חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

מרתון פריז 2009

8.4.09


מאת שרון כספי


מאיפה להתחיל ? יש כ"כ הרבה….


נתחיל בתקופת האימונים למרתון.
האימונים הפעם למרתון התחילו מאוחר.


המרתון הקודם היה עבורי מאוד לא מוצלח. הגעתי אליו ללא כל אנרגיה ובלי חשק לרוץ בכלל. ההתאוששות ממנו הייתה איומה וכללה פציעה קשה (כתוצאה מחבלה) ומייד אח"כ מחלה.


איכשהו (וממש לא זכור לי איך או מתי) נרשמתי למרתון פריז. האימונים שלי בכלל לא היו אימונים למרתון, אלא אימוני התאוששות/שיקום, לכיוון של ריצות 10 ק"מ. למרות שהקילומטראז' כל הזמן היה גבוה. הזמן התקדם, אני לאט לאט השתקמתי, וחבר לקבוצה לשעבר זרק לעברי "מה עם מרתון פריז" אמרתי שאני לא בטוחה לגבי זה, והוא אמר יאללה יאללה בואי. נו טוב, לא היה לי כ"כ נעים לאכזב אותו…


תקופת האימונים עברה עליי ממש בכיף והפעם בגלל החבלה הקשה שהייתה לי בברכיים לא היו לי הרבה ציפיות מעצמי בכלל לתקופה הקרובה מריצה. והגיע הרגע בו המאמן שאל אותי אם אני מרגישה מוכנה למרתון. חשבתי כמה שניות, ואמרתי שכן.


תקופת הטייפר (חידוד) דווקא עברה הפעם טוב יותר מפעמים קודמות. התרגשתי, אבל הרגשתי מאוד נוח בתוך הריצה ונעולה על הקצבים. בטיפים של מועדון ארוחת הבוקר (תודה) כתוב לקבל משוב מכל מיני גורמים, וכשמאמני הקודם צחי כהן אמר לי באחת הריצות "ראיתי שאת רצה בקצב טוב" – לא הייתי צריכה יותר מזה. עוד דבר שנעזרתי בו מהאתר של ארוחת הבוקר, היה להגדיר לי אימוני דגל. כשכבר הייתי קרובה למרתון, עשיתי כמה אימונים לבדוק את הכושר שלי (כי כאמור התחלתי ממקום מאוד נמוך) . האימונים כולם ללא יוצא מהכלל היו בקצבים שהגדרתי לי (ואף יותר מהירים מכך) וכל פעם הייתי אומרת – אוקיי, זה היה אימון הדגל. וכך עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד, וידעתי שהדברים מתחברים.


לפני המרתון חיפשתי מישהו שרץ פחות או יותר בקצב שלי כדיי לרוץ ביחד את המרתון (מניסיון עבר) ומצאתי שגיל גמר ואני רצים ממש כמעט באותו הקצב. קבענו שננסה לרוץ ביחד כמה שנצליח, אם אחד נחלש, או כל דבר אחר, השני ממשיך. אמרנו – "זו לא חתונה". היה לנו גם איזשהו נוהל מים שקבענו לפני המרתון. לא השארנו דבר ליד המקרה או לאילתור.


ואכן, בבוקר המרתון פגשתי את גיל כמוסכם ליד המספר שלי בשטח הפקדת התיקים, והתקדמנו לעבר איזור הזינוק. התמקמנו היטב באיזור שלנו, והמתנו לזינוק. בדקנו טוב טוב מה כל אחד לובש, למקרה שנתרחק זה מזו. הזינוק הגיע, והמרתון החל. את הק"מ הראשון שהיינו מהירים מדיי, תירצנו בירידה…אח"כ סתם אמרנו "אנחנו מהירים מדיי" אח"כ אמרנו "אנחנו נשלם על זה אח"כ" היו עוד כל מיני גרסאות כמו – "בוא נראה אותך מאט" או – "מה הקצב? עדיף שלא תדע"… כל מיני כאלה….הקצב לא היה גבוה ב 20 שניות מהתכנון, אבל אפשר להגיד שטיפה יותר גבוה מהתכנון. הריצה עברה מעולה, לנקודות הביקורת הגענו בדיוק לפי התכנון (כי היו פעמים שכן הצלחנו להאט) בדרך חיכו לנו פעמיים בני משפחה של גיל כדיי לחלק לנו מים כדיי שלא נתעכב בתחנות, וחלוקת העבודה ביננו הייתה מושלמת זה הזמן להודות לו. לדעתי ד"א הוא עדיין המום מהכמויות שאני אוכלת במרתון….כשהגענו לחצי הדרך בדיוק בזמן בו תכננו, אמרנו לא להתחיל להתלהב עכשיו, זה עבד מצוין עד עכשיו בוא לא נקלקל את זה. הצלחנו עד ק"מ 28 להחזיק מעמד, ואז נפרדו דרכינו…(שזה ד"א מעל ומעבר לציפיות שלי. לא האמנתי שזה יהיה יותר מ 10 ק"מ). .גיל כבר הגביר יותר מדיי בשבילי, אני העדפתי להישאר באותו הקצב. בק"מ 30 כמובן שכבר התחלתי להרגיש את הקושי. לא קרה משהו דרמטי. פשוט הרגליים לא בדיוק היו טריות כמו בהתחלה, אלא משהו קצת שונה מזה, שלא בדיוק עושה מה שאומרים לו….במקום לנסות בכח להתאמץ, העדפתי "להתגלגל" כי ידעתי שאם מתאמצים זה יוצא ההפך. ובאמת הקצב שוב עלה. הק"מ האחרונים…כל ק"מ הוא כמו עשרה ק"מ. גם הק"מ האחרון, אני רואה שכבר עברנו ק"מ 41, אני יודעת שנשאר פחות מק"מ. אם לא הייתי מתביישת, הייתי שואלת אנשים לידי "כמה נשאר".


הרגשתי מעולה כל המרתון, ולא היו לי משברים או נפילות. היו לי חששות לאור הטראומה של המרתון הקודם איך אני אהיה במרתון הזה, אבל הק"מ פשוט טסו, ולפני שידעתי פשוט הייתי בק"מ ה30, ומשם כבר ידעתי שדבר לא יעצור אותי.


בקו הסיום חיכה לי (ולא רק לי…) אריאל רוזנפלד (תוצאה 3:14:07). הוא חיכה עם בקבוק קוקה קולה, חיוך ונשיקה. דרך מושלמת לסיום של מרתון. לפני כן שוחחנו רק בטלפון ולשנייה לא קלטתי איך הוא יודע שזו אני, אבל אם כל הפריזאים יכולים לעודד אותי "שרון שרון" שישראלי לא יקלוט ???


נדברנו, הישראלים, להיפגש ליד האות "איי" באזור מפגש המשפחות עם סיום המרתון (אמרנו שגם האיראנים בוודאי יגיעו לשם), מה שהתגלה כעוד החלטה מוצלחת.


הגעתי לקו הסיום מאושרת ידעתי שבמרתון הזה לא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי.





גיל, אריאל ואני


למחרת בבוקר מבחינתי כבר הייתי מוכנה לרוץ עוד מרתון. מרתון עם טעם של עוד, זה הכי כייף שיכול להיות.

ואיך אפשר בלי נאום הבר מצווה ????


ראשית, תודה למאמן שלי, וובה בריהון, שנמצא כעת באתיופיה במחנה אימונים, משקיע מכל הלב.


למוטי מזרחי, שממלא את מקומו עד שישוב שמשקיע הרבה זמן ומאמץ באימון, תומך, מפרגן ומעודד.


לצחי כהן, המאמן, תודה על הכל.


לרן שילון, תודה על העצות הטובות, התמיכה והעידוד.

הקפת הכיף באופניים 2009 – 110 ק"מ, קייפטאון-דרום אפריקה

29.3.09


מאת גורדון בלוך


זהו אירוע רכיבת האופניים שבו נמדדים זמנים הגדול בעולם, והוא מתרחש בקייפטאון היפה, בדרום אפריקה. השנה התקיים ב- 8.3.2009.
זו השנה החמישית ברציפות בו אני מתמודד, והשנה התחרות הייתה הקשה מכולן, עקב הרוחות החזקות שהגיעו עד למהירות של 140 קמ"ש.


משיקולי לוגיסטיקה, אני לווה אופניים מהאחיין שלי ברום אפריקה. ג'יאנט קל מאוד, אך במידה אחת גדולה מדי, ולכן אני צריך לרכב זקוף כל המסלול, בשונה מאופני הטריאתלון הרגילים שלי.


בשבוע שלפני המרוץ היה מזג אוויר מושלם כל יום, והתרכזתי באימוני גבעות, מאחר ובתחרות יש הרבה גבעות ומעברי הרים.


בעקבות עבודות בכביש תוואי המסלול שונה, והתווספו כמה גבעות וירידות מסוכנות.


בדרך כלל מתחרים קרוב ל- 40,000 רוכבים, המחולקים ל- 73 קבוצות התחלה שונות, בהתבסס על זמני הרכיבה מתחרויות קודמות. השנה התחלתי בקבוצה M, מספר 7762, מתוך 35,000 רוכבים, מה שאומר שזינקתי בשעה 07:09, כאשר הזינוק האחרון הוא בסביבות 09:30.


יום ראשון, 9 מרץ התחיל כאשר רוח חזקה של עד 140 קמ"ש נושבת. אשתי לקחה אותי לאזור הזינוק. הזהירו אותנו שבגלל הרוחות החזקות, בכל קבוצות הזינוק נפלו רוכבים. הלכנו עם האופניים לאורך 200 המטרים הראשונים, ואז התחלנו את 110 הק"מ. אחרי 15 דקות כבר היה מובן שלא יישברו שיאים. למען האמת, הרבה רוכבים ויתרו ישר אחרי הזינוק.


חלק מהרוכבים הועפו מהאופניים שלהם כמו בובות. רכבתי בתוך קבוצה, ופשוט נלחמנו ברוחות בעליות ובירידות.


בחלק מהמסלול הרוכבים הוליכו את האופניים שלהם ביד אחת, והחזיקו במעקה ביד השנייה. גם הרכיבה בירידה הייתה מאומצת ואיטית בהילוך נמוך, כדי שהרוח לא תעיף אותנו מהאופניים.


השנה שתיתי 3 בקבוקים במקום שניים, ובנקודת האכלה בק"מ ה- 101 שתיתי 1.5 ליטר מים.


גם כשהתקרבתי לנקודת הסיום, הזהירו אותנו לגבי הרוחות החזקות, והיינו צריכים להיזהר מאוד. השנה סיימתי בזמן של 4:12 שע', לעומת זמן של 3:26 שע' בשנה הקודמת.


לרוב אני רוכב חזרה הביתה, אך השנה התקשרתי לאשתי שתבוא לאסוף אותי.


The following is copied from the races web site!!


.
Before you get upset about your slow time, how bad is it really on the scale below?



בשנת 2008, 1781 רוכבים סיימו בפחות מ3 שעות, השנה רק 111.


בשנת 2008, 12844 רוכבים סיימו בפחות מ4 שעות, השנה רק 4467.


בשנת 2008, 21765 רוכבים סיימו בפחות מ5 שעות, השנה רק 12077
.


מתוך 73 קבוצות הזנקה, רק 2 עברו את 100 המטרים הראשונים בלי שרוכב ייפול.

 

מרתון קלן 2008 – קשה באימונים וקשה יותר בקרב

15.10.08


מאת ערן לנדה


יום שישי, 12 ספטמבר, 2008, שעת בוקר מוקדמת ואני מוצא עצמי בריצה הארוכה האחרונה לפני המרתון הראשון שלי. לא היה קל להגיע לשם. איפשהו במרץ החלטתי שאני רוצה לרוץ, לראשונה, מרתון ושזה יהיה בעוד חצי שנה, משמע, לא טבריה. החיפושים העלו מספר אופציות ובעצה אחת עם זוגתי נפלה ההחלטה על מרתון קלן ה-12 ב-5 לאוקטובר. למי שלא מכיר, קלן נמצאת בצפון מערב גרמניה על גדות הריין ושוכנת בה הקתדרלה הגדולה באירופה, Kolner Dom. בשנים האחרונות אירחה מרתונים שזכו לתשבחות ומחמאות על הארגון, כמות המשתתפים והקהל.

הקתדרלה הגדולה באירופה, Kolner Dom בשעת לילה


נחזור לארוכה האחרונה: בהתאם לתוכנית האימונים של מאמני, אסף, הגעתי בשבוע שקדם לשיא הקילומטראז'. אחרי אימונים קשים בקיץ התל אביבי ומפח נפש בטסט 15 ק"מ ובחצי המרתון, רצתי בשבועות החולפים ארוכות של 36 ו-37 ק"מ בקצבים מצוינים ועשיתי לאסף ולי כאבי ראש חיוביים לגבי התוכנית למרתון. אבל הארוכה האחרונה הייתה אפילו יותר טובה. הרגשתי קליל וחזק, ורצתי בקצבים מהירים בלי להתאמץ על פסגת האולימפוס, או שלא?.. כ-5 ק"מ לסיום החלה תחושה לא נעימה בברך ימין שהלכה והתעצמה עד שחצי ק"מ לסיום הרגשתי שאני לא מסוגל לרוץ יותר עקב כאב חד שפילח את הברך ולא הותיר לי ברירה מלבד לעצור מופתע ומאוכזב, מנסה להבין מה השתבש.


השבועיים שלפני המרתון היו עמוסים ומלאי חרדה. טיפולים אצל רונן הפיזיותרפיסט לצד כדורים להורדת הדלקת (ואני אחד שבאקמול לא נוגע), ריצות שאני לא מצליח להשלים בהם שלושה ק"מ והרבה תסכול. אחרי חצי שנה של הכנות אני לא מאמין שדבר כזה באמת קורה לי. מסביב, צצים הקולות הקוראים לוותר על המרתון, אבל אני לא מוכן לשמוע על כך. בתמיכתה של זוגתי, כרמית ושל אסף, רונן ובמיוחד של חברי לאימונים, דדי, אני מחליט להמשיך. ואז מגיע יום שבת, שבוע ויום לאחר הופעת הכאבים לראשונה, אני מצליח להשלים ריצת אימון של 8 ק"מ ואפילו בקצב סביר. לא שלא כאב, אבל ההרגשה הייתה שאפשר להמשיך למרות הכאב. השאלה היא רק כמה אפשר?


ערה"ש תשס"ט. כרמית ואני עושים את דרכנו מארוחת החג לנתב"ג, בהתאם לתכנון המקורי. הטיסה לקלן יוצאת בלילה ונותנת לי חמישה ימים להסתגל לעיר לפני המרתון. טוב, אז אולי לא רק להסתגל. אם כבר נוסעים לגרמניה אז צריך לטייל קצת (לא יותר מידי שלא לעייף את הרגליים) ואי אפשר בלי כדורגל גרמני (כן, גם כרמית הצטרפה). החשש כבד מאוד ואני מצפה לריצות הבוקר בעיר על מנת לבחון את מצבי וגם להציל משהו מאימוני הטייפר שהידלדלו עד מאוד על מנת לאפשר מנוחה לברך.


מזג האוויר בעיר מתחלף בין חורפי גשום לחורפי שהוא סתם קר. עבור מי שמגיע מהקיץ שלנו זה לא פשוט. לריצות הבוקר על גדות הריין אנחנו יוצאים בלבוש חורפי ונהנים נכל רגע, כי עם כל הפטריוטיות הריין לוקח את הירקון בלי מאמץ. הריצות האלו מביאות אותי למסקנה שאני צריך לצפות לכאבים בברך החל מהק"מ הרביעי-חמישי והשאלה שנשאלת עכשיו היא: "האם אצליח להתמודד אם הכאב או לא?". אני מנסה לשכנע את עצמי שהקור יקפיא את הכאב ושמזג האוויר הלא פשוט שצפוי ביום המרתון ביחד עם ההתרגשות הגדולה יעשו את שלהם. משחקי הכדורגל והעיר המרתקת מסיחים את דעתי לפרקים. יש שייעצו לכם אחרת, אבל לטעמי, אם יש אפשרות, לכו לצפות במשחק כדורגל יום לפני מרתון בארץ זרה, זה משכיח מן הדעת את כל החששות והדאגות שלא ממש תורמות. חוץ מזה, משהו חייב היה לתת קצת צבע לשלושה ימים בהם הדברים היחידים שבאו אל קרבי היו פסטה ובייגלה מלווים במים ואיזוטוני, ועוד בקלן שבה הבירה המקומית זורמת כמו מים, מרעננת כמו גשם באמצע אוגוסט תל אביבי ובתי הבירה שופעים במאכלים עתירי כולסטרול וטעמים. מישהו אחר עוד עלול היה לחוש החמצה…

"אנחנו יוצאים בלבוש חורפי ונהנים נכל רגע"


הגיע היום הגדול. ריצה קלה של כמה מאות מטרים, ארוחת בוקר המורכבת משתי לחמניות וריבה ויוצאים למרכז הירידים, משם הוזנקו 10,000 רצי חצי המרתון ועוד אלפי מחליקי רולר בליידס, אופני יד וכו' ומשם יוזנקו עוד שעה קלה רבבה נוספת של אצנים, הפעם למרתון מלא. אני מנסה להבין איך ניתן לרוץ בקור כזה ומשתרך לאיטי, לעבר הבלוק הלבן, האחרון בטור המזנקים. לאט לאט מוזנק כל בלוק וכך ,חצי שעה לאחר שהוזנקו ראשוני הרצים, אני מוצא את עצמי חוצה את קו הזינוק וקדימה לדרך! או שלא… כמות האנשים שרצה לפני בקצב קל מקשה מאוד את ההתקדמות ואני מזגזג ורץ לרוחב המסלול תוך קריאות אנשולדיגונג (סליחה בגרמנית) וספיגת הערות כועסות בניב מקומי, ממי שנתקלתי בו בשוגג.


7 ק"מ בתוך המרתון, אני מבין שלמרות שהקהל המדהים בקלן דוחף בקריאות, רעשנים ומחיאות כף, ולמרות שהלהקות והרמקולים המנגנים בדרך מוסיפים אף הם לאווירת קרנבל שטרם הכרתי, השילוב של גשם שוטף עם רוח חזקה פשוט מקפיא והברך כבר שמה לב שעברו הק"מ הראשונים ומעכשיו ההתמודדות עלתה מדרגה.אני גם שם לב לכך שאני לגמרי לא בקצב המתוכנן וכדאי שאשים גז אם אני רוצה לסיים עם חיוך. אני מאיץ ומנסה במקביל לא להגזים כדי לא לשרוף את עצמי ולהיעזר בדחיפה של הקהל. עשרים ק"מ עוברים, הנעליים והגרביים כבר מזמן עברו את השלב של להיות ספוגים במים וכרגע אני מדשדש. לפחות בכפות הרגליים.


אני ממשיך לעקוף אנשים כל הזמן ובמקביל מנהל דיון סוער עם הברך לגבי ההסתייגויות שיש לה מכל הסיפור הזה. אני אומר לעצמי בראש כל הזמן שלא התאמנתי חצי שנה וטסתי מאות קילומטרים בשביל לוותר, ומרגיש שהשרירים ברגל ימין כואבים במיוחד, כנראה במאמץ להשתיק את הברך. החשש שעולה בי עכשיו הוא שהשרירים מלבד היותם תחת עומס גם חשופים לשילוב הקטלני של גשם ורוח ולא רחוק הרגע בו ארגיש כיווץ.


הקהל לא מרפה ולעיתים סוגר על הדרך עד שצפוף לרוץ. ילדים קטנים עם ידיים מושטות מחכים שנחליק איזה כיף וסבאל'ה קשיש פתח עמדת הזנה וחילק לרצים עוגיות מעשה ידיו. תחנות השתייה נעשו עשירות יותר עם כל קילומטר שחלף, ואני מחליט שלשרירים הדואבים לא יזיק קצת סוכר ומפנק את עצמי בקולה וברד-בול ורק עוד שלושה ק"מ לסיום. בק"מ ה-41 אני עובר ליד הקתדרלה ורואה את כרמית יחד עם חבר נוסף, ארז מעודדים וצועקים. אני רחוק קילומטר ואסימון מקו הסיום והקריאה "קדימה מאמי, אתה יכול" דוחפת אותי כל הדרך עד ליעד ואפילו יוצא לי חיוך לעבר המצלמה. זהו, נגמר ועכשיו אני צריך, מים, בירה, קולה, מה שזה לא יהיה שמחלקים כאן ויש הרבה מכל טוב. שלוש שעות ועשרים ושמונה דקות, אני מאוד מרוצה.


"ואפילו יוצא לי חיוך לעבר המצלמה "

 


תם ונשלם ועכשיו התודות. תודה לחברים שעברו איתי את האימונים: גילי, אבי א., אבי ה., עדי, ג'ינג'י, כמובן ליובל עופר וסליחה מכל מי ששכחתי. תודה גדולה לרונן צפריר, הפיזיותרפיסט מס' 1. תודה רבה לאסף לבנה שזו זכות להיות חניך שלו. תודה מיוחדת לדדי שהוא חבר אמיתי ומקור השראה בשבילי. תודה ענקית לאהבה שלי, כרמית, שתמכה בי לכל אורך הדרך ולוותה אותי עד קו הזינוק, כשלאורך ההכנות למרתון, היא עצמה התאוששה מפציעה בברך שכללה שתי רצועות קרועות, והגיעה תוך מספר חודשים מקביים למרוץ עשרה ק"מ ראשון בחייה.

סיכום מרתון ברלין- 28.9.08

12.10.08


מאת עדי נאמן


מרתון הוא מסע ארוך. הרבה מעבר ל-42,195 מטרים שמפרידים בין נקודת ההתחלה ונקודת הסוף שלו.נקודת ההתחלה שלי הולכת כשנה לאחור, ליום שבת ה-13 באוקטובר 2007. באותו יום התקיים מרוץ צהלה ה-1, שבו השתתפתי. אך משהו חשוב נוסף קרה באותו סופשבוע. במוסף של מעריב התפרסמה כתבה של עופר שלח על מרתון ברלין 2007. הרבה זמן הסתובב לי בראש הג'וק הזה של מרתון. לאחר קריאת אותה כתבה אמרתי לליאת רעייתי שהגיע הזמן לרוץ מרתון. וכך, ללא כל הקדמה, החלטתי שבת סתווית אחת לרוץ את מרתון טבריה 2008.
על מרתון טבריה לא אפרט כאן כי במרתון ברלין עסקינן. בסופו של דבר סיימתי את המרתון הראשון שלי בכבוד ולמרות הכנה של 13 שבועות בלבד הצלחתי לסיים בזמן של שלוש שעות, ארבעים ואחת דקות ועוד שלושים וחמש שניות, עם נגטיב ספליט, עם חיוך על הפנים, והכי חשוב- עם טעם של עוד.


בדרך הביתה, חבר אומר לי בטלפון: "אז זהו, אתה מרתוניסט". לא חשבתי על זה אבל מיד עניתי שלא. בסה"כ רצתי מרתון. בשביל להיות מרתוניסט צריך יותר מאחד ברזומה. באותה שיחת טלפון עדיין לא ידעתי מה הן תוכניותי לעתיד.


במהלך ההכנות למרתון טבריה שוטטתי הרבה באינטרנט ובין השאר נחשפתי לקומונת ברלין שבאותם ימים כבר לא הייתה ממש פעילה. נראה לי ששם נוסדו היסודות למרתון בחו"ל.


לאחר המרתון חלפו הימים והשבועות, חזרתי לעונת המירוצים וגם רצתי את חצי מרתון עין גדי. לאט לאט צפה השאלה מה הלאה, עד שיום אחד פרסם יובל עופר הודעה בקומונת איילות על כך שהוא נרשם למרתון ברלין. עד אותו זמן הכרתי את יובל רק מהחידריצה באיילות אבל זה הספיק. אמרתי לעצמי שיש נציג של איילות בברלין ואם ארשם כבר מובטח שלא אהיה לבד. קיבלתי את האישורים המתאימים בבית, חשבתי על הנושא עוד איזה שבוע והחלטתי שאני הולך על זה. אני הולך לרוץ (או שמא, אני רץ לרוץ) את הרולס רויס של המרתונים (מבלי להמעיט חלילה באף מרתון אחר)- מרתון ברלין.

 


קומונת ברלין ואמסטרדם

- מיד עם ההרשמה למרתון ברלין (אי שם באפריל 2008), החלטתי ששווה לנסות להחיות את הקומונה. לאחר תחלופת מסרים קצרה עם שי מנהל הקומונה, מצאתי את עצמי בתפקיד מנהל המשנה. נשמע מחייב, לא? לקומונה בכל מקרה עוד אחזור בהמשך.


תוכנית האימונים- אוקיי, אני רשום למרתון. עכשיו צריך להתאמן. ברור לי גם שהפעם אני רוצה לשפר את הזמן שלי. 3:30 נראה לי זמן מטרה מצויין ובר השגה. ישבתי עם חברי יאיר טננבאום, אשר היה אחראי על התוכנית הראשונה שלי. מראש אמרתי לו שהפעם התוכנית צריכה להיות יותר קשה. גם יש לי יותר זמן וגם אני שואף לזמן יותר טוב. יאיר נעתר לבקשתי והכין לי תוכנית יותר אינטנסיבית. 16 שבועות לעומת 13. התחלה מבסיס של 50 ק"מ שבועיים לעומת 30, יותר ריצות של 30+ (חמש לעומת שתיים). כמו כן היה דגש יותר גדול על אימוני איכות.


דבר נוסף שחשוב לציין כאן הוא מה שכל בוגר מרתון סתיו יודע. רוב האימונים נעשים בקיץ. את זה למדתי כבר לאחר האימון הראשון. עקב כך רוב האימונים נעשים או מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. אני בחרתי בבוקר ולרוב בשעה 4:50 כבר הייתי בדרכים.


אנשים טובים באמצע הדרך- כפי שכתבתי בהתחלה, מרתון זה מסע ארוך. במהלך האימונים נוצרה קהילה של אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם הולכים לרוץ מרתון בסתיו בחו"ל. חלק בברלין, חלק בקלן, חלק באמסטרדם ולא יודע, אולי פספסתי מרתונים נוספים. אם כן, סליחה.


כדי להתכונן טוב למרתון, צריך לשלב תחרויות- 10 ק"מ, 15 ק"מ, חצי מרתון ועוד. היות שרוב האימונים היו בקיץ, תחרויות מסודרות לא היוו חלק מן התפריט. לעזרתנו הגיעו אנשים שונים אשר ארגנו ריצות תחרות פרטיות וזאת על מנת לעזור לנו בהכנות. כולם באו לעזור בצנעה, בשם אהבת הריצה וללא שום בקשת תמורה. התלבטתי אם לציין את שמם. ייתכן שהם לא יאהבו זאת אבל בכל זאת- משה פרץ, אסף ליבנה ואמיתי גיסר. לכולם יש גם עוזרים אנונימיים אשר השקימו קום ובאו לחלק מים במרוצים, לסמן את הדרך, למדוד זמנים ועוד. אי אפשר לסיים את החלק הזה מבלי לציין גם את צפריר גולן וחבריו מקיבוץ גן שמואל. ריצת ה- 36 ק"מ לפני מרתון טבריה הפכה זה מכבר לנקודת ציון בהכנה למרתון. בדצמבר האחרון השתתפו בריצה כ-150 איש. יובל עופר החליט שהוא מנסה לדבר עם צפריר כדי לראות אם אפשר לארגן לנו ריצה דומה בתחילת ספטמבר. צפריר, איש יקר, התחייב מייד ללא היסוס וכך נולדה לנו ריצת "גן שמואל" בתחילת ספטמבר. שוב, תודה לכולכם.


המראה לברלין- המרתון השנה התקיים יום לפני ערב ראש השנה. התוכנית שלי היתה לעשות גיחה קצרה בלבד לברלין. המראה ביום שישי בבוקר, מרתון ביום ראשון וחזרה לארץ כבר ביום שני, ערב החג. חברת ישראייר חשבה שזה יותר מדי זמן בברלין והחליטה שההמראה תתעכב בשש שעות. בסופו של דבר הגענו לברלין במקום בשישי בצהריים רק בשישי בערב. למרות שהעיכוב בטיסה שינה לנו את התוכניות ומנע מאיתנו ביקור באקספו כבר ביום שישי, לא נתנו לזה להרוס לנו את החגיגה.


היום שלפני- את הבוקר התחלתי בריצה קלה של ארבעה ק"מ. כמה קלה? כמה שיותר. ליתר דיוק, 6 דקות לק"מ. אחר כך הצטרפתי לריצת ארוחת הבוקר. מדובר בריצה של 6 ק"מ, שמסתיימת בתוך האצטדיון האולימפי של ברלין. כן, ההוא בו האתלט מהגזע הנחות הרס ב-1936 לצורר יימח שמו את החגיגות.


אני הצטרפתי ל-5,000 הרצים בק"מ האחרון וליוויתי אותם בהליכה אל תוך האצטדיון. הליכה קלה על מסלול האתלטיקה הכחול ואז יציאה מהאצטדיון למקום ארוחת הבוקר- קפה, עוגות, יוגורטים, פירות ומה לא. מסתבר שארוחת בוקר כזאת, ביום שלפני המרתון הוא נוהג מקובל מאוד במרתונים בחו"ל. אני ממליץ בחום לא לוותר על החגיגה. באצטדיון האולימפי הבנתי לראשונה מהו הארוע הגדול הזה שאני הולך להיות חלק ממנו. בשלב זה, לראשונה נדמה לי, אני מרגיש שהאדרנלין מתחיל לזרום. מסתבר שייקח לו עוד הרבה זמן עד שהוא יפסיק.


התחנה הבאה ביום שלפני היא האקספו. השנה האקספו נערך במקום חדש. אין לי מושג איך זה היה בעבר אבל כאן הבלאגן חגג. באקספו אוספים את מספר החזה כך שלא ניתן לוותר על התענוג. את רוב היום העברנו בתורים, עומדים על הרגליים, רחוקים מאוד מהמנוחה המומלצת יום לפני המרתון. (בינתיים, תוך כדי כתיבת שורות אלו, קבלתי מייל מן המארגנים שבו הם מתנצלים על הבלאגן שהיה באקספו והם יפיקו את הלקחים לשנה הבאה. סמכו על הייקים שכך יהיה).

 

 


המרתון (או אם תרצו, היום הגדול)- למרבה הפלא בלילה ישנתי די טוב. התעוררתי ב-6:45 וירדתי לאכול ארוחת בוקר קלה ומייד עליתי לחדר להכנות אחרונות. שש פעמים בדקתי שיש לי הכל. לתוך השקית שהמארגנים נתנו הכנסתי בגדים להחלפה, מצלמה, פלאפון, מעט כסף, סבון ומגבת. סבון ומגבת זה למקלחת שאחרי ועל כך בהמשך.


כבר בירידה לרכבת התחתית מרגישים את האווירה המחשמלת. תנועת הנוסעים מכילה רצים, אנשים שהולכים לרוץ מרתון ואתלטים בדרך למרתון. טוב, 40,000 איש צריכים להגיע איכשהו לנקודת הזינוק. ביציאה מן הרכבת נחיל ארוך של אנשים שצועד לאותו מקום. בשלב הזה אני כבר מכונס בעצמי, חושב על הריצה ומדמיין כל מיני תסריטים. אני מגיע לשטח ההתארגנות ומחפש את אוהל שמירת החפצים של מספר החזה שלי. שם אני פוגש שוב את יובל ואדם. אחרי כמה תמונות עם דגל ישראל שאדם הביא, אני משאיר עליי רק גופייה ארוכה ומפקיד את השקית באוהל שמירת החפצים.


יובל, אדם ואני עורכים חימום קל על הדשא. לפני החימום אני מפעיל את הגרמין, שלא מתבלבל ומראה על דופק של קרוב ל-90. בבוקר כשאני קם יש לי 48. ההתרגשות עצומה.


אנו צועדים אל איזור E שהוא איזור הזינוק שלנו. נחיל האנשים מתארך ככל שמתקרבים לשדרה שממנה מזנקים. בסופו של דבר כמעט פספסנו את הזינוק כי היה ממש צפוף במשפך שאמור לקחת את שלושתינו לאיזור הזינוק שלנו. באלתור ישראלי החלטנו לעשות אחורה פנה, וחתכנו דרך השיחים לאיזור הקדמי כך שלפתע מצאנו את עצמנו ממש על קו הזינוק, רואים את גבריסילאסי מתחמם. נראה לי שהוא ראה אותנו ואז הוא הבין שכדאי לו לרוץ מאוד מהר. קפיצה קטנה מעל המחסום ואנחנו מוכנים לצאת לדרך עם קבוצה D.


כבר בשלב די מוקדם של הריצה ראינו שאנחנו רצים מהר מידי. מעט יותר מהר מהקצב שיובל תכנן, בטוח יותר מהר ממה שאדם ואני תכננו. בכל מקרה, האנרגיות ממש גבוהות ושום דבר לא עוצר אותנו. מדברים על זה קצת וברור לנו שאנחנו לא לפי התוכנית אבל מחליטים לא להאט (אגב, לא תכננו לרוץ יחד אולם יצא שהיינו ממש המון ביחד כשמידי פעם מישהו נעלם ואז שוב חוזר).


כבר לאחר 10 ק"מ הבנתי שאני בתוך הריצה ומרגיש טוב. כבר אז התחיל


להתנגן לי משפט

שיתנגן עוד הרבה עד סוף המרתון. תודה נחשון.


את חצי הדרך יובל ואני עוברים ממש יחד. אני אומר ליובל שהחבר'ה והמשפחה מקבלים עכשיו איתות ב-SMS ולאחר שאני בודק את מצבו אני שואל אותו, ספק בצחוק ספק ברצינות, אם הולכים לתקוף את ה-3:20. ביחד אנחנו מחליטים שאנחנו במצב טוב אבל לא צריך להתחזר. בשלב זה אני מנסה להזכיר לעצמי שהמטרה הייתה 3:30 עם פזילה אל ה- 3:27 ביום טוב. בשום אופן לא 3:20. כמו כן אני מנסה להזכיר לעצמי שהמרתון מתחיל בקילומטר ה-35 בערך ועד לשם הדרך עוד ארוכה ומתישהו אני עוד אשלם על הפתיחה המהירה. כל פעמוני האזהרה שמצלצלים לא עוזרים. האנרגיה המדהימה שיש בחוויה של ריצה עם עוד אלפי אנשים, יחד עם עידוד אינסופי של הקהל בליווי להקות ותזמורות לא נותנים לי להאט.


מאזור הק"מ ה- 28 אני לא רואה יותר את יובל ואדם. בשלב זה אני כבר לא מרגיש אם אני הגברתי את הקצב או שהם מעט האטו אולם אני מחליט לא להרפות ולהמשיך באותו קצב. אני מניח שזה אופייני לכל רצי מרתון- מאיזור הק"מ ה-30 אתה במילא חושב רק על הסוף. אז אם יש כח, למה להאט? ככל שתרוץ יותר מהר זה ייגמר יותר מהר. פשוט, לא?


בשלב זה מתחילים לי בראש החישובים של הספירה לאחור. עוד 10 ק"מ זה בעצם תחרות רגילה בארץ, משהו כמו 47-48 דקות בקצב שלי עכשיו. עוד 7 ק"מ- ריצה קצרה מהבית עד לבסיסי גלילות וחזרה. 5 ק"מ- ריצת לילה ברחובות רמת השרון. 4, 3, 2 ויישורת אחרונה. בשני הקילומטרים האחרונים אני מנסה להגביר ונצמד לבחורה שממש נותנת ספרינט. לאחר כמאתיים מטרים אני חושב לעצמי שאין סיכוי שאני נשאר איתה עד הסוף. ממשיכים עוד כחמש מאות מטר ביחד ואז להפתעתי הבחורה נסוגה ואני מצליח לרוץ באותו קצב עד הסיום. לאחר קו הגמר אני פוגש אותה ומודה לה על שהיא סחבה אותי. היא מצידה אומרת שהיא התבלבלה וחשבה שהסיום יותר קרוב ולכן פתחה בספרינט.


בסופו של דבר חציתי את קו הסיום כשהשעון מראה תוצאה מאוד לא צפויה ומפתיעה מבחינתי- שלוש שעות, עשרים דקות ועוד שלושים ואחת שניות. במספרים זה אפילו נראה יותר טוב: 3:20:31 שע'.


מעבר לזמן הטוב, לפחות לטעמי, חשובה הדרך. סיימתי את המרתון עם חיוך על הפנים ובנגטיב ספליט: 

חלק 1- 1:40:49

חלק 2- 1:39:42


זהו, אוספים את השברים, בירה (לא טעימה במיוחד), קצת אוכל, מקלחת בשטח ויוצאים לעודד את האחרונים.
רגע, המקלחת. אי אפשר לסכם מרתון בגרמניה מבלי להזכיר את הפצע הפתוח ההוא. הומור שחור מלווה אותך בהרבה מקומות. זה מתחיל עם רשת הרכבות המצוינת שלהם, ממשיך עם העובדה שאתה רץ בברלין עם מספר על החזה, בסוף הריצה מישהו דואג לעטוף אותך דווקא בשקית צהובה ואז אתה הולך להתקלח באוהל שכל מה שיש בו זה שש יציאות של מים מן התקרה ומלא גרמנית מסביבך. ארשה לעצמי להשתמש במשפט שידידי יובל עופר הגה:

 

נזכור את המרתון ולא נשכח את השואה.


סיכום? היה מדהים. חוויה נפלאה, מזג אוויר חלומי, ריצה מצוינת. עושה רושם שיותר מזה לא ניתן לבקש.


 


התודות- ליאיר הוגה התוכנית. לאנשים הטובים שבאמצע הדרך. לכל אחד מכם יש חלק בריצה שלי. לאנשי קומונת ברלין. יחד יצרנו מקום שהיווה סוג של בית ובו חלקנו חוויות, לבטים, התארגנויות ועוד. להורים שלי שפרצו את האמברגו ודאגו לנעליים וגרמין מארצות הברית. ו- LAST BUT NOT LEAST, לרעייתי ליאת שקיבלה ותמכה בשיגעון המרתונים שלי ונאלצה אף היא להדיר שינה מעיניה בבקרי הקיץ החמים.

הלו, זה מרתון או טיול שנתי?

18.9.08


מאת אייל דרור


זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא הופיעה על השער המגזין Distance Running אשר חולק למשתתפי מרתון טבריה 2008. מיד דפדפתי/ גלשתי/ חקרתי בכדי למצוא עליה עוד פרטים.


קבענו ל 6 בספטמבר 2008, אינטרלקן, שוויץ. הנה אני בא לחפש אותה (באישור ובליווי זוגתי למי שממש דואג). מרתון הרים: 42.2 ק"מ, הפרש גבהים של 1,524 מטר וסה"כ 1,829 מטר של טיפוס כולל (http://www.jungfrau-marathon.ch/ws/en).


ההכנה הייתה בעיקר רטובה. מדהים כמה זיעה ניתן ליצר. אחרי 10 ק"מ באוגוסט מתחיל לשחות בתוך הנעלים, אחרי 25 ק"מ אני נמס לגמרי. לא מצליח להשלים מספיק ריצות מעל 30 ק"מ הכוללות גם נפח טיפוס משמעותי. מראש הנמכתי ציפיות "זה גם טיול, לא מתכוון להגיע לנפחים, אילוצי משפחה" ושאר תירוצים. בפועל משתדל להתאמן בעליות המעטות באזור בו אני גר, ונוסע בשבתות לכרמל, גלבוע ותבור. זה לא ממש ארוך או מספיק גבוה אבל זה מה שיש. ככל שמתקרב המועד אני מרגיש חזק יותר אבל לא מספיק מוכן. זהו נגמר הזמן נוסעים לשוויץ.


כמו שאפשר לצפות משווצרים הרישום, המידע, האקספו וכל הקשור לארגון מעולים. אפשר לתכנן את נפח הבננה שתאכל בקילומטר 32.5. מזג האוויר נפלא. למרבה הפלא אני די רגוע. יהיה מה שיהיה.


יאאלה יוצאים לדרך. מתחילים בסיבוב בתוך העיר ואז מתפתל המסלול בין הכפרים. אלפי מעודדים לצידי המסלול, נדמה כי כל תושבי האזור בגילאי שנתיים עד תשעים משתתפים בקרנבל. כל כפר מציג את התלבושות והתזמורת שלו: כלי נשיפה, פעמוני הרים, קבוצות מתופפים, ובעיקר קריאות קצובות של הופ הופ הופ. חגיגה. רצים לאורך הנהר, מפלים, גשרי עץ, הרים מושלגים באופק והמון ירוק. בתחנות הרענון משקאות איזוטוניים (שני סוגים) חטיפי אנרגיה, ג'לים, בננות, חטיפי מגנזיום ספוגים ומים. אני רץ בקצב המתוכנן רוב הזמן מחייך. איזה כיף.


 


ואז זה מגיע. קילומטר 26 – עליה בזוית המראה של F16 במפגן פרחי טייס. שני קילומטר שאחריהם שום דבר כבר לא דומה לריצה. כל מי שסביבי עובר להליכה. גם אני מבין שכדאי להפסיד כאן דקות ולשרוד. 10-11 דקות לקילומטר ועוד הרבה דרך לפנינו. כל הניסיונות לחזור לריצה בשיפועים הקלים יותר או במישור דומים לריצת ג'וגינג של חוג המתחילים במתנ"ס. כל עליה בינונית הופכת לצעדה של תנועת הנוער. עם הטיפוס החיוך מתחיל להימחק ומתרכז בכל צעד. מידי פעם שומעים את קריאות הכאב של ה"ניתפסים", אשר מדדים עם שריר תפוס לעבר אוהל העיסוי הקרוב (כן גם כאלו לאורך המסלול), או חוזרים לנקודות האיסוף ומוותרים על החלום להגיע לקו הסיום.

 

 


בקילומטר 38 המנה האחרונה מוגשת. 3 קילומטר בשביל הררי צר ותלול. טור ארוך כמו בטיול שנתי רק בלי הבדיחות ושירי עידוד. צועדים הכי מהר שאפשר (שזה בעצם די לאט) וכמעט ולא ניתן לעקוף. בכל צעד דוחף עם הידיים את הברכיים בכדי לתמוך ב- 4 ראשי האומלל. נכנסים לענן סמיך וזה נהיה ממש ממש קשה. שייגמר כבר. פתאום נפלט לי בעברית וואו, איזה יופי. מעבר לאחד העיקולים עומדים כעשרה נגני קרנות הרים שוויצרים ומנגנים צלילים יפהפיים. מדהים.

 

 


עוד קצת והנה הקילומטר האחרון שהוא ירידה די תלולה. פתאום כל הסמרטוטים שסביבי מתחילים לשעוט בירידה. אני לא מבין איך הם עושים זאת ורץ בזהירות בכדי שלא להיתפס או להתנפץ על איזה סלע. מפסיד כאן כ 100 מקומות בדירוג הכללי. שיהיה. חיוך מאושר של סיום, של חמש שעות, של חוויה בלתי נשכחת.


אה ולגבי "אהובתי ממבט ראשון"- היא כנראה הבריזה מהמרוץ השנה. אשמח לבוא לחפש אותה שוב בקרוב.


עצות בגרוש: סעו. זה לא זול אבל המרתון הזה וליווית מספר ימי טיול באזור אינטרלקן הם חוויה מומלצת ואחת המוצלחות ביותר שחוויתי.

קחו בחשבון זמן סיום השווה לתוצאת המרתון שלכם + 30-40%.

כמובן להתאמן בריצה, אבל לא פחות חשוב, בהליכה בכמה שיותר עליות.

הדרך לאיירונמן אוסטריה

4.9.08


מאת גיורא לנדאו


איך הכול מתחיל?


אוגוסט 2007. אני במשרד, הרגע סיימתי שיחה עם חנית מאיסתא ספורט והשכבתי סכום לא מבוטל לרישום לאיירונמן אוסטריה 2008 , 11 חודשים מעכשיו. זה מין חלום שמנקר בראש שלי כבר שנים והחלטתי שהשנה זה צריך לקרות, אבל אז אני תופס את עצמי חושב לעצמי: "או או…אופס. הרגע התחייבתי לשנה של אימונים וקריעת תחת…ואפילו האישה לא יודעת עדיין…אידיוט!! מה אתה חושב לעצמך, קיבלת מכת שמש או משהו???!!".

שנייה לפני שאני שולח יד לטלפון להתקשר לחנית ולבטל אני מתעשת. התחייבתי לעצמי והתחייבות זו התחייבות. אני עושה איירונמן, זהו. השנה זה קורה, אבל איך לעזאזל מודיעים דבר כזה לאישה…??!!אחרי שספטמבר עובר וקצת לפני טריאתלון אילת אני מבין שאי אפשר לחפף איירונמן. אני נמצא בכושר בסיסי מינוס שיספיק לי לאולימפי סביר לא יותר וכנראה שאיירונמן זה לא אולימפי. להתאמן לבד לא בא בחשבון, אני צריך הדרכה מקצועית במיוחד אחרי הפציעה שלי ממרתון פריס בשנה שלפני.


נובמבר 2007, קפה קמליה על הדרך בין כפר-סבא לכוכב יאיר אני נפגש עם ראובן מילמן, אחד המאמנים היחידים שעליו לא שמעתי שום חילוקי דעות עם כל מי ששאלתי ודיברתי. בשיחת טלפון שלפני הפגישה ראובן מתלהב יותר ממני ואני מחכה בכיליון עיניים בקפה למאמן שמאחר כבר 10 דקות. אחרי עוד כמה דקות נכנס בחור קטן וקפיצי עם קלסר עב כרס תחת בית השחי, נעלי ה'ברוקס' וחולצת מרתון טבריה מסגירות אותו בבליל אנשי העסקים שיושבים בקפה, ובזמן שהוא עושה דרכו לשולחן אני חושב לעצמי שזו לא דמות המאמן שישבה לי בראש, אבל במחשבה שניה לא באמת הקדשתי מחשבה לאיך באמת מאמן צריך להראות…עם בלורית?? או אלי משקפי אוקלי וקרחת מגולחת??

אחרי הכרות הוא כבר פורס את תכנית השלבים המילמנית לכיבוש אוסטריה ואני מבין שיש לי פה עסק עם קליבר. ראובן משרטט שרטוטים מבלבל אותי עם דפקים מספר לי על הקילומטרז' של האופניים שאני יעשה, מבטיח שיהפוך אותי למינימום מייקל פלפס בבריכה ובעיקר מבטיח שאני ייהנה מכל רגע. אני יוצא מהקפה עם ביטחון שזה האיש למשימה, מה זה משנה שאין לו בלורית??


תכניות האימונים מראובן לא מאחרות להגיע. תכנית דצמבר עוד יחסית קלה אבל אחריה עומסים עולים ועולים ואני מבין שזה בכלל לא הולך להיות פשוט. יום אחרי יום במשך שבעה חודשים אני מתוכנן לקרוע את עצמי ואני מבין דבר אחד – אם אני שורד את גליונות האקסלים של ראובן, אז החלק הקשה מאחורי. יש לי חלום וזה להיות איש ברזל, ואני מחליט ללכת עם התכנית עד הסוף.
האישה גם היא נכנסת לתוך הלו"ז ועושה הכרות עם כל התכניות, חודש אחרי חודש. מישהו הרי צריך לקחת את הילדים לגן?


בשבעת החודשים הבאים אני נצמד לתכנית האימונים כמו עלוקה ועושה בדיוק מה שהמאמן אומר, לפרטי פרטים. כל שבוע ראובן ואני עוברים על קורות השבוע החולף ומתכננים את השבוע הבא, לפעמים משנים את התכנית ולפעמים משאירים כפי שהייתה איך שלא מסתכלים לא משעמם לי. בכלל, אני נצמד לתכנית בדבקות קנאית של מתאבד שיעי שמפתיעה קצת גם את ראובן, אבל אני מחליט ללכת עם המאמן עד הסוף, אני משלם לו כסף לא????

אני מקפיד על תזונה וזונח את הג'נקפוד שאני כל כך אוהב, האמת אני חושב שמקדונלדס ובורגר-ראנץ' נכנסו לתכנית הבראה בתקופת האימונים שלי. מסתבר שזו דיאטה לא רעה בכלל (אם כי לא מומלצת ע"י תזונאים למיניהם) ואני מוצא את עצמי 5 ק"ג פחות ממה שהייתי, אני חושב שבפעם האחרונה ששקלתי 70 ק"ג זה היה אולי לפני 10 שנים… 

יפעת המרתוניסתית השאקלית והמקסימה מהקבוצה של ראובן פוגשת אותי באחת הריצות האחרונות לפני התחרות ונחרדת מהמראה הדארפורי שלי ונותנת לראובן מנה וכמעט שולחת אותי למיון לקבל עירוי אבל סוף טוב הכל טוב, אני מסיים את התכנית כשאני מרגיש שאני יכול לעשות הכל. איירונמן? פחחח הצחקתם אותי… אני הולך ישר על איירונמן כפול.


9 ביולי 2008 – אוסטריה הנה אנו באים


אני וטלי זוגתי, על המטוס לאוסטריה. השארנו בבית שלושה ילדים עם הוראות הפעלה מדוקדקות לסבתות ואנחנו יוצאים בלב שקט. איתנו על המטוס עוד כמה אנשי ברזל שנבדלים מכל הנוסעים. באמת לא קשה לאתר אותם ולא בגלל נעלי הריצה, הראשים המבהיקים מגילוח או המשקפיים. כולם צמודים לחלון ליד שער העלייה למטוס בתקווה לראות אם האופניים שלהם עלו למטוס או לא. מסתבר שהפוביה, שאחרי כל כך הרבה דם ויזע הכול יתפקשש בגלל שדייל קרקע מטומטם ואנאלפבית ישלח את האופניים לאוסטרליה במקום אוסטריה, היא אינה נחלתי הבלעדית. הרבה עיניים מפוחדות ראיתי שם, אני נושם עמוק (הראש קצת מסתחרר מהיפר וונטילציה) וחוזר שוב ושוב בראש על המנטרה שיהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר האופניים יגיעו.


באוסטריה, אחרי שאספנו את האופניים והלב חוזר לדופק נורמלי אנחנו בתור להשכרת רכב שם אני פוגש את דיויד קנטור. דיויד ואני מכירים עוד מכיתה ה' בבית ספר ממלכתי-ב' ברעננה שם הוא היה אלוף הקפיצה לרוחק של הילדים. וגם הריצה. אה כן, וגם קפיצה לגובה, ויותר מאוחר בתיכון אלוף הסקווש…(שכחתי משהו?) אז איכשהו אני לא כל כך מופתע לראות אותו פה הולך על תחרות האיירונמן השלישית שלו. בסופו של דבר הוא הפגיז תוצאה, אז עכשיו כמעט שלושים שנה אחרי הוא גם אלוף היסודי באיירונמן והמעגל מבית הספר היסודי סגור.


קלגנפורט, עיירת קיט אוניברסיטאית מקדמת את פנינו עם אויר צח ושלושים מעלות. שלושה ימים עוברים עלינו בנינוחות וכיף. אני מסדר ומארגן לי את התחרות והציוד בשקיות והאישה מארגנת את הטיולים. היא עושה שופינג במרכז ואני עושה שופינג באקספו של Ironman-City. יש מכסה לכל סיר ומגהץ לכל כרטיס אשראי. אנחנו נהנים לאללה ומברכים על מזג האוויר הנהדר שנפל בחלקנו, זה חופש.

 

יום לפני התחרות אנחנו מבלים בחוף הרחצה של האגם ויושבים בין ערימות של סטודנטיות בלונדיניות רזות ויפות, וגם כאלה פחות רזות וגם פחות יפות. מחר, בדיוק מהמקום הזה תוזנק התחרות ופתאום אני מתעייף רק מהמחשבה שאני צריך מחר להתחרות, היי אני בחופש!!! למה אני צריך את זה??? כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב על החוף ולהתהפך בטן/גב ולהסתכל על סטודנטיות חטובות גו. איירונמן? זה רק לשרוטים ומשוגעים בחליפות לבנות…. מה אני עושה פה??? אממממאאאאאאאא


13 ליולי, יום התחרות 


13 ביולי, שעת בוקר מוקדמת (מידי) אני מתעורר, נשיקה לאישה המנומנמת משהו, ארוחת בוקר ואני ועושה דרכי ל Ironman City לסגירות אחרונות. לבקר את האופניים, לסדר את כל הג'לים והבארים במקום, לבדוק לחץ אוויר בפעם המי יודע כמה בגלגלים החדשים שלי.

חרדות ונדודי שינה לא מעטים היו לי באותו בוקר ובשבועיים שקדמו בגלל הגלגלים שלי. גלגלי Spinergy קרבון טיובולר דווקא אמורים לגרום לך לישון טוב, אבל ממש טוב בלילה. אבל כשאתה עובר לכאלה גלגלים שבועיים לפני התחרות הכי חשובה שלך אחרי כל כך הרבה אימונים כשבחיים שלך לא רכבת על טיובולר, אז כן, יש קצת חרדות מסתבר. וכל זה למה? כי שלושה שבועות לפני שברתי את הנאבה האחורית של ה Bontrager Race-x-Lite שלי, גלגל TDF מדופלם, משל הייתי מינימום לאנס ארמסטרונג ומוציא לפחות 800 וואט מהרגליים…נו מה, עם כזה כוח והספקים איך אני לא אשבור את הנאבה???? ממש נס שהם שרדו כל כך הרבה זמן אצלי…

אני לא עושה כאן פרסומת לשום חנות, אבל בואו נאמר שמישהו בשם צח, ואני ממש ממש לא מסגיר שמות או את שם החנות, סידר לי אחלה גלגלים והם עשו את העבודה מצויין. זה המקום גם להכיר לו תודה.


שחיית בוקר, 3.8 קילומטר 


אני עומד על החוף בצד, ממש בשוליים. יש כל כך הרבה בלאגן אנשים ורעש מסביב שאין ממש זמן להתרגש או לחשוב על מה שהולך להיות, אני פשוט לא מרגיש שום דבר. בכלל בחודש שקדם לתחרות הייתי כל כך עייף נפשית מהאימונים שהאוויר קצת יצא ממפרשי ההתלהבות. ראובן מייד רשם מנוחות ונתן לי יד חופשית לארגן לי את האימונים כך שארגיש הכי טוב, אבל העייפות נתנה את אותותיה. אני מרגיש כמו שהרגשתי לפני הזינוק לטריאתלון נתניה חודש קודם…אני איכשהו אפילו קצת נעלב בשביל המארגנים שאני לא ממש מתרגש מהאירוע שהרימו אבל זה מה יש… אני חושב לעצמי "ככה אני אמור להרגיש עכשיו??? " ומתחיל להפליג בדיונים פילוסופים בראש כשבום אדיר קורע לכולם את עור התוף. אני רץ עם כולם למים, פילוסופיה זה לאקדמיה חברים, לי יש איש ברזל לעשות ותעזבו אותי משטויות. עכשיו אני מתרגש.

 

מתחילים ב 1500 מטרים דוך לתוך האגם. להפתעתי אין שום אפקט מ"טחנת הבשר" אבל זה כנראה בגלל המיקום שלי בצד. יותר חשוב לי לראות את ה BOUY (המצוף) ולהיכן אני שוחה.
הוא אכן שם, ענקי באופק, מתנוסס מעל ים של ידיים מתנופפות במים.

אתם מכירים את אפקט הקרחון? מי שראה פעם קרחון יודע. לפני עשר שנים בטיול לדרום אמריקה הלכתי עם כמה חברה לראות קרחון בארגנטינה, הלכנו והלכנו אבל הוא היה כל כך גדול ועצום שגם אחרי כמה שעות טובות נראה לנו שבכלל לא התקדמנו.

אני בדה-ז'ה-וו, רחוק לפני צף לו קרחון בצורת BOUY והוא מסרב בנחישות להתקרב. כל כמה דקות אני מרים ראש מהמים להתביית מחדש על המטרה ולוודא שאני בקו פחות או יותר ישר, ורואה את המצוף בדיוק באותו גודל כמו לפני 10 דקות. הוא כזה גדול אני אומר לעצמי תוך כדי חתירה נמרצת, שבטח רואים אותו בעין בלתי מזויינת מהחלל, כמו החומה הסינית. הריטואל חוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא מתנשא מעלי, ומקרוב הוא דווקא נראה לי נורמלי לגמרי. מה אני אגיד לכם, אלו היו 1500 המטרים הכי מתסכלים שהיו לי בחיים.


ב 900 המטרים האחרונים נשאבים לתעלה. מאות אנשים מצטופפים בצינור ברוחב חמישה מטרים, עכור ומלא אצות. מישהו אמר מטחנת-בשר ולא קיבל????

900 מטרים עוברים כשכתף נוגעת בכתף שנוגעת ביד שמורידה כאפה לשחיין שבועט במשוט של המרשל בסירת קאנו שקצת איבד את הדרך ועשה ככל יכולתו לזוז לדופן התעלה. בסוף הוא הצליח אבל לא לפני שהוא רומס כמה שחיינים בדרך. סוף סןף אקשן.


הקהל צורח אלינו מהגדה שני מטר מאיתנו לתוך האוזן והכרוז מפגיז, וכל מה שאני חושב זה שלשנה הבאה המארגנים חייבים, אבל חייבים להוציא את כל האצות והטינופת מתוך התעלה… איך אפשר לשחות ככה?????? זה ממש אבל ממש לא בריאותי!! מעניין מה יפעת מהקבוצה של ראובן הייתה אמרת על זה….


אני יוצא מהמים, מבט לשעון – 1:20. בול לפי התכנית.


אופניים, 180 ק"מ


כשנרשמתי לאיירונמן באוסטריה אמרו לי שבאוהל ההחלפה יש מתנדבות שעוזרות להחליף את הבגדים לקראת הרכיבה. ובחלומי, אני נכנס לאוהל אחרי השחייה וחמש אמזונות אוסטריות בלונדיוניות בלבוש מינימלי, שכפול של בר רפאלי (רק בגרמנית) מסתערות עלי בתאווה כשכל מבוקשן הוא לקרוע מעלי את הבגדים המאד צמודים שלי ולהלביש אותי בסט אחר של בגדים צמודים עוד יותר, סצנה שמותרת לצפייה מגיל 18 ומעלה בלבד…

עכשיו אתם מבינים מה עובר לי בראש במטרים האחרונים של השחיה?? עם הפנטזיה הזו אני מזנק מהמים ורץ בחדווה יתרה לאוהל ההחלפה, לוקח את השקית עם הבגדים ומהדס צעדי לתוך האוהל.
או או. משהו לא בסדר. 

יותר מידי גברים עירומים או עירומים למחצה מקדמים את פני, כל אחד בשלב זה או אחר של ההחלפה בלי אף בלונדינית לרפואה…רק כמה בחורות בגיל העשרה מסתובבות מחוץ לאוהל לבושות בצהוב של המתנדבות אבל זהו. איזה אמזונות ואיזה נעליים… 

אני מחליף בזריזות ורץ לאופניים מנסה להדחיק את הטראומה ומקווה שלא נגרם לי נזק נפשי בלתי הפיך שישאיר אותי עם צלקות לכל ימי חיי. 

אני מרגיש כמו ילד אמריקאי תמים שהודיעו לו שאין דבר כזה סנטה-קלאוס…הרי הפנטזיה הזו הייתה הסיבה שבגללה באתי לכאן לא?? "שייסה" היא המלה שעברה לי בראש יותר מפעם אחת בדרך לאופניים…


לראשונה היום אני שם לב שמזג האוויר הוא לא כתמול שלשום. לא נתתי את דעתי על זה לפני הזינוק אבל עכשיו אני רואה שהשמיים אפורים וסגריריים ואכן מטר ראשון לא מאחר לבוא. אם יש משהו שאני ממש, אבל ממש ממש לא אוהב זה לרכב בגשם. זה מאט אותי, זה מוציא אותי מריכוז וקצב ולכן אני מתפלל שזה רק גשם 'מקומי'. לאחר כמה דקות הגשם פוסק, כנראה לאלוהים יש קליטה באוסטריה, ואני מחזיק אצבעות שזהו ואני חוזר לקצב שלי וממשיך הכול לפי הספר.


הגשם לא מבריח את האוהדים המקומיים שמתקבצים בחבורות וצועקים לנו "Super Super….Shpitze" שזה בתרגום חופשי – "כל הכבוד, אתה שפיץ יאללא יאללא"…מבט למד-המהירות מראה לי שאני על 32 קמ"ש ממוצע. אני מבסוט.


בתחנת ההזנה השנייה אני לוקח בננה מים, וקולה. כן קולה. שני שלוקים, ובנונשלנט אני משליך את קליפת הבננה והבקבוק התוסס ימינה…הרסס של הקולה מתיז בעוז על מתנדב ילדון שעומד שם ומחלק בארים, הקליפה החטיאה אותו במילימטר. אני מרכין ראש כמעט עד האיירובר ומתחבא בין הזרועות מקווה שהוא לא ראה אותי ולא יתנקם בי בהקפה השנייה…


תחנת השתיה והאוכל השלישית נמצאת בקצה העלייה המדורגת הראשונה כ 60 ק"מ לתוך ההקפה. בתחתית העלייה אני עוקף רוכבת שכתוב לה Shirley מתחת למספר הברזל. השם, למרות שהוא איננו ישראלי דווקא מסקרן אותי ואני מסתכל ומנסה לזהות את הפנים מאחורי המשקפיים ומתחת לקסדה ותוך כדי פידול מנסה לברר מאיפה אני זוכר אותה. בקצה העלייה אני די בטוח שזו אחת הבנות שבאו איתנו במטוס, יותר מאוחר מסתבר לי שזו שירלי ניקר שכמוני עשתה איירונמן ראשון, על שירלי קצת בהמשך.


אני ב טור-דה-פראנס. אנחנו מפלסים דרכנו במעלה הגבעה בתוך קניון של אנשים שצועקים ומריעים לנו ודי.ג'י נמרץ תחת סככה מפוצץ את העמק בדציבלים מעוררי פלצות וצועק במיקרופון "super super shpitze!!!". אני מרגיש כמו במסיבה. 

ילדים בחולצות צהובות מגישים לנו בקבוקים ואני בדיוק עכשיו צריך איזוטוני…מים כבר יש לי. אני מרגיש כמו בטור דה-פראנס ומשליך בקשת רחבה לימין את הבקבוק הריק שהבאתי מהבית, אני חושב ששמעתי "בוינק" ו"שייסה" בגרמנית אבל אני לא בטוח. שנייה אחרי זה מסתבר לי שזרקתי את הבקבוק הלא נכון. זה היה בקבוק המזל שלי,זה שעבר איתי את כל האימונים וזה שיום אחד לפני שלושה חודשים שיגעתי את האישה והפכתי את הבית לחפש אותו רק כדי לגלות שהבן שלי לקח אותו לגן. מאז אותו יום איסורים חמורים הוטלו על השימוש בו, וחרמות הוטלו על ראשו של מי שנוגע בו ללא רשות, ואת הבקבוק הזה זרקתי, נו באמת. תצחקו כמה שאתם רוצים, לכל אחד יש את הקמע שלו לרכיבה, אצלי זה היה הבקבוק.

אני מנסה לעכל את האובדן אבל מתנחם בזה שבקבוק עם חותמת Ironman בטוח מביא יותר מזל ונודר נדר להביא לפחות שלושה הביתה. אני מצביע אל אחד הילדים וצועק לו energy energy והוא מושיט לי בקבוק צהוב שאני תוקע במתקן, לוקח בננה מילדונת ומתחיל לרדת בצד השני של הגבעה. כבר בשלוק הראשון הבנתי שמשהו לא בסדר….הבטיחו איזוטוני של Powerbar לא??? זה מים!!! אני באטרף של עצבים… גם הלך בקבוק המזל וגם נתקעתי בלי איזוטוני… אני כבר מתכנן לבוא חשבון עם הילדון זב החוטם בסיבוב השני ומנסה להתגבר על הטראומה הקשה והאסון שפקד אותי. בינינו, לא תקלה שאי אפשר לתקן אבל שתי תקלות אחת אחרי השנייה הן מתכון לנאחס…וזה לא איחר לבוא.

 

לקראת סיום ההקפה אני פוגש את אודי קיידר. אודי הוא בוס שלי לשעבר ומאז אנחנו נפגשים בתחרויות. למי שלא יודע, אודי ביצע את התחרות עם עצם בריח שבורה…יחסית למישהו עם עצם בריח שבורה הוא רוכב מאד מהר אני חושב לעצמי. ההקפה מסתיימת כשעל השעון שלי 31 קמ"ש ממוצע, אני לפי התכנית ומרגיש טוב ויוצא להקפה השניה, אודי נשאר קצת מאחורי וממטרים פזורים מלווים אותנו.

בק"מ ה 40+ להקפה אני נאבק ב False-Flat ומקלל את הדרך כשאודי מגיע אלי משמאל. "מה נשמע?" אני שואל, "סובלים ורוכבים" באה התשובה עם חיוך ופול גז. בטח חיוך, הוא עקף אותי כאילו אני עומד במקום ועוד עם בריח שבור. אני מתרץ את הביצוע העלוב בזה שהוא בטוח על טונות של סמים, משככי כאבים ו EPO במרשם רופא ושיש לו מה-זה-מזל שלא עושים בדיקות סמים למתחרים בקבוצות הגיל…


הק"מ ה 60 (בערך) להקפה מגיע, שוב תחילת העלייה המדוברת מהסיבוב הראשון.
כנראה קלגנפורט היא מחוץ לריבונות אלוהי ישראל כי למרות תפילותיי מלפני שלוש שעות וקצת, גשם זועם מלווה בברד מתחיל לרדת מהשמיים. כנראה מזג האוויר שיבש את הקליטה כי אלוהים כנראה לא שמע אותי בסופו של דבר.


הברד רוקד לי על הקרחת המגולחת ואני מרגיש כאילו מליון ג'וקים חופרים לי בראש, הוא (הברד) קופץ בתוך החריצים של הקסדה, נערם, נמס מיד, וקילוחים עזים של מים ניגרים לי על הפנים. אני כמו מפלי הניאגרה על שני גלגלים ואני לא רואה כלום…כלו-אום. וזה לא טו-אוב בכלל.
המשקפיים נכנסות לכיס החולצה שספוגה כמו סמרטוט, והרגליים שוחות בנעליים. דווקא בחלק הכי טכני ומסוכן של המסלול??? בפעם הבאה אני אומר לעצמי, תבדוק איזה בקבוק אתה זורק!!


הדי.ג'יי עדיין בקצה העלייה, המוסיקה קצת נבלעת בשאון המים המקרקשים על האספלט אך הדציבלים עדיין אימתניים ונשמעים הרחק למטה בעמק. הפעם כבר לא שומעים ממנו Super ו Shpitze אלא בליל של גרמנית נזעמת משהו. אני בטוח שהוא אמר לנו "נו כבר חולירות, תזיזו כבר ת'תחת שלכם קר לי ואני רוצה הבייתה", אבל כשאני חושב על זה, גרמנים תמיד נשמעים לי זועמים וכועסים.

הקהל שהיה מקודם ברח מזעם הצונאמי וכל מה שנותר לנו זה לסיים את הרכיבה כמה שיותר מהר.
זוכרים את המתנדב עם המים מהסיבוב הראשון? לא ממש זיהיתי אותו, כולם נראים לי אותו דבר בחולצות הצהובות שלהם. אני עובר בנקודה בה קיבלתי את בקבוק המים הארור בסיבוב הקודם ורואה שמעל השולחן שלו מתנוסס בגאון שלט עליו כתוב Water באותיות קידוש לבנה. האמת, איך יכולתי להטיל בו ספק? הוא אוסטרי, ובטח כל כך מסודר ומתוכנת שאין מצב שהוא טעה…הרי אם הוא היה טועה ומוסר בקבוק במקום הלא נכון זה היה משגע את התוכנה שלו והצ'יפ שבראש שלו היה נשרף ישר והיו מיד מביאים רובוט אחר להחליף אותו… אני פשוט טמבל שלא קורא את השלטים. הפעם אני מוודא שאיזוטוני מתחבר לי לאופניים ,משתדל לא לנאחס לי את יתרת הדרך וחולם על זוג הגרביים היבשות שמחכות לי בשקית הריצה.


הגשם מלווה אותנו עד סוף הרכיבה, אני מגיע חזרה לאזור ההחלפה כשהשעון מראה 29.2 קמ"ש ממוצע. לא רע בכלל, אבל בחלק האחרון איבדתי 2 קמ"ש…. זוכרים שאמרתי לכם שאני על אופניים וגשם לא הולכים יחד?


ולקינוח – מרתון


אני מפקיד את האופניים (לא לפני שאני בודק שיש לי שלושה בקבוקים במתקנים כפי שנדרתי) ורץ לאוהל להחליף.

ההחלפה לוקחת לי הרבה זמן, לא פחות מ 12 דקות. אני סוחט את בגדי האופניים לפני שאני מכניס לשקית כדי שהיא לא תיקרע מהמשקל ומבין שסחבתי איתי לפחות עוד שני קילו מי גשמים. דווקא עכשיו אני חושב לעצמי, הייתי יכול להיעזר במתנדבת בלונדינית שתקפל לי את הכביסה יפה לתוך השקיות אבל נשיאים ורוח ומתנדבות אין.

מתלבש במהירות, מוסר את השקית, מסובב את המספר קדימה ויוצא אל מתחת לשלט שמציין "Marathon 42 Km Start". אני מרגיש מעולה ובטיימינג משובח לא פחות מפציעה לה השמש לראשונה היום ונותנת זריקת מרץ עצומה. אני מקבל עידוד מאנשים מאחורי הגדרות, ואיכשהו אני יודע שזהו, התחרות בכיס שלי ושום דבר כבר לא עוצר אותי.


אחרי ק"מ אחד עוברים בצומת T. ימינה להמשך ההקפה, שמאלה לסיום. כאן אני אעבור עוד פעם אחת ובכל פעם מקבלים צמיד קוקו לשים על היד כדי שהמתנדבים ידעו בסיום ההקפה השנייה לכוון אותך לסיום אם במקרה אתה קצת מבולבל ממאמץ היום ומתכוון לבצע עוד הקפונת של 21 ק"מ ככה בשביל הכיף. צמיד ראשון ירוק, השני לבן. הגעת לכאן עם שני צמידים – לך לסיום.


אני מקבל צמיד ירוק ומתחיל את הריצה לכוון מערב לאורך האגם ואחרי שהרגליים 'נפתחות' קצת הקצב מתייצב על 5:30 דק' לקמ' לפי התכנית. ממה שזכרתי מהמפה אנחנו אמורים להסתובב באיזושהי Platz אבל אני לא זוכר את המרחק אליה ואם יש משהו שאני שונא זה לרוץ עיוור בלי לדעת איפה וכמה, חוסר ידיעה שכזה הורג אותי. אנו ממשיכים לרוץ בתוך שכונה אפורה על שבילים אפורים, בין בתים אפורים ובין אנשים אפורים (שגם עישנו סיגריות אפורות עם עשן אפור). מכירים את "הסיפור על האיש הירוק" של יהונתן גפן? (הכבש ה-16) אז זה אותו הדבר רק בצבע אחר. כל מה שהיה חסר זה איש כחול באמצע הדרך שיגיד שהוא מתחרות אחרת…
הקיצר – שביזות. אין הרבה עידוד (חוץ מבתחנת שתיה אחת) ואם לא די בזה, כדי לזרות מלח אני שם לב שיש על המסלול רצים עם שני צמידים ירוק ולבן, יענו הם לפחות 20 ק"מ לפני ובהקפה האחרונה שלהם. אני עוצם עיניים חזק ומנסה לחשוב חיובי…. על אני עובד בדיוק?? איזה באסה.


אחרי 6+ ק"מ הסיבוב סוף סוף מגיע ומכאן הכול נראה יותר ורוד. אני מוריד קצב אחרי שהגוף מאותת לי שאני לא אשרוד ככה את כל המרחק אבל אני מרגיש מעולה. השמש יוצאת החוצה במלוא הדרה ומשקפי השמש נכנסים לפעולה וממלאים היום לראשונה את ייעודם האמיתי, עד עכשיו הם רק הגנו מצליפת הגשם ודבורים תועות (וגם שימשו פריט אופנתי הכרחי) ואני נהנה מכל רגע. אני עובר את Ironman-city והמסלול משנה כוון לצפון את תוך קלגנפורט והפעם זה אופרה אחרת. טורים של אנשים משמאל ומימין מריעים לנו, תחנות השתייה והאוכל מלאות במתנדבים וזה נותן כוח להמשיך. אני מחפש את טלי בקהל אבל היא לא שם, בטח שותה קפה אני אומר לעצמי הרי גם אני הייתי עושה אותו דבר.


הסיבוב הצפוני הוא במרכז העתיק של קלגנפורט. המסלול עובר במדרחוב בין בתי הקפה שמפוצצים באנשים שצועקים ומריעים, מסך ענק מצלם את כל מי שמגיע ופעמון תלוי לרצים שמפגיזים צלצולים, חגיגה. אני אומר לעצמי שאני מצלצל בהקפה האחרונה ושוב מחפש את טלי בקהל, היא הרי בטוח באיזה בית קפה וחוץ מזה היא הרי היא צריכה להביא תיעוד מצולם ואני כבר לקראת הסוף אבל אישה זה בדיוק כמו מונית you can never find one when you need one….
חזרה ל Ironman-city ואני מקבל את הצמיד הלבן המיוחל… עכשיו, כשאני מוותיקי מסלול הריצה אני בולש בעיניים למצוא רצים עם צמיד אחד בודד וירוק ולחייך אליהם חיוך זדוני ומלא שמחה לאיד…אני פולני, למה שרק אני אסבול???


ההקפה חוזרת על עצמה אך הפעם הסיבוב הדרומי כבר אינו בגדר תעלומה, הוא מגיע מהר, מסתובבים וחיש קל אני נכנס ל 18 הק"מ האחרונים שלי. אני נזכר בדברים שאמרו לי דורון מייזליש ועומר קרפ בזמן רכיבה משותפת כחודשיים לפני התחרות. דורון, איש ברזל 3 פעמים (מתוכן פעמיים אוסטריה) שעושה במקביל אלי את האיירונמן הרביעי שלו בציריך, ועומר קרפ מוותיקי רצי כוכב-יאיר, איש ברזל פעמיים (ובוגר אוסטריה), מי- יודע-כמה מרתונים והשנה גם איזו תחרות אולטרה איזוטרית בדרא"פ למרחק 87 ק"מ שנקראת Comrades. שני החברה האלה, על חמשת האיירונמנים שביניהם עשו לי סדר לגבי הציפיות שלי מעצמי באיירונמן הראשון. הם הודיעו לי שאחרי 20 ק"מ אני צריך לצפות להתחיל לסבול. אבל על באמת, סבל אמיתי וכואב כי עד פה זה משחק ילדים. האיירונמן לפי עומר ודורון מתחיל עכשיו.


הם קרוב לוודאי צודקים כי לא מתווכחים עם נסיון נצבר של חמש תחרויות ולכן כשהגעתי לחלק הזה במרוץ נכנסתי לכוננות ספיגה. להפתעתי אני מרגיש טוב, הרגליים מורגשות כצפוי אבל לא באופן יוצא מהרגיל ואני נכנס למין תחושת אופוריה קלילה. מה זה אופוריה? זה אומר שאני חולם עלי רץ על השטיח הכחול בסוף התחרות מנופף בידיים והכל ב Slow-Motion טלויזיוני ומאד פוטוגני, סצנה בלתי נשכחת ישר לאוסקר אני אומר לכם, אבל היא מוציאה אותי לגמרי מריכוז. אני מרגיש כמו במסיבה, ובמסיבה כמו במסיבה יש בופה והוא לא מאחר להגיע בדמות תחנת השתייה והמזון בדרך לקלגנפורט… כמו מוזמן VIP אני עוצר לדגום את כל השולחנות ולא פוסח על כלום. בננות, אבטיח, ג'לים, מים, איזוטוני קולה…החסרתי משהו? בתוך זה אני לא שם לב שאני הולך לאיטי, בהנאה רבה יש לציין. לא שזה רע אבל זה לא היה ממש מתוכנן ואחרי כ 5 דק' אני מתעשת. החלום מתנפץ בכאפה קטנה לעצמי וה Slow-Motion מתחלף ב fast-forward, אני מתרכז שוב וחוזר לרוץ, זה לא חוזר על עצמו עד הסיום.
בכניסה למדרחוב של קלגנפורט אני סוף סוף פוגש את טלי, המפגש הזה נותן לי המון כוח. נשיקה ושתי תמונות חפוזות ואני מאיץ בה להגיע לסיום כי אני שם תוך 40 דקות. חסר לה שהיא לא שם אני אומר לעצמי, ממשיך דרך הקהל שעדיין גודש את בתי הקפה ומצלצל בפעמון כמו שהבטחתי לעצמי.
זהו – מכאן 5 ק"מ לסיום.

 


בדרך חזרה אני עד לשיחה בין שני מתחרים בריטים שרצים לצידי. שניהם כמוני בקילומטרים האחרונים בדרך לסיום אבל מה, אחד מהם לא קיבל את הצמיד הלבן בתחילת ההקפה האחרונה כי בדיוק נגמרו כשהוא הגיע והוא מבועת שלא יתנו לו לפנות לכוון הסיום ושיכריחו אותו לרוץ עוד הקפה. החבר באמת היה בסדר וניסה באנגלית בריטית מתנשפת להרגיע את חברו. בקילומטר ה 38 לריצה הוא הרצה בסבלנות בריטית אינסופית שמה שקובע זה המעבר על השטיחים האלקטרוניים והסביר לו את החוקים והכללים של התחרות, המח שלו היה חד כתער בשביל מישהו שנמצא לקראת סוף איירונמן, לעומתו המח של חברו כנראה נמס לחלוטין מרוב מאמץ כי לא עזר כלום והוא היה בטוח שהאוסטרים כאלה יקים וקפדנים (מה שנכון) שללא הצמיד הלבן הוא עושה איירונמן עם ריצת אולטרה של 63 ק"מ…

אני נקרע מצחוק שלא בפניהם ורק זה מעביר לי עוד קילומטרים יקרים. אני חושב שדן מנו לא היה נתפס עם צמיד אחד בלבד…

דרך אגב, בסופו של דבר הבריטי הזה לא נשלח להקיף שוב את האגם על ידי אוסטרי גברתן. הוא עבר את קו הסיום קצת אחרי, אני בטוח שיותר מזה שהוא סיים הוא שמח שהוא לא נשלח להקפה נוספת…


אני נכנס ל ironman-city בפעם האחרונה בהחלט, עובר טורים רעשניים של משפחות ומעודדים עובר את ה-T ומנופף בגאווה ביד שלי עם שני הצמידים. בחיוך מפנים אותי שמאלה לחלק הראשון של משפך הסיום לפני השטיח הכחול. הידיים שלי מתנופפות למעלה, פניה חדה שמאלה ואני נכנס לאיצטדיון וומבלי. הרעש אדיר, מעולם לא הריעו לי ככה כשסיימתי תחרות, גם לא את מרתון פריס. מריעים לכל אחד כאילו הגיע הראשון. אני מסמן לקהל שאני רוצה לשמוע עוד עידוד ואני זוכה להיענות מיידית והרעש מחריש את האוזניים.

על המשטח גם שני טורים של מעודדות, אני מאט קצת, אולי יצא משהו? איזה נשיקה? אבל כנראה שאחרי 12 שעות ו 226 ק"מ אני לא נראה כל כך סקסי, ואני מחליט לוותר ולהתקדם לשער הסיום, אני מניף ידיים לצלם והשעון נעצר על 12:07.


אני יורד מהשער, מקבל מדליה ושמיכת מילוט זהובה ומבריקה לעטוף את עצמי ולשמור על החום. אני מסתכל אחורה ואומר לעצמי "ואללא. זהו? זה הכל?". זה כזה אנטי-קלימקס למה שציפיתי שארגיש. הייתי בטוח שבקילומטר האחרון ישטוף אותי פרץ רגשנות ושאני אחצה את קו הסיום עם דמעה בזווית העין שלא לדבר על פרץ דמעות, אבל כלום.

אני יורד אל מאחורי קו הסיום, קצת המום ולא מעכל, מתנדנד ומסוחרר קצת, מתנדב דוחף לי מים לפה, טלי שם,דומעת, מנשקת ומחבקת ומנציחה אותי בסלולרי עוטה שמיכת זהב ומדליה ושולחת ב SMS לארץ להרגיע את כל המודאגים למיניהם שסיימתי בשלום.

זהו, נגמר.


יום ראשון בערב, 21:30, שעתיים וחצי אחרי הסיום


אני כבר אחרי מקלחת לבוש בחולצת ה finisher השחורה, מרגיש טוב יושב עם טלי במסעדה במדרחוב של קלגנפורט. יחד איתי ממש על מסלול הריצה יושבים עוד לפחות שישה אנשי ברזל באותה חולצה בדיוק. בתוך מסלול הריצה שלידנו, קרוב ל 15 שעות לאחר הזינוק וכמעט שבע שעות אחרי שהמנצח חצה את קו הסיום עדיין רצים/הולכים/מקרטעים להם לאיטם מתחרים. הם באים בדד או בזוגות ואנחנו מנסים להבין מה בדיוק עובר לאנשים כאלה בראש עכשיו, זה הרי לא נתפס. כל אחד זוכה מאיתנו לעידוד קולני אבל זה כבר לא זה. הגשם חזר, תחנות השתייה והאוכל כבר די ריקות והקהל הקולני כבר מזמן התפזר איש איש לביתו או מלונו, החברה האלה לבד לבד על המסלול. כמה חזק מנטאלית צריך להיות כדי לעשות איש-ברזל בכזו בדידות? אין לי תשובה. כבוד.
אני חוזר לתפריט, ואחרי כמעט שמונה חודשים אני אוכל סטייק ראשון, פילה עשוי מדיום. נידמה לי שהרווחתי אוותו.


יום שני, 14 ליולי


07:00, אני פוקח עיניים וצריך לשירותים בדיוק כמו כל בוקר ב 38 השנים האחרונות. המוח משדר את פקודות הבוקר הרגילות לרגליים לרדת לרצפה אבל אין תגובה, אני מרים קצת את הראש מהכרית ונרגע לראות שהרגליים עוד שם אבל החלק הזה של הגוף כנראה עוד לא התעורר, הגוף ניתק את הסוויץ' לפלג הגוף התחתון. 

אני מנחש שזה מין מנגנון הגנה עצמית מפני המזוכיזם שלי, הגוף שלי כאילו אומר לי "לקום?? אהממממ לא נראה לי… אנחנו סגורים לרגל שיפוצים, אם אתה רוצה לשרותים תלווה זוג רגליים ממישהו אחר או שתיקח חיתול". ההרגשה דומה מאד להאנג-אובר עצבני רק שבמקום הראש כואבות הרגליים, ההשפעה על ההליכה דרך אגב זהה.

אחרי שעה של התאפקות אמיצה הליטרים של המים והמשקאות האיזוטונים מיום אתמול מנצחים. הודעה חשובה לכל מי שרוצה לעשות איש ברזל: תדעו לכם, יותר קשה מלעשות איש ברזל, זה לקום על הרגליים ביום שאחרי. קחו את זה בחשבון, זה משהו שאף אחד לא אומר לכם בהרשמה….
כמו פינגווין נכה שנחת על השמש דידיתי לשירותים לקול צחוקה של טלי, וסגרתי אחרי את הדלת.


אני בודק את הסלולרי ורואה לא פחות משש הודעות מראובן, אתמול הייתי כל כך מסטול שלא יכולתי להתקשר לאף אחד. אני חוזר אליו ומוצא עצמי מדבר עם ילד מתלהב שלא מפסיק לברך אותי. דרך אגב, עד היום הוא לא מפסיק לברך אותי. אני כל כך עייף וכואב ששכחתי להודות לו, הרי הרבה בזכותו אני עכשיו כאן. 

ראובן לימד אותי להתאמן, איך להוציא ממני את המרב ולהביא את עצמי לשער הסיום של האיירונמן הראשון שלי. יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד על ראובן שתקצר היריעה, אני מאחל לכולם מאמן כזה. מקצועי, רגיש, קשוב. יש לי תחושה שראובן ישים אותי תחת עוד כמה שערי סיום בעתיד הקרוב.


20:00, שדה התעופה בווינה. אני מקשקש עם איתי לוי, עוד איש ברזל טרי שסיים בתוצאה נהדרת של 11:42 שעות. אנחנו משווים את חוויות יום אתמול ובמיוחד את חווית ההשכמה היום בבוקר ומסתבר שאני ממש לא לבד, זה כנראה חלק מהעסק. איתי מספר איך עברו כשחקן כדור מים עזר לו במהלך השחייה ותוך כדי אני חושב לעצמי שלא היו מזיקים לי החוסן ועוד כמה טריקים מלוכלכים של שחקני כדור מים. לשנייה אני חושב לעצמי שאני צריך לדבר עם ראובן שצריך לעבוד על החוסן שלי בבריכה אבל רק המחשבה הזו מעייפת אותי, אני ממש לא במצב לחשוב על כל פעילות גופנית מכל סוג שהוא.


אנחנו מדדים לשער העלייה למטוס ומתיישבים ליד בחורה מוכרת שנראית עייפה עייפה אבל עם חיוך גדול. אני מחבר אותה בראש מיד עם הרוכבת שראיתי באופניים יום קודם, זו שירלי ניקר.
היא מספרת כמה קשה הייתה לה הרכיבה ועוד יותר הריצה ואיך בכלל הגיעה לבצע איש ברזל ( שירלי כתבה יפה על דרכה לקו הסיום באתר אנדיור). היא מספרת שסיימה בזמן (מכובד) של 13 שעות, מתוכן 7 על האופניים, ואני הייתי כל כך עייף שלא נתתי ממש את הדעת לתוצאות שלה, אבל מאד התרשמתי מהבחורה והנחישות שלה.

יותר מאוחר כשעברתי על התוצאות של הישראלים הבנתי כמה מכובד וכמה מרשים ההישג שלה. שירלי רצה את המרתון ב 3:33 שעות!!! רק שני ישראלים עשו מרתון טוב יותר ממנה, גל תיכון (באיירונמן ראשון!!) ורביב אבישי כל האחרים הרחק מאחוריה. כשאני חוזר לארץ, אפילו ראובן סקרן לדעת מי זו. הבחורה הזו היא אשת ברזל אמיתית, כבוד!!


אפילוג

אנחנו מגיעים הביתה ודופקים בדלת. כבר מבחוץ אנחנו שומעים את צהלות הילדים והשעטה לעבר הדלת שנפתחת בסערה. לא שלום, לא היי אבא לא היי אמא. כל הילדים, בלי יוצא מהכלל שואלים:


1) איפה המתנות?

2) "אבא, נכון שאתה עכשיו איש-ברזל ויש לך גלימה מזהב?, נכון אבא?"


מסתבר שה SMS של טלי עם התמונה שלי אחרי קו הסיום מכוסה בשמיכת המילוט הזהובה הותיר רושם עז על הילדים, והם בטוחים שאני גיבור-על עכשיו.

בעצם מי אמר שאני לא? יכול להיות שהם מבינים יותר טוב ממני מה בדיוק עברתי? בפעם הראשונה אני מתחיל לעכל מה השלמתי יומיים קודם ולראשונה אני מחניק דמעה. אבל נראה לכם שאני אתן לה לצאת החוצה שכולם יראו??? הצחקתם אותי. אני גיבור-על, אני IRONMAN, אני מסתובב עכשיו ברחבי העיר בטייטס וגלימה מציל חתולים תקועים על עצים ועוזר לזקנות לעבור את הכביש, אין לי זמן לבכות…


אנשי ברזל הם לא גיבורי-על אבל אמא שלי בכל זאת אומרת שהם גיבורים. מה שכן בטוח זה שהם אנשים עם רצון ברזל וחלום גדול. האמת, זה כל מה שצריך וכל השאר בא מעצמו.
באמת, כול אחד יכול.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים