוקף אותי, מה שגורם לי לדכאון קטן (כי הייתי לפחות דקה לפניו בנקודת החצי-מרתון). לק"מ ה-40 אני מגיע בזמן של 3:05 שעות ועודף.


ליד השעון של 40 ק"מ אני מצליח להפעיל את המוח (לא ברור איך??), ומבין שנשארו לי 2.2 ק"מ עד נקודת הסיום, אני מחליט שלא משנה איך, אני רואה על השעון בקו הסיום 3:15 ומשהו. אני אומר לעצמי, אתה מגביר ונותן כל מה שיש לך (ואולי גם מה שאין לך). כל חצי דקה שעוברת אני מרגיש שאני מצליח להגביר טיפה, איכשהו אני מקבל יותר כוח, אני מדמיין את הבקרים שמשה רץ איתי לבד 6×2000 (איזה סיוט) ואומר לעצמי, יש לך רק סט אחד אחרון של 2000 (לפחות לחודש הקרוב). אני חוצה את הקו של הק"מ ה-41, ואח"כ יש כבר שלט שמראה כי נותרו 500 מטרים לסיום, אני רואה רצים שכבר מאיטים, מרימים ידיים, מנפנפים לקהל, אני לא מרשה לעצמי את התענוג הזה, אני כולי מפוקס, נושם חזק, מרים כל רגל אחרי השניה כמה שיותר קדימה, 100 מטר לסיום אני רואה שהשעון מראה 3:15 נמוך, אני כבר מתחיל להבין שזה באמת עומד לקרות, אני חוצה את קו הסיום ב-3:15:39 (זמן אישי נטו של 3:15:20), הולך לקחת את השקית/מעיל חימום, בננות, מדליה והולך חזרה למלון שלי. בדרך אני קולט שהצלחתי לעשות את המינימום למרתון בוסטון !!!

 

 

שיאים למרחקים שונים



תודה ענקית למאמן מדהים וחבר לא פחות טוב – משה פרץ, שעזר (ועוד יעזור) לי להגשים יעדים שאני לא חלמתי עליהם ולא האמנתי בעצמי.


תודה למועדון איילות ,מוטי, יפה ודובב מזור. תודה לאנשים המדהימים שהיה לי הכבוד והכיף לרוץ איתם – ערן לנדה, ניצן זורמן, עדי נאמן, גיא, רינה ( Sub 50חדשה), נעם, ליעד, אריאל רוזנפלד (שרץ SUB 3:00 בפאריז באותו היום) ואחרון אחרון חביב, האיש עם הכי הרבה כינויים (Chicken, Humpty, וכו') ג'ונתן נשר ואני מתנצל מראש אם שכחתי מישהו.

 

סיכום מרתון פריז 2010 – אריאל רוזנפלד

15.4.2010

מאת אריאל רוזנפלד


אינני אוהב כל כך לכתוב סיכומים. למעשה זו הפעם הראשונה שאני כותב סיכום למרוץ כלשהו, אבל אני פשוט לא רוצה לשכוח אף פרט הפעם.

הסיכום שלי למרתון פריז (כמו כל סיכום של ריצה אחרת) הוא לא סיכום של ריצה אלא סיכום של חוויה.
בסופו של דבר, מתוך 31,566 רצים ורצות שעמדו בקו הזינוק בשדרות השאנז א ליזה בפריז רק 21 הראשונים קבעו את הקריטריון לאליפות העולם, ואם נניח שכל המאה הרציםות הראשונים הינם מקצוענים ממש, הרי ששאר 99.7% מהרצים למעשה מתחרים עם עצמם, היעדים והשאיפות האישיים שלהם וחווית המרתון עבורם תכלול מעבר לריצה עצמה את האנשים שהיו שותפים לדרך.


מי שמתעניין בעיקר בריצה עצמה, ספליטים, ג'לים וכו' מוזמן לדלג מכאן לעמוד מספר 5 לחלק שמתחיל ב"המרתון"…


הסטורית המרתונים הקצרה שלי כללה את טבריה 2009 (3:27), פריז 2009 (3:14) וטבריה 2010 (3:12). הרבה שאלו אותי למה בחרתי את מרתון פריז שוב ולא יעד אחר והסיבה העיקרית היא שכל כך נהניתי בשנה שעברה מהמרתון הזה! חוץ מזה שפריז הוא מעין "מגרש ביתי" בשבילי מכיוון שרוב משפחתה של אודיל, אשתי היקרה, גרה בעיר (אודיל עלתה לארץ בגיל 7), כולל דודים מקסימים שגרים במרחק הליכה של כק"מ וחצי מנקודת הזינוק ו400מ' מנקודת הסיום (!).


המטרה העיקרית שלי היתה להנות, המטרה מבחינת התוצאה היתה לשפר ב13 דקות לפחות את השיא האישי שלי ולראות קידומת "2" בספרת השעות… תכנית האימון האישית שנבניתה ע"י מאמני היקר, יאיר קרני, כללה 6-8 אימונים שבועיים, קילומטרז' שבועי שטיפס בהדרגה עד לשיא של 150ק"מ, אימון שבועי של ריצה ארוכה (6-10ק"מ) בעלייה בשיפוע 7%, ריצה ארוכה של 30-38ק"מ ,שילוב אימונים בחדר היפוקסי (תת-חמצן) ב5 שבועות שלקראת המרתון וכו'.


מספר שבועות לפני המרתון, נוסף מימד משמעותי עבורי, וזאת בעקבות פרסום לחברי "איילות" שבמרתון עתיד להשתתף טוני חן, ששכל את בנו אורי חן ז"ל בספטמבר 2009. טוני הכין חולצות מיוחדות עם תמונתו של אורי ז"ל ואחד מציוריו. בטקס מרגש בתל אביב בהשתתפות בני המשפחה, חבריו ומפקדיו של אורי ז"ל, שהתקיים כ3 שבועות לפני המרתון, טוני חילק את החולצות לרצים. בטקס השתתפה קבוצה גדולה של רצי רעננה בראשות חברו של טוני, אילן פיקסל (עם רקורד של למעלה מ30 מרתונים…) , וחברים בפורום "ישראלים במרתון פריז" שהוקם כחודשיים קודם.


לפני המרתון


בשבוע האחרון שלפני המרתון ביצעתי דלדול פחמימות של 3 ימים, שהתחיל בצורה אירונית במיוחד ביום המימונה (יום ב'). צריך כוח רצון גדול וסדר עדיפויות ברור בכדי לעמוד בפני המטעמים שמכינה חמותי אבל במקום להתבונן בצלחת הריקה שלי, ארזתי קופסא גדולה של עוגיות התמריםסולתאגוזיםשקדיםמופלטותלחם שתפתח באופן רשמי את 3 ימי העמסת הפחמימות בשדה התעופה בן גוריון (יום ה'), וכך, בשעה 3:30 לפנות בוקר, נפתח לאחר כבוד שולחן מימונת המרתוניסטים שכלל את שלומי מלכה (חבר ומתאמן נוסף של יאיר קרני), תמי נחמיאס (מתאמנת באנדיור שפגשתי לראשונה שעתיים קודם ונסעה איתנו לשדה התעופה) ואלי גרין (מתאמן עצמאי שהיכרתי דרך הפורום באינטרנט ופגש אותי לראשונה בשדה התעופה…). מסתבר שלמרות שהקופסא שהכנתי היתה ע-נ-ק-י-ת, 4 מרתוניסטיםות "פירקו" אותה עד שעלינו לטיסה. לאחר קונקשין מהיר (30 דקות של ריצה בציריך) הגענו לפריז, תמי המשיכה למלון בכדי להצטרף לחברותיה באנדיור ושלומי ואני הגענו לחדרינו ב5 ימים הקרובים אצל הדודים של אודיל, שם המשכנו בהעמסת הפחמימות (קוסקוס ביתי משובח עם גרגרי חומוס, בגטים לרוב, בננות והרבה מים). נסענו לאקספו בכדי לקחת את מספר החזה והצ'יפ ועשינו סיבוב הכרות לשלומי עם אתרים חשובים בפריז – שער הניצחון (תחילת כינוס הרצים…), שדרות השאנז א ליזה (איזור הזינוק), avenue foch (קו הסיום, ראינו איך מתחילים להקים את האוהלים של הציוד,מרפאה וכו'), האייפל (ק"מ 29..) וארוחת ערב אצל בת דודה נוספת של אודיל (הרבה אורז, הרבה באגט, דג סלמון..).


לאחר העמסת פחמימות (או בשמה המקובל יותר, ארוחת בוקר) ביום שישי, ריצת בוקר עם אלי גרין, וטיול קצרצר בשאנז א ליזה פגשנו לצהריים את זבדיה וודאג', מבכירי הרצים הישראלים שהגיע למרתון פריז יחד עם 5 רצים נוספים (אסף בימרו, זוהר זמירו, וובה בריהון, דסטאו סוונך ואיילה סטאין) בכדי לנסות ולקבוע את הקריטריון לאליפות העולם. אתם יכולים לנחש באיזה סוג של מסעדה נפגשנו ומה אכלנו, אבל העיקר היה לשאוב השראה מרץ כל כך מקצוען ובאותה נשימה כל-כך צנוע ונחמד ! חזרנו לדירה לנוח, לא לפני שעצרנו במסעדת פסטה מהירה (אני יודע שזה מתחיל להישמע כמו מערכון של דודו טופז ז"ל…). הפעם שלומי רק הסתכל עלי אוכל 


זבדיה ואני אחרי הארוחה:


 


חזרנו למנוחה קצרה (לאכול כל היום זה די מעייף..) בדירה בכדי לקנח בעוגה שרק יצאה מהתנור של הדודה. לאחר מספר דקות קיבלנו הודעה מדאיגה מדינה שהגיעה לרוץ מרתון ראשון ("ירוקה 9" בפורום הישראלים בפריז) לגבי כאבים מוזרים שפוקדים אותה ומייד התייצבנו במלון שלה בכדי להסביר ולשתף שזוהי תופעה ידועה של הימים לפני המרתון, שהמוח "מרשה לעצמו" להרגיש את הכאבים האלו עכשיו ולא בתקופת האימונים האינטנסיבית, ושהכל יעלם בקו הזינוק ביחד עם האדרנלין ושבעצם גם לנו כואבות הרגליים למרות שהפעילות העיקרית שלהן היא תנועה בין בתי קפה, מאפיות ומסעדות איטלקיות. המשכנו משם לארוחת ערב (מסעדה איטלקית מקסימה שבה אכל גם פורום ישראלים במרתון פריז בשנה שעברה…) עם חברי הפורום (שגיא הרשקו שהגיע יחד עם חברתו ואחותו, ברק בן אבינועם ורעייתו, אהרון, טוני חן ואילן פיקסל, רענן לרנר ורעייתו, אלי גרין, אלון ורעייתו, בת-חן כהן, שלומי ואני).


תמונה מארוחת הערב:

 


ביום שבת בבוקר התייצבנו שוב במלון של דינה בכדי ללכת איתה לריצת הbreakfast run. מסתבר שהצרפתים יודעים שרוב המשתתפים רצים איזושהי ריצה קלה ביום שלפני המרתון, ובכדי להכניס את הרצים, משפחותיהם והעיר כולה לאווירה הם מארגנים ריצה משותפת של כ5 ק"מ שמסתיימת בנקודת הסיום של המרתון בארוחת בוקר (עוגות, בננות, תפוזים וצימוקים). לריצה הזו הגיעו כ3000 (!) רצים כשלפניה התראיינתי לטלוויזיה הצרפתית. בראש קבוצת הרצים המארגנים חילקו דגל לכל מדינה ושלומי זכה לרוץ עם דגל פרו לריצה (המארגנים לא הביאו את דגל ישראל, וכנראה שמפרו לא הגיעו יותר מדי רצים…). הריצה היתה קלה ונעימה (אפילו חסמו בשבילה כבישים..) ובסיומה פגשנו עוד ישראלים, כולל גלעד קובו שהגיע עם קבוצה מהמתאמנים שלו. המשכנו מייד לבית קפה (+בגט) ופגשנו גם את תמי, מאיה וגלי המקסימות. משם עברנו לצד השני של הכביש ופגשנו את אהרון שהצטרף אלינו למספר שעות (קפה, צהריים, קפה). העצבים וההתרגשות (וכנראה גם הפחמימות והקפה…) עשו את שלהם ופרשנו איש איש לדירתו וארוחת הפסטה שלו לערב. הלכנו לישון מוקדם מכיוון שידענו שלא נישן הרבה בלילה הזה, אז לפחות נתחיל קודם (כמובן שיש כאלו שבחרו בטקטיקה הפוכה וראו את הסופר-קלאסיקו עד 12 בלילה…).


קמנו ביום ראשון דרוכים וחוששים כאחד, מכבדים את המרתון ונרגשים לקראתו. דחפנו עוד בגטים עם דבש ובננות אחרונות לקיבה, הספקנו להתעדכן באינטרנט שברצלונה ניצחה אתמול ויצאנו לקור הפריזאי. התקרבנו לשער הניצחון ועצרנו לעוד קפה (ושרותים..) אחרונים לפני הכניסה לאיזור הרצים. בית הקפה היה כבר מלא ברצים (אתם יכולים לדמיין את התור לשרותים…). שתי כוסות של אספרסו קצר וחזק יחד עם אהרון (שאכל גם קרואסון שוקולד..), ראיון קצר נוסף לטלביזיהרדיו. עוד קצת מרפקים באיזור כינוס הרצים ונכנסו לאיזור שלנו (הסבר קצר – כמו במרתונים גדולים אחרים, הרצים מסודרים לפי זמני מטרה. בפריז רצי העילית מקדימה, אחריהם עוד קבוצה חזקה של רצים שירדו פעם מ3:00 – השחורים, זמן מטרה 3:00 – האדומים, 3:15 – צהוב, 3:30 – כחול, 3:45 – סגול, 4:00 – ירוק, 4:15 – אפור, 4:30 ומעלה – ורוד). מכיוון שהגענו רק כ20 דקות לפני הזינוק היה כבר די צפוף. התחלתי חימום קצר ב-5 מטר רצוף שיכלתי לרוץ, קצת מתיחות וזהו… כמובן שעוד השתנה נוספת בשרותים המאולתרים שבאיזור ההתכנסות. הספקנו עוד לקלוט 2 ישראלים נוספים עם החולצות האדומות של טוני חן לפני שראינו שהרץ שלפנינו משתין ככה חופשי במקום שהוא עומד, כמעט על הרץ שלפניו. בשלב הזה השלפוחית של שלומי גם לחצה ובזוית העין הוא קלט בקבוק משקה שהתגלגל לידו שהפך מייד לכלי קיבול לפיפי אחרון  הספקתי לזרוק את הסווצ'ר ששלומי נתן לי עוד לפני הריצה, למרות ששלומי אמר לי שאני רועד מקור. כולם סופרים 5-4-3-2-1, ראש עריית פריז יורה באויר ואנחנו מתקדמים לאט, כמו פינגווינים עד לקו הזינוק (לקח לנו דקה אחת ושניה אחת בדיוק) ויאללה….


שלומי, אהרון ואני בדרך לזינוק:

 


המרתון


תכנית הריצה שלי היתה הגברה הדרגתית במהלך הריצה – 3 ק"מ ראשונים בקצב של עד 4:16 לק"מ, 11 הבאים (השלמה ל14 קמ, השליש הראשון של המרתון) בקצב של עד 4:12, 14 הבאים בקצב של עד 4:10 ו14 אחרונים להשתדל מהר יותר מ4:07 (כלומר ב28 ק"מ הראשונים אני מגביל את עצמי במהירות ואח"כ נותן את מה שנשאר…). ב-2 הק"מ הראשונים אני שומר בכוח אפילו על קצב איטי יותר, 4:23-4:25, ורואה את כל הפייסרים של ה3:00 עם הדגלים האדומים חולפים אותי, ק"מ 3 ב4:16 כמו שרציתי, אני זורק את כובע הצמר של "הפועל כפר סבא" שיש לי לקהל ו… מעבירים הילוך לשלב הבא. הרגל קצת לחצה על הגז חזק מידי (4:06 בק"מ הבא), אז מייד הרפיתי בחזרה ועד ק"מ 14 הייתי רק על קצבי ק"מ של 4:11, 4:12, 4:13 למעט 2 ק"מ מהירים יותר שבהן היו ירידות. באיזור הק"מ ה12 אני רואה דגל ישראל מצד שמאל וצועק לכיוון שלו… ומקבל צעקת עידוד בחזרה ("אתה נראה טוב אריאל" או משהו כזה…) ממירב, אשתו של רענן שעמדה יחד עם זהבה שמואלי. בשלב הזה אני גם שם לב שכל 4 הפייסרים רצים בקצב הרבה יותר מהיר ואני משכנע את עצמי שעדיף לא להיצמד אליהם. נגמר שליש.


תמונה באיזור השליש הראשון:

 


העברת הילוך נוספת, וכל הק"מ הבאים על 4:08-4:12 דקות לק"מ (שוב, חוץ מ2 קמ שבהם היתה מגמת ירידה). אני אומר תודה לכל להקה שבדרך (והיו 75 כאלו…), מחליק ידיים עם הילדים, לוקח מיים כל 5 ק"מ, ג'ל ראשון ב15קמ ושני ב25 קמ, צוחק על הפייסר שעצר להשתין בצד (פייסר, פייסר, אבל גם בנאדם) ורץ בטרוף אח"כ בכדי להשלים את הפער. בנקודת חצי המרתון אני מדמיין את הSMS שנשלח כרגע לאשתי היקרה אודיל באופן אוטומטי ברגע שדרכתי על השטיח. בהדרגה אני שם לב שאני רץ קצת יותר מהמרחק הרשמי של המרתון (בסה"כ רצתי 760מ' יותר) אבל אין הרבה מה לעשות עם זה. אני מרגיש בסה"כ נפלא, הנשימות קלות, האוירה מחשמלת, הנוף מדהים (מתחילים אפילו כבר לראות את האייפל מרחוק). בק"מ 24 אני קצת מתחיל להרגיש את ה4 ראשי ברגל שמאל, אבל לא משהו מיוחד. אני נהנה מכל רגע והיכן שהקהל לא מריע מיוזמתו אני מסמן לו לעודד אותנו ומייד מקבל תגובה מדהימה… הגיע ק"מ 28 – נשאר שליש אחרון.


רק בשלב הזה אני עוקף את הפייסר האחרון של ה3:00 (עוד 3 לפני) ואני מגביר 4:07, 4:06, רואה ממש מטרים לפני שער ה-30 ק"מ את התמונה של אורי חן ז"ל על הגב של אילן פיקסל. דורך על השטיח ושולח עוד SMS לאודיל. אילן ואני רצים עוד קצת יחד, אני שואל אותו איך הולך ומתעדכן שקשה ואז הוא אומר לי "רוץ רוץ". אנחנו נפרדים (הוא סיים ב3:05:50, מרתון 32 !!!), ממשיכים הלאה 4:06, 4:06, 4:06 (מתחיל לשעמם, לא?), ואז גם ה4 ראשי של רגל ימין מתחיל לאותת, אבל חוץ מזה הנשימה עדיין בסדר. אז אני נכנס לporte de auteuil, שכאן אמורה לחכות לי לואיזה, בת-דודה של אודיל, שחיכתה כאן גם בשנה שעברה והצלחנו לפספס אחד את השני (מעניין למה, עם כזו כמות של רצים). הפעם ידעתי בדיוק באיזה כיכר היא מחכה, ראינו אחד את השני, החלקה על היד וכניסה ליער בולון. בדרך אני עוד רואה רץ עם חולצה של מרתון טבריה 2009 ומאחל לו בהצלחה. עוד ק"מ של 4:06, עוד ג'ל, ק"מ על 4:14 (שמרתי על עצמי בעליה באיזור ה35-36 קמ) ואני רואה בשעון הזמן המצטבר שכרגע 2:29. אני מתפלא שעוד יש לי כוח לתרגילי חשבון בשלב הזה, אבל מבין שנשארו 7 ק"מ וזה אומר שאם אשאר בקצב הנוכחי אגיע בזמן מצטבר של קצת פחות מ3:00, אבל מצד אחד נשארו גם 200 מ' בנוסף ל7 ק"מ ומצד שני התחלתי קצת אחרי הזמן הכללי. בקיצור, צריך להמשיך לעבוד למרות שהגוף כבר כואב – שני הארבע ראשי, קצת הדו ראשי של רגל שמאל וקצת הגב. עד ה40 ק"מ אני ממשיך ב4:04, 4:10, 4:07, 4:10 וסוף סוף עוקף עוד פייסר של 3:00. אני כמובן מוותר על עמדת הבוז'ולה וגבינה שלפני הק"מ ה-40 כי אני די ממהר  בשלב הזה גם שרירי התאומים ב2 הרגליים מנסים לשכנע אותי לוותר, אני מתעלם מהם והק"מ ה41 עובר על 4:10. הק"מ ה42 ב4:26, תוך כדי התעלמות מוחלטת מאנשים שעומדים בצד הדרך, מנסים נואשות למתוח שריר תפוס, או הולכים באיטיות ובבכי לסוף. אני עוקף עוד פייסר (נשאר רק אחד) ורואה שהפייסר הראשון נעמד 20 מטר לקו הסיום, מציץ בשעון ומתחיל לחזור אחורה… אני לוחץ לו את היד ורץ הלאה מנסה להסתכל למעלה על השעון (שמראה 3:00:29) ומשחרר צעקה גדולה לשמיים. הגארמין שלי מראה 2:59:34 ואני מבין שכנראה ירדתי מה-3 שעות למרות שבכנות (באמת) בשלב הזה זה לא ממש מטריד אותי. אני מגניב מבט שמאלה ורואה את מיריי, הדודה של אודיל מחכה בשער. אני ניגש מייד ונשען על השער והיא אומרת לי שאני נראה חיוור. אני מרגיע אותה ואומר לה שהכל בסדר, ושאקח את המדליה, פונצ'ו, מים וכו' ואפגוש אותה בחוץ.


ישששש. נגמר !!


תמונה שהיא כ- 50 מטר מהסוף. שימו לב לפייסר עם הדגל האדום בצד ימין של התמונה ולמבט שלי אל עבר השעון :

 


מכאן, כמו בחלק של לפני המרתון עיקר התאורים הם של חוויות ואוכל (אוכל אחר לגמרי…), כך שמי שמתעניין בעיקר בריצה יכול להפסיק לקרוא  


אחרי המרתון


התכנית המקורית היתה לפגוש את מיריי בחוץ, לקחת את התיק עם הבגדים של שלומי ושלי, לחכות לשלומי בקו הסיום ולפגוש את שאר הרצים באיזור המפגש באות I (כמו Israel). בשנה שעברה זה עבד כמו שעון (ופגשתי את שרון כספי בקו הסיום). הפעם, מרוב הדאגה של מיריי לאיך שנראיתי בסיום הריצה, היא ניסתה ללכת לקראת האיזור שממנו הייתי אמור לחזור וכך פיספסנו אחד את השני. ביקשתי פלאפון מאחד הצרפתים שבחוץ והתקשרתי לאודיל (בישראל) בכדי שתתקשר למיריי ותגיד לה לחזור לאיזור שבו ראתה אותי בפעם הראשונה. מכיוון שבשלב הזה אני הולך ממש לאט, כל הסיבוב הזה לקח 50 דקות… הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את הפלאפון של שלומי ולראות שהSMS של סיום הריצה שלו הגיע. מאוד שמחתי בשבילו אבל התחלתי לדאוג לגבי איך אפגוש אותו כרגע ?!. סיכמנו מראש שאם משהו משתבש ניפגש באיזור האות I. מיריי עזרה לי ללבוש את הטרייניג שהכנתי (משימה לא פשוטה) ונפרדנו בחיבוק גדול. חזרתי פנימה לאיזור הרצים והתחלתי לדדות לאיזור המפגש. בדרך התקשרתי ליאיר קרני ועדכנתי אותו, שלחתי SMS למספר גדול של אנשים ודיברתי עם אודיל. כשהגעתי לאיזור המפגש פגשתי את שלומי ואת שרון כספי ולאט לאט התחילו להגיע לשם גם אהרון, גלי, מאיה אלון וטוני.


המשימה הראשונה שלי היתה להצטלם עם שלטים שהכנתי מראש ליום ההולדת של ביתי עינב שהיה בדיוק ביום המרתון (תודה לשלומי, שרון ואהרון…) :

 


כשטוני הגיע וביקש שנצטלם עם החולצות שהכין לאורי חן ז"ל, לא יכולתי לעצור את הדמעות שלי. התחבקנו חיבוק גדול ואמיץ והצטלמנו מספר פעמים. מסתבר גם שהטלביזיה עצרה דווקא אותו בסוף המרוץ ואמרה לו שהוא הרץ ה5 או ה6 שהם רואים עם החולצה הזו ושיסביר להם מה הסיפור שמאחוריה. טוני התראיין באנגלית ואח"כ הם גם ביקשו שיספר את הסיפור בעברית.

 


בינתיים הגיעו כמה SMS מעניינים – סיון, חברתו של שגיא הרשקו עדכנה אותנו ששגיא הציע לה נישואין על קו הסיום (!). הוא כרע ברך ומסתבר שרץ אחר היה צריך לעזור לו לקום אח"כ. כל הכבוד שגיא !!!


עדי נאמן המקסים עדכן אותי מהארץ שהזמן הרשמי שלי הוא 02:59:28. חיבוק ענק משלומי וצרחות שימחה של הבן שלי שעדכנתי אותו בטלפון הוסיפו לחגיגה. מייד הגיעו בקשות מרצים נוספים לבדיקת תוצאת הסיום וגלי שמחה מאוד לדעת שירדה מ4 שעות במרתון הראשון שלה!


דינה סימסה לנו שסיימה את הריצה ולא מצאה אותנו והיא נמצאת באיזור שער הניצחון, ואז מאיה קיבלה טלפון מתמי שהיא סיימה את הריצה אבל לא מרגישה טוב והיא צריכה עזרה. סיכמנו שהדרך היחידה להיפגש היא אם נלך מכאן למסעדה, תוך מעבר בדירה של מיריי בכדי לקחת ארנק. התפצלנו ל3 "כוחות" – אהרון וטוני שהלכו לאסוף את דינה, שרון ושלומי שהלכו לקחת את התיק של תמי, וגלי,מאיה, תמי ואני(שנתמכה על ידינו והספיקה לאבד את הפלאפון שלה). המעבר בדירה של מיריי היה קשה מכיוון שהמעלית לא עבדה והייתי צריך לעלות (והרבה יותר קשה, גם לרדת) 3 קומות ברגל.


אחרי כשעה וחצי… הצלחנו להגיע למסעדה. התכנון המקורי היה להגיע לל'אנטריקוט אבל עד שהגענו היא כבר היתה סגורה ולכן החלפנו בביסטרו La terrace. לשולחן הגיע בקבוק יין אדום ואני הזמנתי סטייק שייטל עסיסי עם הרבה צ'יפס. שלומי נידב לי גם מח עצם מהמנה שלו  קפה חזק ושלל קינוחים סיימו שעתיים של עונג צרוף.


דינה, אני, מאיה ושרון בLa terrace:

 


סיכמנו מייד להיפגש גם לארוחת ערב בעוד כשעתיים. שלומי ואני הספקנו להתקלח, לקבל המון SMS מברכים ולחזור שוב לרחובות פריז בכדי לשתות עוד קולה לפני ארוחת הערב.


מכיוון שלכל אחד התחשק משהו אחר, קבענו בביסטרו Chez Clement שהיה לא רחוק. הפעם גם רענן ומירב הצטרפו אלינו. נהניתי מאוד ממרק דלעת, קונפי ברווז (ברווז שמבושל הרבה שעות בשומן של עצמו) עם תפוחי אדמה, קולה וקינוח שנקרא "האי הצף" (קציפת חלבון אפויה חלקית שצפה בקרם על בסיס חלמון). חלק מהחבורה הרגישה עייפה ופרשה לישון וחלקה האחר שכלל את שלומי, דינה, תמי גלי ואני הרגיש שהלילה עוד צעיר.


הלכנו לאיטינו (בעיקר באשמתי..) לקראת שער הניצחון והגענו לשדירות השאנז א ליזה שוב. כששאלתי את כולם איך ההרגשה להיות שוב ברחוב המפורסם בעולם, מישהו (השם שמור במערכת) אמרה לי שמעולם לא היה פה. כשהבנתי שזו לא היתה בדיחה והסברתי שאני בטוח ב100% שלפחות פעם אחת ואפילו לא לפני הרבה שעות היינו כאן הבנתי עד כמה אנחנו יכולים להיות ממוקדים במרתון ולא לשים לב לכל מה שמסביב.


עצרנו בחנות בשמים בכדי לקנות קצת מתנות והגענו לבאר מדליק עם סלקטור די מפחיד בכניסה שגירש בנימוס (או שלא בנימוס) את שתי הקבוצות שלפנינו שניסו להתקבל לבאר. אמרתי לו שאנחנו חמישה שרצו את מרתון פריז היום וכנראה שזה עבד ונכנסו פנימה. הזמנו משקאות יפים וטעימים (תמי וגלי עם קיר רויאל, שלומי עם בירה הוגארדן, דינה עם קפירינייה ואני עם מרגריטה כחולה שהזכירה לכולם את הצבע של… חולצת הסיום של המרתון) ושמנו לב שאנחנו היחידים שלא לבושים כאן בחליפות, אלא בחולצת המרתון ומדליה 


אחרי שכמה אדי אלכוהול עלו לכולם לראש שמנו לב שלא קיבלנו איזה "נישנוש" ליד המשקאות אך מכיוון שראינו שהמלצר שהיה די אנטיפט בתחילת הערב (לילה) זורק לכיוון שלי חיוכים שגרמו לי להבליט את טבעת הנישואין שלי החלטתי לנצל את המומנטום ולבקש משהו ליד המשקה. מייד הגיעה לשולחן קערת זייתים משובחים עם שבבי גבינה ריחנית ששידרגה את כל הערב. בשעה 2:00 התחלנו לדדות בחזרה ומכיוון שדינה, גלי ותמי היו כל אחד במלון נפרד, ולא ממש נעים להסתובב לבד בשעה הזו בפריז ליווינו אותן אחת אחת למלון.


חזרנו לדירה עייפים אך מרוצים מאוד !! קבענו להיפגש במאפיית PAUL על השאנז א ליזה לארוחת בוקר.


למחרת בבוקר החלפנו חוויות עם מיריי, פגשנו את דינה והגענו לPAUL אחרי שקנינו 3 עיתוני LEQUIPE בהן מפורסמים שמות כל מסיימי המרתון. עוד דבר חשוב במיוחד היה להתקשר ל-2 הסבתות שלי (כמו בכל יום שואה) ולומר להן שהעובדה שרצתי אתמול מרתון בפריז זה הניצחון האמיתי שלהן על הנאצים לפני 65 שנה.


בPAUL פגשנו גם את תמי,גלי, שרון ומאיה. קרואסונים, סנדביצים משובחים וקפה היו פתיחה יפה של היום.


אחרי כוס יין עם חבר צרפתי ותיק, ביקור קצר בחנות דיסני ובחנות דקאטלון הגענו לארוחת צהריים במסעדת LEON המתמחה ב…מולים וצ'יפסים. סלט עם גבינת עיזים חמה, קדירת מולים מהבילה ברוטב שמנת ורוקפור, צ'יפס שמוגש שוב ושוב לשולחן ובירה בלגית עשו את העבודה. כמובן שבלי קפה, קרם ברולה ומוס שוקולד זה לא היה זה…


טיסה לארץ, חיבוקים ונשיקות עם המשפחה, טלפון לאנטוניו סנטורי שאוסף את שמות הישראלים שירדו מ3 שעות במרתון בכל הזמנים, מחיקה של כל אתרי תחזית מזג האויר בפריז מהאקספלורר ושיחת טלפון שקיבלתי מזבדיה שברך אותי על התוצאה עשו לי את המשך היום.


תודה ענקית למשפחה שלי שעזרה, עודדה, תמכה ובעיקר הבינה את החשיבות של הריצה בכלל והמרתון בפרט בשבילי.


תודה ענקית לאדם ומאמן מדהים – יאיר קרני, שעוזר לי להגשים את היעדים שלי.


תודה למועדון איילות ולאנשים מקסימים שפגשתי והתאמנתי איתם – מוטי, יפה ודובב מזור, יובל עופר, משה פרץ, ערן לנדה, שי רדושיצקי (שרץ את מרתון רוטרדם באותו היום ושיפר את שיאו האישי ב25 דקות ל3:15 !!), ג'ונתן נשר, עדי נאמן, ניצן, ליעד ואני מתנצל מראש אם שכחתי מישהו.


תודה לאיל ורותם מהחדר ההיפוקסי בוינגייט שדאגו לניצול אופטימלי של הזמן שלי באימונים שם.


זהו… מתכוננים ליעד הבא.

"מישהו הולך תמיד איתי" – האימון האישי

29.12.09


"מישהו הולך תמיד איתי" – האימון האישי – קשר מאמן מתאמן כמנוף לשינוי אצל המתאמן- "מהפה של מתאמנת"…לאחר כשנה במסגרת של אימונים אישיים, עם תוצאות מדהימות מבחינתי, בחרתי להעלות על הכתב, את תמצית השנה החולפת. ובעיקר, תובנות ומסקנות מכל התהליך. כשברקע, שתי סיבות עיקריות. הראשונה, היא מסר לכל מי שיבחר לקרוא סיפור זה – אומנם קשה וארוכה הדרך להישגים, אך אל יחת לבבכם. ואני מרשה לעצמי לומר זאת, משום שאם אני בגילי המופלג (56), ונתוני הפתיחה "המרשימים" שלי הצלחתי, אז דעו והבינו שהכול זה שאלה של רצון והתמדה. ובנוסף, העלאת הסיפור על הכתב, היא מבחינתי דרך לומר תודה ולהביע הערכה, למדריך היקר שלי בן-יתח יהודה, ממרכז הספורט מכבים שבעיר מודיעין-מכבים-רעות. אותו אני מוקירה ומעריכה, הן כאדם והן כאיש מקצוע, שהלך איתי יד ביד לאורך כל הדרך, עודד ותמך, דחף, ניווט, והוביל אותי להבנה, שהביטוי "ניצחון הרוח על החומר" הוא לא רק מילים………
כל ההתחלות קשות!!!!:
במועדון הספורט שבמכבים, הופקה תוכנית מצליחה בסגנון לרדת בגדול, עם נתוני הצלחה מרשימים. וכל רצוני בהתחלה, היה להשתלב בקבוצה זו. אך לשמחתי בדיעבד, התברר שאיחרתי את ההרשמה והמכסה מולאה עד תום. כשלי לא נותר אלא להשמיע בזעקות שבר וייאוש את המילים, "מה אני עושה עכשיו ?!". מזכירת מרכז הספורט, נחלצה לקראתי ושידכה אותי למאמן האישי בן-יתח יהודה (שהוא גם אחד מרכזי התוכנית הנ"ל), ומשם לפגישת היכרות וראיון ראשוני, הדרך הייתה קצרה – בראיון, הצגתי את כל ההיסטוריה הרפואית שלי שכללה בעיקר פרפור פרוזדורים, בעיות גב, בעיות ברכיים, לחץ דם גבוה ועוד. המדריך, שאל, התעניין וסוכם על מסגרת של שלושה אימונים בשבוע. עוד סוכם, שבעצם מסגרת זו, תהווה הכנה עד לשלב בו אצטרף למחזור הבא של התוכנית, וחתם "הבנתי הכול, מתחילים לעבוד ביום ראשון, אין הנחות ואין הקלות, על אף הגיל ( כמעט55), ובכפוף למגבלות ולאילוצים שהוצגו לי"
היום הראשון – מדידות ושקילות – בת 55, השוקלת כמעט 105 ק"ג, עם 48% מסת שומן, על גובה של 170 ס"מ, כשאת ההיקפים אחסוך מכם, וקדימה לעבודה. אני לבושה בחולצה רחבה שמסתירה הכול, בחדר כושר כולם נראים טוב, מסתדרים היטב ומתמצאים בכל. ואני, המקום נראה לי כה זר ומאיים. מתחילים בהליכה מתונה על המסילה, שמחייבת אותי כבר בדקות הראשונות, להתמודד עם המאמץ והרצון לוותר, ובמיוחד כשלידי מישהי רצה בהתלהבות!!!!!!
מכשירי הכוח והמשקולות, הופכים בעבורי למכשירי עינויים, שהומצאו על ידי סדיסט. מה גם, שפתאום אפילו המדריך, שבהתרשמות הראשונית נראה לי נחמד וסימפטי, נתפס בעיני לסדיסט אכזר, שאינו יודע מה זה רחמים. איך אני שורדת בתוך זה ? איך אני ממשיכה הלאה. כאבים !! הכול תפוס !!! הכול כואב !!! נאבקת על כל שנייה של מנוחה ונשימה. וכך, מאימון לאימון, עוזבת את העבודה מוקדם ככל האפשר, דוחה כל עיסוק אחר, מותירה מאחורי את הבית, את הילדים והנכדים. ומתייצבת שוב ושוב, מרצוני החופשי, לעוד מסלול של עינויים המלווים בכאב, קושי פיזי ומנטאלי, ולא מוותרת. כאן, אקדים ואומר, שמה שעזר לי, והחזיק אותי, הייתה ההתעניינות האמיתית של המדריך, הדאגה והאכפתיות למצבי, ולא רק לביצועים. וזה בא לידי ביטוי בטלפונים בין האימונים, אחרי האימונים, ולפני האימונים. שנטעו בי תחושה של אני לא לבד, ויש מי שהולך איתי ויודע מה טוב לי ומה פחות……
17.10.08
אני כבר שוקלת כמעט 99 ק"ג, מסת השומן פחתה בשלושה אחוזים, לחץ הדם מתייצב על נורמאלי, ואילו הדופק במנוחה מורה על 63 פעימות בדקה. נתונים המעלים בי תחושה, שבכל פעם מחדש, אני מוכיחה לעצמי שהבלתי אפשרי נעשה לאפשרי. לצד תחושת עצב, על כל כך הרבה זמן שהלך לאיבוד, משום שאז, עוד לא ידעתי שזה ניתן להיעשות. נכון, לא קלה הדרך והיא רצופה במשברים ובנקודות זמן, בהם רציתי לקום ולעזוב. ולרשותי עמדו אינסוף תירוצים, שיצדיקו את הרמת הידיים. אבל, כל פעם מחדש אספתי את עצמי והמשכתי הלאה וקדימה. ולא מעט, בזכות המאמן, שברגישותו ידע לזהות ולחזות רגעים אלה, ולא נתן לי להתחמק ולוותר, כשהוא פוסע במיומנות ובמקצועיות, בין האמפטיה למצבי לבין הבהרת החשיבות של שמירת המסגרת ושגרת האימונים. וכמובן, עמידה ביעדי מערך השיעור שתוכנן לאותו אימון, וכל זאת בשילוב מוצלח של עדינות ותקיפות. 
27.10.08 
כאב !!! כאב !!! הכול כואב !!! הברכיים והגב, כפות הרגליים והזרועות, בעצם כל הגוף כולו. מרגישה שעוד שנייה קורסת, נאנחת כמו אישה זקנה וחבולה, ומבינה שהנה עוד רגע "החומר מנצח את הרוח". מאיטה את המהירות, מנסה לנשום, מנסה להתאושש, ולבסוף עוצרת את המסילה. ובתחושה של תבוסה, מביטה אל החור שנפער לרגלי ורוצה לבלוע אותי לתוכו, ברגע שאוותר. מעיפה מבט לעברו ומחכה לשמוע, עד כמה גרועה הייתי, והוא : "אני פשוט גאה בך" !!! שמעתי טוב ? שמעתי נכון?….
30.10.08
משהו קורה פה… אני והמסילה פתאום "מתחברים" ומבינים האחד את השני. ואני מצליחה לרוץ 20 דקות רצופות, בקצב של 7 קמ"ש. ופתאום, מה שנראה באימון האחרון, רחוק כל כך, נראה פה ובהישג יד. למחרת, מעיזה ויוצאת לריצה ברחובות ובחיק הטבע, ופתאום מרגישה "שיש לי את זה". מרגישה כמו על גג העולם, ומבינה שזו הדרך. לצד ההבנה, שההצלחה שלי קשורה בעבותות, לכוח, התמיכה, הסבלנות והביטחון, לצד האומץ והאמונה, שאני סופגת מהמאמן שלי. ומבינה היטב את משמעות המנטרה, "ניצחון הרוח על החומר". וכמו רגע מכונן, כך היה רגע זה בשבילי, ומשם התחיל הטיפוס בשביל ההצלחה !!!!

13.10.09 
שנה וקצת אחרי, אני כבר מצליחה לרוץ 40 דקות ויותר, בקצב מינימאלי של 9 קמ"ש ואף יותר. מבצעת לחיצת רגליים במכונה, עם משקלים של מעל 100 ק"ג. מבצעת דחיקת חזה, עם מוט אולימפי, בתוספת של כמעט 20 ק"ג. או דחיקת חזה, בשיפוע חיובי, עם משקלות של 14 ק"ג בכל יד. פולי עליון, עם 42.5 ק"ג ועוד. ואלה, הם רק דוגמאות, המספרות על השיפור המדהים שחל בי, בכל הקשור לכוח הפיזי. כשבכל תרגיל אני מבצעת 3-4 מערכות, ובכל מערכה 8 או 10 חזרות. במערכת אימונים הכוללים לעיתים אימון מחזורי, לעיתים אימון סופר סטים ודרופסט וכו". והמשלבים משימות אירוביות מגוונות. ועל אף שבגרתי בשנה, הרי שאני עכשיו אחרת, עם כמעט 25 ק"ג פחות. כמה מידות פחות בבגדים, כמה וכמה אחוזי שומן פחות, דופק במנוחה יציב ומצביע על 51 פעימות לדקה. עם תחושה של הליכה במנהרת זמן, שהחזירה אותי עשרים שנה לאחור, הן במשקל, הן במידות הבגדים והיקפי הגוף, והן בתחושה הכללית. אבל החשוב מכל, מרגישה כמו חדשה !!!!
אז מה עשה את זה עבורי: 
1. המסגרת: המסגרת ושיגרת האימונים, שהכתיבו לי אורח חיים אחר, שהכתיבו לי לו"ז קשיח וללא פשרות, ויתורים, היעדרויות, ו/או, איחורים. וכן, הוא תמיד היה שם לפני, מחכה לי ולא משנה לאיזה שעה קבענו עם חיוך נצחי.
2. ההתעניינות: התעניינות אמיתית, ודאגה כנה, שהתבטאו בשיחות אין סופיות באימונים ובין האימונים, שנתנו לי את התחושה שהוא רוצה בהצלחתי לא פחות ממני.
3. "ניצחון הרוח על החומר": מנטרה שהושמעה לי השכם והערב, ביחד עם כל מיני מחוות קטנות ומערכי שיעור שתוכננו בקפידה, לצד האמונה בי וביכולות שלי (גם ברגעי משבר). סופה שחלחלה לתוכי, וגרמה לי להאמין שאני יכולה, שאני מסוגלת.
4. המקצועיות: לא פעם אמרתי לו, שאני עדיין לא יודעת, אם זה האומץ, היעדר פחד, או, לחילופין מקצועיות ראויה לשמה. לקחת אחריות כה כבדה, על אישה בגילי המופלג, עם מגוון הבעיות הרפואיות שסחבתי איתי וללוות אותי, במסלול הנוקשה והתובעני הזה. במקום לנקוט בגישה פשרנית, שבמרכזה תוכנית אימונים שתבטיח לו "כסתוח", או, היעדר הסתבכויות. ולהודות על האמת, עד עכשיו אני לא יודעת את התשובה. ולדעתי, זה הכול יחד, מקצועיות השזורה באומץ. או, שמא אנסח זאת אחרת, כאומץ השואב את כוחו מהמקצועיות. מקצועיות אותה דאג לטפח ולהעשיר, יחד עם רכישת כלים ומיומנויות, במסגרת השתלמויות וימי עיון, שנתנו לי תחושה טובה. 
5. "קשה יש רק בלחם": עוד מנטרה שהושמעה לי השכם והערב, וגם בוצעה הלכה למעשה. לא היו ויתורים, ולא היו הנחות והקלות. אבל עם הזמן, גם למדתי לראות, שהוא ידע עד איפה למתוח את החבל ומתי לעצור. כך, שתמיד השגנו והשלמנו, את תוכנית השיעור.
6. הסברים מקצועיים: לאורך כל התהליך, זכיתי להסברים מקצועיים, סיפורים מהחיים, הכרת מערך האימון וכו". שלכאורה, נראים כנושאי שיחה משעממים. אך לי, הם העשירו את הידע, והחשוב מכל, הם עזרו לי להבין למה ואיך !!
7. הצבת אתגרים ויעדים: כמעט בכל אימון, הוצגו לי היעדים, והוצבו בפני אתגרים. גם אם הם קטנים ולכאורה חסרי חשיבות, הם גרמו לי, להתעלות על עצמי ולהפיק מעצמי, עוד קצת ועוד קצת. ובמיוחד, כשהשתרשה בי התובנה, שאני יכולה ואני מסוגלת. והיום, אני חייבת להודות, הפכתי למכורה לאתגרים אלה, ואפילו דורשת אותם ומתלהבת מהם, כשהם מוצגים בפני.
8. מישהו הולך תמיד איתי: לצערי, לא פעם ולא פעמיים, נאלצנו להפסיק את שיגרת האימונים, לעיתים לתקופות לא קצרות, עקב הבעיות הרפואיות המלוות אותי. ומודה ומתוודה, שלא פעם חשבתי, הנה עכשיו הוא ינטוש אותי. הרי, מי צריך ומי ירצה, להמשיך עם "בעייתית" כמוני. הרי, הוא יכול להמשיך ולאמן אחרים במקומי ועם פחות כאב ראש. ובכל פעם גיליתי מחדש, שחלון השעות שלי, נשמר בקנאות ולא הוקצה לאף מתאמן אחר. ויתירה מכך, למותר לציין ולפרט, את ההתעניינות השוטפת, הדאגה והאמפטיה, שהיו עבורי מצרך יקר ושעזרו לי בכל פעם מחדש לאסוף את עצמי לחזור ולהמשיך הלאה.
9. אמפטיה: משברים, נפילות מתח, ירידת מוטיבציה, היעדר חשק ועוד ועוד. הם כמעט בני בית בי, ואצלי. וכל פעם מחדש, ואפילו אחרי שנה, עדיין לא מרגישה שחדר הכושר הוא מגרשי הביתי. האמפטיה וההזדהות הכנה, שספגתי ממנו, עזרו לי בכל פעם מחדש, להתחיל את האימון בחוסר חשק, ולסיים אותו מאושרת ומרוצה מההישגים.
10. מה יעזור לך: לא סתם הוא מכונה מדריך, כמי שאמור להוביל אותי להדריך אותי, ולעזור לי למצוא את הדרך. בכל פעם מחדש, הוא ידע להוביל אותי בדרך אחרת, ובשיטה אחרת, שגרמה לי להתחבר לאימון ולהרגיש שהוא מתאים למידות שלי, והחשוב מכל, שעזרה לי להתקדם עוד ועוד.
11. אווירה: הומור. צחוק, פתיחות ואווירה טובה, בכל האימונים. גם כשלמדתי להכיר אותו, ולדעת איזה עומסים יש לו על הראש בחייו האישיים, תמיד חייך, תמיד צחק, תמיד השרה אווירה נינוחה ונעימה. 
12. והעיקר: שהכול יבוא מאהבה, מהנשמה, מהלב !!!!

חצי מרתון בוקרשט 10/09- "אתן רצות?" / מיה

29.10.09


מאת מיה קולבסון


כבר כמעט ויתרתי על הריצה בבוקרשט, כשבוקר אחד לילך הודיעה לי שנסיעתה לניו-יורק ליום הולדתה ה – 40 בוטלה, ואולי במקום – היא תצטרף אלי לחצי המרתון למרוץ ראשון שלה כמתנה ליום ההולדת. ממניעים אגואיסטים לחלוטין (בתחילה), למרות השגעון שקפץ על לילך, שלא רצה עד אותו יום מעבר ל – 14 ק"מ, וכשחודש בלבד מפריד בינינו לבין המרוץ, החלטתי להירתם למשימה. את הריצות הקצרות רצנו בנפרד ובארוכות ליויתי אותה שלא חלילה תתייאש ותחליט לשלוח אותי בגפי לבוקרשט. עדיין נותרתי עם השאיפה האישית שלי לרדת הפעם משעתיים… (לכל המקצוענים שביניכם – כן, גם זו שאיפה לגיטימית!)
לאחר מספר ריצות ארוכות גמלה בליבנו ההחלטה, הזמנו טיסה ומלון ברגע האחרון, ומצאנו עצמנו בבוקר יום שישי בשדה התעופה בדרכנו לבוקרשט. בשדה הריק כמעט לחלוטין בלט מיד רץ נוסף בדרכו למרתון לאחר שלוש תחרויות איש ברזל בחודשים האחרונים – צביקה פישמן.


בבואנו לערוך היכרות עימו ולאחר שהודענו שאנו בדרך לאותו יעד, קידם אותנו האלוף בשאלה – "אתן רצות?" עם דגש רציני ביותר על המילה "אתן". לפני שהספקנו להתאושש מהשאלה סיפר צביקה שמזג האויר הצפוי ממש לא מתאים לריצה – 5 מעלות, כאשר הוא סובל מאוד מקור בשל אחוזי השומן הנמוכים שלו (מסקנה מתבקשת – לנו לא יהיה כ"כ קר?…). לשאלה הבאה "מה תלבשו בריצה?" השבנו שהבאנו טייץ עד הברך וגופיה ואם יהיה לנו קר יש לנו חולצות מנדפות ארוכות. "ואתה?" שאלנו בהיסוס מה. צביקה השיב – "חליפה מיוחדת"… הבנו מיד "שהלך עלינו"!!!


מכרה שפגשה אותנו בבוקרשט והביאה אותנו למלון ברוב אדיבותה – גם ממנה לא באה הישועה והתמיכה בבטחון העצמי שלנו, שהלך והתדרדר גם לאור הגשם השוטף והקור שקידם את פנינו. כשהסבירה האם לבנה בן השבע שבאנו לחצי המרתון, פקח הקטן זוג עיניים גדולות ושאל בתדהמה:"אתן רצות?" (שוב אותה הדגשה איומה על המילה "אתן").


למרות הפתיחה המבאסת, על הקור של בוקרשט ועל הייאוש הקל שלנו, התגברנו חיש מהר באמצעות החום והמשפחתיות של הישראלים הנוספים שהגיעו לרוץ, ובמיוחד – אביב והילדים החמודים, אורלי שבאה לעודד, יובל הדובר של איילות, נתן וסיפוריו המדהימים, עדי ומשפחתו, ערן וכרמית ואביה, וכמובן – צביקה.


כולם פרגנו האחד לשני והאחת לשניה, אורלי השאילה מחמם אזניים, צביקה השאיל מעילי גשם לריצה, רכשנו טייץ ארוך, ולאחר מספר ארוחות פסטה משותפות ומהנות, הרגשנו מוכנות לריצה.


בינתיים גם הספקנו להכיר את כולם: להבין שיובל בא למתן את נתן ואת סיפורי הגבורה ולהוסיף סיפורים משלו, לצפות מקרוב כיצד נתן מלמד איטלקי שעובד ברכבת כיצד נוסעים באירופה ברכבת בלי לשלם (אני עושה עצמי משוגע ואף אחד לא מתקרב…) וכיצד להצטייד באוכל בארוחת הבוקר להמשך היום (תוך שליפת סנדוויץ מהכיס האחד וביצה מהכיס השני…), בקיצור – חברי'ה לא משעממת וזו בלשון המעטה.

 

 


"הביחד" לא הסתכם באוכל כמובן, ובבוקר המרוץ יצאנו ל"אקספו" (דמיינו את מירוץ הוד השרון הראשון רק פחות מזה… למעט DJ שחימם את הרצים השמחים), שם פגשנו את קבוצת הישראלים המשוגעים, הרטובים כמעה והקופאים מקור. במהלך הריצה המהנה והכייפית אורלי המדהימה צילמה, סייעה באיסוף חלקי הלבוש שהושלו במהלך הריצה ושמרה על הילדים וכמובן על התיקים שהבאנו איתנו לנקודת ההזנקה. בסוף התברר שהיתה שמירת חפצים בנקודת ההזנקה ולשם כך גם נתנו לנו מדבקות קטנות עם מספר החזה, אלא שלאחר התלבטות קשה ערב לפני כן (אולי כ"טוב ליבנו בפסטה") החלטנו שככל הנראה התכוונו הרומנים באנגלית הלא ברורה שלהם (או בהבנה הלא טובה שלנו) שהמספרים הקטנים הם ל BACK שלנו ולא ל BAG שלנו… והדבקנו את המדבקה הקטנה על הגב במהלך הריצה!


תודה רבה !!! ליובל, נתן ואורלי שחיכו עד שנסיים את הריצה (זמן מה אחריהם כמובן), עודדו וסייעו בקו הסיום וצילמו תמונות למזכרת, כל זאת בקור העז ששרר במקום. רצנו משם (טוב, לא ממש רצנו) למלון להתארגן וללבוש בגדים חמים יותר וחזרנו לקו הסיום לקדם את המרתוניסטים שבינינו. בשל הזמנים היפים של עדי וצביקה (מזל טוב!) פספסנו במספר דקות את הסיום ממש ופגשנו אותם בדוכן האוכל. עוד לפני שהספקתי לאחל לצביקה ברכות על המיקום הראשון שלו, שאל אותי "נו – הצלחת? ירדת משעתיים?" וכ"כ שמח לשמוע שכן. לילך סיימה אף היא בזמן שהפתיע אותה לטובה – כבוד במיוחד במירוץ הראשון בחייה!


לסיכום הריצה – הארגון למרות סדר הגודל של הארוע, היה טוב – חלוקת המספרים (דווקא את המספר שלי הצליחו לאבד ביום שישי ונאלצתי לשוב בשבת לקחת אותו), סגירת הכבישים ההרמטית ברדיוס של המסלול + רדיוס בטחון נוסף של כ – 10 ק"מ (לקח למארגני מירוץ הוד השרון 2 ומירוצים אחרים בארץ…), חימום הרצים עם DJ לפני הריצה, זינוק בזמן, חלוקת מים ואוכל בדרך, ובסוף – על אף שהזמנים עודכנו באתר באיחור של יום, נשלחו לכל אחד מהרצים במייל איחולים!


חבל שלא כיבדו את הראשונים בכל קטגוריה גם בחצי המרתון ולא רק במרתון (כן, גם רצי החצי זכאים לכבוד…), ומכאן אני מכבדת בפודיום משלי את נתן שסיים ראשון בקטגוריה שלו ואת יובל שסיים שני!!! וכמובן שגם מדליה מיוחדת לצביקה – שגם עמד ביעד של פחות מ – 3:20 (כזכור – אחרי 3 תחרויות איש ברזל שהאחרונה הסתיימה פחות מ – 10 ימים לפני מרתון בוקרשט!), וגם זכה ראשון בקטגוריה!!! וזכות מיוחדת שמורה לו בהיותו בן אדם מיוחד – שתמך ועודד אותנו מעל ומעבר, חבר ומאמן אמיתי!

 

 

 

שלא להלאות בכל תלאותינו בגלות הקרה, רק לסיום – אנקדוטה קצרה. מרוב שמחה לשוב ארצה הפלתי את הנייד ברכב שהסיע אותנו לשדה התעופה (רק שבאותו שלב לא הייתי בטוחה שלא נפל בשדה ונגנב…) בשדה פגש בנו עובד בטחון שציין שגם הוא השתתף בחצי המרתון וסיים מספר דקות אחרי. לאחר חזרתנו ארצה, התברר שאכן הנייד נותר ברכב, ורק הייתי צריכה להשיבו אלי. תושיה של רצים – איתרתי את שמו של איש הבטחון ברשימת מסיימי המירוץ, חיפשתי אותו באינטרנט ושלחתי לו מסר בפייסבוק (נפלאות האינטרנט!). חיש מהר – שלושה ימים בלבד לאחר ששבתי ארצה, הושלם מבצע הטסת הטלפון ארצה וחזרתי לחיים (עכשיו אפשר להשיג אותי ולשאול אותי איך היה ולשמוע את ההתרגשות שעדיין בקולי…)


מכאן – לאחר חוויה כזו מרעננת, לא נותר אלא להמשיך להתאמן לקראת המטרה הבאה… ולתכנן גם את הטיול השנתי הבא…


תודה מיוחדת ללילך – בלעדייך לא הייתי נוסעת בכלל!!!! תודה לכל השותפים לחוויה (לכל אחד מכם שמורה תודתי המיוחדת והאישית)!!!! וכמובן תודה לראל – שתמך בנסיעה למרות הזמנים הקשים ושמר על הילדים… שתחזור לריצות מהנות במהירה ותצטרף אלי בפעם הבאה!!!! תודה מיוחדת ל"שליח הרץ" שהשיב לי את הטלפון!!!

 

ולסיכום: כן – אנחנו רצות!!!

אלוהים ישמור איזה קוררררר'- מרתון בוקרשט 2009

27.10.09


מאת כרמית ברגר לנדה


הכל התחיל לפני שלושה חודשים, כאשר ערן אמר חצי בצחוק "עדי שואל אם בא לי להצטרף אליו לחצי מרתון בוקרסט". אני, בתגובה, עניתי באדישות "ובא לך?", רק שתבינו שבאותה תקופה,התאוששתי מדלקת בקרסול ותקופת ניוון שנבעה מלימודים למבחני סוף סמסטר. "יש דיל מצוין" המשיך ערן בתגובה "$170 טיסה, נוסעים בשישי בבוקר וחוזרים בראשון בלילה". תוך הרמת גבה, כבר נרקמה בראשי מחשבה אחרת ואז ערן אמר "אולי גם אבא שלך ירצה להצטרף?"


אז נפל האסימון- אני הולכת לעשות את חצי המרתון הראשון שלי…
המרחק הכי ארוך שרצתי עד אז היה 12 ק"מ. אך בהדרכתו המקצועית של אסף, המאמן שלי, ותמיכתו העצומה של בן זוגי היקר, התחלתי לטפס לאט לאט בקילומטראז'. בהתחלה הכל זרם כמו בתוכנית- פעם בשבוע אימון איכות, ארוכה בשישי, עם השתפרות מתמדת בקצב, ללא כאבים מיוחדים.


לאחר כמה שבועות החלו לי כאבים עזים בחיבור הירך עם הישבן בצד ימין. הלכתי, כמובן מיד למשה ברטר, וכאשר הוא השתמש במילה "דלקת" התחילו לרוץ לי סרטים בראש "זהו, הלך המרוץ", "עוד תקופה ללא ריצה" והבאסה הולכת וגוברת. משה המליץ לי על טיפול תרופתי ולמרות שאני בד"כ נגד כדורים, החלטתי לנסות. לראשונה בחיי לקחתי את הכדור עליו שמעתי רבות "ארקוקסיה". לאחר שלושה ימים ללא ריצה קמתי מוקדם, לקחתי את הכדור וכמו קסם תוך 10 דקות הכאב נעלם ואני כאיילה רצה ברחובות גבעתיים… באותו רגע הרגשתי איך הכל חוזר אלי, האופטימיות, המוטיבציה, האנרגיה ובעיקר המחשבה שבכל זאת אני אעשה את המרוץ!


השבועות חלפו, גם הדלקת. הקילומטראז'ים עלו, הקצב הולך ומשתפר ואסף כבר גיבש דעה לגבי קצב המרוץ שלי " לפי דעתי את תעשי תוצאה של בסביבות 1:53" הוא טען, ואני מהנהנת בראשי ובליבי אומרת "אני?! אין מצב.. זה מהיר מידי!"


עוד שבוע עובר ומגיעים לארוכה האחרונה לפני המרוץ. אני קמה בשישי לפנות בוקר , מתארגנת לריצה ומרגישה בבטן שמשהו לא בסדר… התחלתי לרוץ ו.. הרגליים לא זזו, הבטן כואבת , החולשה גוברת- הגוף פשוט לא משתף פעולה. איכשהו אני מצליחה לסחוב 15 ק"מ, מגיעה מותשת להדר יוסף,לא מבינה מה קורה שבוע לפני המרוץ, הבאסה שוב מרימה את ראשה המכוער.


למחרת גיליתי מה הייתה הסיבה ,כאשר עלה לי החום ל- 38 מעלות. לאחר יומיים גם ערן הצטרף למגרש וכך יצא ששלושה ימים לפני הטיסה שנינו חולים, חלשים ומרותקים למיטה.


יום הטיסה הגיע, שנינו התאוששנו לאחר כמויות מסחריות של תה עם דבש ו"פרוטק" (בעצם רק אני כי ערן לא לוקח את ה"שטויות הטבעיות" האלו). בשדה תעופה פגשנו את אבי הנרגש עד מעל הראש ואת עדי עם אחיו, עודד.


לאחר טיסה קצרה, נחתנו בבוקרסט וחטפנו את מכת הקור הראשונה 6 מעלות וגשום. למזלנו, תודות לאבא של עדי, צביקה, חיכה לנו בשדה התעופה בחור נחמד שהסיע אותנו ממש עד המלון. לאחר שהתארגנו בחדרים שהתגלו כמפוארים במיוחד (ג'קוזי באמבטיה יששש!!!), צעדנו לאקספו לקחת את המספרים, אך לאכזבתינו האקספו התגלה כאוהל מסכן ורמת ארגון של מרוץ עממי זבדיאל. למרות זאת לקחנו את המספר ואף פגשנו בחלק נוסף של החבר'ה מהארץ –מיה, לילך וצביקה.


בערב נפגשנו עם בת כיתתו של אבי שלא פגש אותה 45 שנה! במסעדה עם אוכל רומני אותנטי והיה נחמד ביותר. למחרת נסענו עם בת כיתתו של אבי לעיירת הילדות שלו "רמניקוסראט" הנמצאת כ- 160 ק"מ מבוקרסט (שעתיים בכבישי הארץ, 3.5 שעות בכבישי רומניה…), אשר גם בה אבי לא ביקר 45 שנה. אין ספק שמבחינתי זה היה יום חוויתי ומרגש- זכיתי לראות מהיכן משפחתי הגיעה ולשמוע סיפורים וזיכרונות מאבא. אין מה להגיד- התרגשתי.

 

 


בערב נפגשנו עם כל החבר'ה מהארץ לארוחת הפסטה שלפני המרוץ והאווירה הייתה מדהימה, נעימה ומפרגנת. כמובן שאחד מהנושאי השיחה העיקריים היה מה ללבוש במרוץ וכל אחד הביע את דעותיו והשקפותיו, אך אני בליבי ידעתי שאין מצב שאני רצה עם קצר ולא משנה מה ערן יקירי יאמר מניסיונו.
יום המרוץ הגיע, ההתרגשות גוברת, אוכלת בקושי את הפרוסה עם הדבש ואת החצי כוס קפה ויוצאים לכיוון ה"פיאצה קונסטיטוצי".

 

 


בדרך פגשנו את צביקה פישמן ,כן, זה שעשה איש ברזל 10 ימים לפני ועכשיו בא לעשות את המרתון, ככה בקטנה. בכיכר פגשנו את שאר החבר'ה קפואים ורועדים- יובל, נתן, מיה, לילך, אביב, עדי ואת המלווים הנאמנים- ידידתו וילדיו המקסימים של אביב, משפחתו של עדי ואורלי. לאחר כמה תמונות וביקור בהחלט מחשל בשירותים הכימיים (לשם השוואה השירותים הכימיים במרוצים בארץ נראים כמו מלון 5 כוכבים לעומת המראות שראיתי שם ואני לא אפרט…), נעמדנו על קו הזינוק.
המחשבות מתחילות לרוץ: "מה יקרה אם אני ארגיש כמו שהרגשתי בארוכה האחרונה?", "אם אני ארד מהשעתיים אני אהיה מרוצה. אין סיכוי שאני עושה 1:53!", "אלוהים ישמור איזה קורררר!!!"
תוך כדי נשמעת ברקע יריית הזינוק ומתחילים לרוץ. למרות הקור ולמרות החששות, הייתה לי ריצה נהדרת, זורמת, נהניתי מכל קילומטר. החלטתי שאני פשוט נהנית מהריצה, נהנית מהשירים שהכנתי במיוחד למרוץ ולא מסתכלת על השעון (טוב נו, הסתכלתי פעם אחת, לא אהבתי את מה שראיתי ואז החלטתי לא להסתכל יותר…).


לאחר הסיבוב הראשון ראיתי את אבא שלי ואת אורלי שצילמה ולא פספסה. העידוד של שניהם נתן לי עוד מוטיבציה ואנרגיה וכך יצא ששלושה ק"מ לסיום, כוחי עוד היה במותני ולמרות העלייה שבסוף, הגברתי קצב והצלחתי לסיים את המרוץ עם חיוך.


על קו הסיום שמעתי את ערן צועק "ג'וג'ו (כן, כן, מן שם חיבה שכזה..) ירדת את ה1:53!" ואת אבא שלי "כל הכבוד, ילדה שלי, מתוקה!" ורק לשמוע את זה היה שווה את הכל!

 

 


בתום המרוץ עשינו כמה תמונות לקחנו את מדליות ההשתתפות וחזרנו למלון לג'קוזי הנחשק, שהיה כל כך במקום אחרי מרוץ שכזה. התעטפנו במעיל וכובע וחזרנו לכיכר לקבל את פני רצי המרתון שהפתיעו עם תוצאות מדהימות וסיימו לפני שהגענו. לאחר שפגשנו את כולם והחלפנו חוויות מהריצה, הבנתי שזה היה מרוץ מוצלח לכולם:


נתן מקום ראשון בקטגוריה

יובל מקום שני בקטגוריה

אביב עם שיא אישי

צביקה גם מקום ראשון בקטגוריה

עדי עם שיפור של 4 דקות מהשיא אישי שלו! 

מיה השיגה את היעד שלה וירדה מהשעתיים

לילך, שהבנתי שזה המרוץ הראשון שלה, סיימה אותו בכבוד

וערני שלי שיפר לאין שעור את התוצאה שלו מבית שאן.


בלילה חזרנו לארץ. אני אישית עייפה, מותשת אך מאוד מרוצה! 

דרך אגב לגבי הדיון על הביגוד במרוץ- לא היה לי חם מידי אפילו לרגע!


ועכשיו תודות..

קודם כל, לערן בן זוגי היקר, שהוא זה שבעצם דחף אותי ושכנע אותי ללכת על האתגר הזה. 

לאסף ליבנה, המאמן שלי, שידע להדריך אותי ולאמן אותי בקצב ובדרך שהכי מתאימים לי. 

למשה ברטר, הפיזיותרפיסט שלי, שלמרות הכאב , בסוף גרם לכך שלא יכאב… 

לאבא שלי, שליווה אותנו למרוץ עם הרבה אהבה ותמיכה. 

ולכל החבר'ה מאחורי הקלעים שעודדו ותמכו- מרב,דדי, רינה, אורלי ועוד רבים וטובים.


להתראות בסיכום החצי מרתון (מי יודע?, אולי מרתון?) הבא…

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים