חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

חוויות ממרתון סן פרנסיסקו

17.8.08

מאת אלי שפר


כשאשתי שמעה על מרתון סן פרנסיסקו על גשר הזהב באוגוסט (כן, גם אני חשבתי "מרתון באוגוסט מה הם משוגעים?") היא הבינה שזו הדרך לשכנע אותי לטוס לטיול בארצות הברית. היות ושנינו מורים (שתי סיבות למה להיות מורה: 1. יולי, 2. אוגוסט) ואחותי גרה ליד סן-פרנסיסקו שמחתי על הרעיון…
עד ארבעה חודשים לפני המרתון הקפדתי על 45 ק"מ שבועיים.

4 חודשים לפני המרתון התחלתי לרוץ 50 ק"מ שבועיים שכללו ריצה של 20 ק"מ+ 7 ק"מ מהירים פחות מחצי שעה + שתי ריצות עם הכנה לצה"ל ותיכוניסטים, והשאר ריצה קלה על המסילה.


שלושה שבועות לפני הריצה טסנו לארה"ב, שם המשכתי בריצות בכל רחבי ארה"ב. כשלושה ימים לפני המרתון הגענו לסאניוול (עיר ליד סן-פרנסיסקו) לאחותי, שם גיליתי לתדהמתי שמזג האוויר יהיה 13 מעלות- מה שהוביל אותי להחלטה לרוץ עם ארוך (החולצה הצהובה של איילות).


המרתון תוכנן ליום ראשון, וביום שישי הגענו לאסוף את הציוד. היה במקום יריד שלם של ציוד ותוספי מזון למרתון. נפעמתי מהכמות והאיכות של המגוון הרחב שהיה שם. ביריד חיפשתי ג'ל שיהיה כשר (האמריקנים השתוממו כשבחנתי את הג'ל מכל הכיוונים), אך לא מצאתי והחלטתי לרוץ עם פאוץ' ובו פירות יבשים וחטיפי אנרגיה.

 




"שם גיליתי לתדהמתי שמזג האוויר יהיה 13 מעלות- מה שהוביל אותי להחלטה לרוץ עם ארוך (החולצה הצהובה של איילות)"


יריית הפתיחה הייתה מתוכננת לשעה 05:55 בבוקר ביחד עם הגל (wave) של אנשים שמתכננים לסיים בסביבות 4:10 שע'. יצאתי לדרך עם עוד 4,500 איש, וכן עוד 15,000 אנשים לריצת חצי מרתון, שחלקם רצו את החצי הראשון וחלקם את החצי השני (רעיון למארגנים בארץ). יצאנו לדרך שאני מסתכל, הן על הגארמין שנותן ק"מ והן על השילוט שנותן מיילים (26.2) תוך כדי ריצה אני מקפיד להיות באזור של הפייסר (4:15).


רצנו 6 מיילים ליד הים המדהים של סן-פרנסיסקו ואז עלינו על גשר הזהב (אכן צדק אריק איינשטיין שאמר "יפה כמו בסרט"). רצנו עליו 2 מיילים הלוך, שם חטפתי חטיף אנרגיה, ו-2 מיילים חזור. בהגיענו למייל ה- 11 נכנסנו לפארק גשר הזהב והגעתי לחצי המרחק ב- 2:07 שע', שם ברח לי הפייסר.


המשכנו לרוץ בפארק הענק והנה אני רואה שהקצב יורד. לקחתי עוד קצת פירות יבשים ובמייל ה-20 המשכתי קדימה כאשר בשלב הזה אני קובע לעצמי יעד להמשיך לרוץ עוד מייל ועוד מייל, התחלתי לאכול חטיפי אנרגיה ופירות יבשים ללא הכרה (ורק הבננה שלקחתי באמצע הדרך עושה לי צרבת J).


הגעתי למייל ה-24.5 (40 ק"מ) ב- 4:10 שע' ששם קבעתי לעצמי יעד לרוץ פחות מהשיא שלי 4:25 שע'. לפי הגארמין אמנם הצלחתי לרוץ 42.195 מ' ב- 4:23 שע' אבל המרתון הסתיים 400 מ' אחר-כך בתוצאה של 4:25 שע', שם חיכו לי אישתי, אחותי, בעלה וילדיה החמודים: צחי, רעות ודניאל.

 

היה כיף וחוויה יוצאת מן הכלל,

להתראות במרתון טבריה, 

אלי שפר, חברת איילות

מרתון מראשון בפראג ויום הולדת 41

21.5.08


מאת דודי אסרף


טוב, למי שתהיה הסבלנות , יש כאן סיפור מסע קצר, לעבר המרתון הראשון, קצת לחלוק חוויות וגם לנסות ולהמחיש במה הדברים אמורים כשמחליטים על היעד שנקרא מרתון.

אקדים ואומר שלעניות דעתי (והיא בהחלט ענייה בתחום הזה), מי שמעוניין לרוץ מרתון (ואינו סובל מבעיה כרונית)- יעשה זאת. השאלה היא עד כמה יהיה מוכן להשקיע בזמן, במאמץ, בתכנון ולא פחות חשוב – בביצוע קפדני של התכנון.בתור מי שהתחיל ב"קריירת הריצה" לפני 8-9 חודשים, אין כאן המלצות על שיטות וכדומה, רק שיתוף בחוויות , בקשיים ובתחושות.


התחלתי בריצות שנועדו להפחית משקל והסתכמו ב- 6 ק"מ לכל אימון, 30 מצטבר שבועי. כשעברתי לעשרה ק"מ לכל אימון השתדלתי להתמיד ולאחר שהצלחתי בכך, בסופי שבוע הייתי מטפס ל-12 ולעיתים ל- 15 ק"מ. הרגשתי בעננים. אהבתי את הריצות וחיכיתי להזדמנות לגמוע עוד ועוד..


והינה מגיע לו חצי מרתון ת"א- ובהחלטה שנויה במחלוקת, החלטתנו אני ו-97 הק"ג שעוד סחבתי עימי לכל מקום, לקחת חלק באירוע- מדוע שנויה במחלוקת- כי עד אז לא העזתי לנטוש את מכונת הריצה בחדר כושר ומעבר לכך- כמעט ולא רצתי מעל 10 ק"מ.


שבוע לפני התחרות , החלטתי לעשות ריצת מבחן- רצתי בקצב איטי את המסלול המתוכנן, ומבחינתי הייתי מוכן…


ביום התחרות התייצבנו אשתי ואני, זרים אך בהחלט מחויכים, סופגים אוירה ונהנים מכל רגע… הזינוק המיוחל הגיע ואני מתחיל את דרכי, החצי הראשון היה סביר והשני קשה להחריד. נאבקתי עם עצמי שלא לפרוש תוך שאני מדמיין את פני ילדי כשאבשר להם שאבא פרש… (גם כך הם שאלו באיזה מקום אגיע וגייסתי את כל הטון האבהי והמתנצל להסביר שלדידי המיקום אינו רלוונטי ) . סיימתי באפיסת כוחות בפרק הזמן שהצבתי לעצמי- פחות משעתיים, יחד עם זאת הבנתי שאם אני אוהב את זה ורוצה באמת להתמיד בריצה, אני חייב להיות יותר רציני..יותר מתוכנן.


אחר כבוד פניתי לעשות בדיקות רפואיות, כולל צח"מ ודיאטנית שתלווה את המשך השלת השומנים…. התוצאות היו תקינות ואני כבר בשלב הבא.


לאחר שקראתי על תוכניות ויעדים, התחילה להתגנב מחשבה, התחיל לחלחל החיידק, אט אט הוא התגבש עד שהצבתי מטרה: לרוץ מרתון. הורדתי מספר תוכניות מהאינטרנט, השוואתי, ראיתי , חקרתי והתחלתי את הדרך. מהר מאוד הבנתי שאינטרנט זה נחמד, אפילו מעשיר, אבל להתקדם רק מקריאה – יהיה לי קשה מאוד, ביררתי, חקרתי ומצאתי דרך המלצה שקבלתי בפורום תפוז את המאמן שאליו התחברתי – ראובן מילמן, פגישת קפה, קצת תיאום ציפיות ו..התחלנו במסע.

תפקידו העיקרי של ראובן היה להכניס אותי מסלול, להכווין, להדריך, לתקן טעויות אך בעיקר לתת לי להפנים מה זה מרתון, או מדוע הוא מתחיל רק בק"מ ה-33 ובמקביל, להחדיר את האמונה.


מסמנים מטרה, אני נובר במרתונים המתוכננים ומתקבע על מרתון פראג- מאחר ומדובר בעיר מדהימה אך בעיקר לאור העובדה שמועד המרתון יוצא ממש, אבל ממש ביום ההולדת שלי. ראובן קצת מעקם את האף- קרוב מידי- 4.5 חודשים ליעד אבל אני מתעקש.


מתחילים את התוכנית- הקילומטרים השבועיים שנערמים , נראים מפחידים משהו, מזהה את התמיהה שמבטי החברים שאינם רצים, שומע בחצי אוזן את הצקצוקים: "מרתון זה לא בריא, ועוד בגילו…? ", אני מתעלם, זר לא יבין זאת.


התוכנית שזורה במרוצים לעשרה ק"מ, המשפחה התומכת ואני מתקדמים שלב שלב. מתחילים כאבים במקומות שלמרות 41 שנותיי, לא ידעתי על קיומם בגופי. אט אט המילה "מרתון" מתחילה לקבל משמעות, הבנה, כבוד. אמצע התוכנית – חצי מרתון עין גדי, אני משפר בקרוב ל- 14 דקות את התוצאה מחצי מרתון ת"א – תחושה מצוינת.. נכנסים לריצות הארוכות- ראובן לוקח חלק ברובן- יתרון שלא יסולא בפז, חמש וחצי בבוקר , קר, אנו מתחילים את המסלול מתחנת רידינג. ריצות ארוכות של 28 ואח"כ 30, 33 עם קושי גדול בסוף, אני חושש איך למען השם אוסיף עוד 9 ק"מ?? אבל ראובן מרוצה, מחייך ומרגיע- ריצה מצוינת הוא אומר… מצוינת? כמעט ופרשתי .. מצוינת הוא מתעקש..


ממשיכים, ריצת 35 ק"מ- אני לבד וקצת פחות ממושמע ושוב סובל כ"כ בקילומטרים האחרונים, חשש שוב מזדחל, אני יוכל לו- למרתון? ריצה מרכזית 38 ק"מ- תחושה מעולה, ריצה בלתי נשכחת, ראובן לצידי, רכוב על אופניו (סיים אולטרא מרתון יומיים לפני כן, והראה שגם לו יש גבולות..).

ראובן מתדלק אותי במהלך הריצה ואני, עם חיוך כל הריצה, עוד מוצא אנרגיות להגביר בסוף ומסיים עם חיוך גדול וסיפוק אדיר, שבועיים לאחר מכן – אחרונה מסכמת 37 ק"מ- לבד. מהק"מ ה-34- סבל גדול, מסיים בקושי אבל מסיים.

אמר מי שאמר: הרצים למרחקים ארוכים סובלים ממאניה דפרסיה- תלוי איך הייתה הריצה הארוכה האחרונה. אני מזדהה עם כל מילה.


ואז מתחיל הטייפר, מפחיתים קילומטרים באופן משמעותי בשבועות האחרונים.

בתור מי שאין לו ניסיון, הטייפר היה קשה מנטאלית, לא שסבלתי מתוספת בשעות השינה אבל הירידה בקילומטראז' הביאה עימה חוסר בטחון ותחושה של ירידה בכושר. הסבריו המלומדים של ראובן, כמו גם סבלנותו האין סופית לשאלות, קושיות וסתם הצקות ראויה לכל שבח (אבל עדיין נותרתי חסר בטחון).
קובעים את קצב המרתון , מתחילים לתרגל אותו, החשש קיים, בתחילה הוא נראה בסדר, אבל אט אט מתגנב החשש: אולי קשה מידי? מצד שני, בתוך תוכי אני מאמין בו, רוצה גם לקצר אותו לנגוס בו מעט.


ערב הטיסה, שיחת סיכום, תדרוך אחרון, ההפנמה של הנזק העלול להיות כתוצאה מפתיחה חזקה מידי, עוברים על נקודות השתייה, נקודות התדלוק שלי – מתי לקחת ג'ל, מתי כדור מלח… ההתרגשות והחשש מכוננים יחדיו; מי גובר- לדעתי החשש.


זהו, הכל כבר נעשה מאות קילומטרים , עכשיו תוכנית האימון נגמרה- עכשיו לפרוע את השטרות. אנו בפראג, מגיעים למלון, ניגשים לאסוף את הצ'יפ והמספר, תופסים מונית ועוברים על מסלול, המסלול חוזר על עצמו בעשרת הק"מ הראשונים והאחרונים, חלקו מרוצף באופן לא נעים, אבל שטויות, פעם אחת במונית זה מספיק. קובע עם אשתי 3 נקודות מפגש- 14 ק"מ, 24, 32 עם משקה איזוטוני לכל צרה שלא תבוא. חושש מהכוסות, חושש מהכל (לחץ לחץ). במלון, משוכנים חלק נכבד מרצי העילית האפריקאים. מוסיף עניין, אני נזכר במוצאי האפריקאי (בכל זאת מרוקאי) ומקווה לטוב…


שש בבוקר, יום המרוץ – ארוחת בוקר, אני והעילית בחדר האוכל, נאמן להכנות המוקדמות, לא משנה התפריט שתי פרוסות לחם עם דבש- אמור להספיק. החברה, רצי העילית אוכלים מגשים של פנקייקים.


עולים לחדר לבדיקות אחרונות. זהו, יוצאים לדרך, הדופק עולה, החשש עולה מרגע לרגע, הציפייה גם כן, יחד עם זאת לא חש בהתפוצצות אנרגיה המובטחת. מגיעים לכיכר, ממתינים כשעה בקו הזינוק, מוצא את מקומי לפי הזמן המשוער. הזינוק קרב אבל איפה פרץ האנרגיה??

תמונה אחרונה, נשיקה לאישה וזהו מתחילים,יוצאים למסע.

 

שמח ומאושר לאחר הריצה

 


כבר בק"מ השני , עם הפניה מגשר קרל (תודו שזה יפה) צפיפות שגורמת לעבור להליכה, אני מחייך, בשלב זה עוד מסרב להילחץ. ממשיכים, הזמן – איטי מהמתוכנן, אבל יש לנו עוד מספיק זמן לסגור פערים. ממשיכים לרוץ, ק"מ 5 – נקודת השתייה המובטחת חסרה. היא מופיעה אחרי 7.5 ק"מ, יש תור למים ואין מספיק כוסות מוכנות- ממתינים שימזגו לנו (זה נס-ציונה או פראג…?) אבל- לא מוותר על המים , ממתין בסבלנות- שתי כוסות וממשיכים. עיכוב נוסף, השלפוחית מאותתת. כבר מתחיל להיות מוגזם- 10 ק"מ הראשונים מלאים בתקלות ואין שטף. לא כיף. אני חושב לעצמי האם הרעיון הזה לחגוג כך יום הולדת היה רעיון חכם.


הזמן- קצת יותר מ- 55 דקות – פיגור של 2 דקות…. ממשיכים. 10 ק"מ שניים- הכל זורם, הכל מסתדר, מן הסתם כנראה שגם אני רגוע יותר. פוגש את אשתי אחרי 14 ק"מ, מוסיף המון המון אנרגיה, ובנוסף גומע משקה איזוטוני, הריצה משוחררת יותר, מרגיש טוב וקליל מסיים את ה- 10 ק"מ השניים בכ- 53 דקות- ע"פ הקצב המתוכנן. ממשיכים, אוטוטו חוצים את קו החצי- (רק חצי?? מתגנבת המחשבה…) הדופק סביר בהחלט, קבוע על 160, +- 1 , שליטה מלאה, תחושת חוסן, 24 ק"מ , שוב פגישה עם זוגתי, שוב, זה בהחלט עושה את העבודה, אני מחייך אליה, ממתין בחשש לכניסה ל- 30 ק"מ ומסיים את 10 הק"מ שחלפו ב- 54 דקות. מתחילים את ה- 31 , מסביבי מתחילים לראות את בעלי השרירים התפוסים, קצב הפורשים מסביב גובר, ממשיכים. יש כח ויש מרץ, אבל עדיין בפיגור כללי בשל ההתחלה. אני עוקף, מרגיש טוב, מעבר למצופה. מחליט לדבוק בהנחיות, עוד לא מנסה לקצר זמנים, 32 ק"מ, אשתי בפגישה אחרונה לפני הסיום, משתדל לחייך אליה, מגיע לה, זה כבר לא קל, מוציא עווית בזוית הפה וקורא לזה חיוך. ממשיך קדימה, עובר את המסלול שעברנו בתחילת הדרך, אני נזכר איך ב- 10 הראשונים עברנו וראינו את שלטי ה- 33- ק"מ ותמהתי איך ארגיש כשאפגוש בהם שוב. אז הינה אני ובינתיים – בסדר…


מרגיש שיכול להאיץ אבל חושש, ממתין ל- 3-4 ק"מ אחרונים, מתמקד בשתייה מלאה, עוד כדור מלח ועוד ג'ל.. 37 ק"מ- אני אומר לעצמי שעשיתי זאת, עכשיו זה רק עניין של זמן, אבל הכוחות הולכים ונגמרים, כבר לא חושב על להאיץ- מסתפק בלנסות ולא להאט.


39 ק"מ, חולף ליד המלון בו מתאכסן, אתמול הוא נראה כ"כ קרוב לקו הזינוק ועכשיו כה רחוק, חושב חיובי, מנסה לשנן את דבריו של ראובן, מרים ברכיים, פותח צעד- קשה. בדיוק עכשיו עליה, קצרה אמנם של 300 מ' אבל מספיקה בכדי לגזול כוחות אחרונים. ממשיכים קדימה, הדי המוזיקה מגיעים לאוזני, הרגלים כבר מייסרות , כל דריכה קשה מקודמתה, המרצפות הללו… הנה, מזהה את הפניה ל- 250 המטרים האחרונים, אני מגביר, הקו נראה כבעל חיים משלו- הוא מתרחק.. באמת. ברקע עולים דבריו של ראובן- לחייך על קו הגמר, ברור שאחייך – אני שם ב- 3:50:30 שע'!!!!!!!

 

“ברקע עולים דבריו של ראובן- לחייך על קו הגמר”

 


איזו תחושה , איזה סיפוק, חיבוק חם ומיוזע לאישה, בלעדיה לא הייתי עושה זאת, כמה מתיחות, תפוח והליכה לעבר המלון, הנייד משגר כל רגע הודעת ברכה ליום ההולדת ולרגל הסיום. אני מסגל את הליכת הברווז המסורתית אבל מחייך כמו ג'ריקן.


כן, גם זו דרך לחגוג את יום ההולדת. הידעתם שמרתון טבריה יוצא ממש אבל ממש ביום ההולדת של הבן שלי איתי..?

תשעה חודשים ושבוע – הדרך למרתון ציריך 2008

4.5.08


מאת זוהר גל-אור

 

את ה- 12.7.07 אני לא אשכח הרבה זמן…


היה זה יום חמישי. חזרתי למשרד אחרי 4 ימי מילואים. מיכאל, השותף שלי לחדר נכנס ובישר לי בהתלהבות שכבר 3 ימים הוא לא מעשן. מאד הסתקרנתי לדעת מה גורם לבחור שבשנה שאני מכיר אותו, ושקשה לי לזכור תמונה בראש שלו בלי סיגריה בפה ושהמוטו שלו הוא "למות בריא – חבל" יום אחד להחליט שהוא מפסיק לעשן. מיכאל סיפר שהוא ניסה לרוץ ק"מ אחד ולא הצליח.

שתקתי לרגע ואמרתי "טוב, אתה יודע, גם אני לא יכול לרוץ". "למה?" הוא שאל. "כי יש לי אסטמה" עניתי. "אה…".


רקע קצר על 27 השנים הראשונות בחיי: תמיד הייתי ילד חולה. ילד אסתמטי, עם התקפים, אלרגיות ושאר ירקות. גם כשההתקפים דעכו בגיל ההתבגרות, גם כששיחקתי טניס, אף פעם לא יכולתי לרוץ רצות ארוכות. תמיד הייתי עם טיפול תרופתי מונע ותמיד הייתי מציג את הפטורים שלי מריצות לכל מי שביקש. טירונות וקורס קצינים עשיתי כ"מ (כושר מוגבל), בקיצור קלטתם את הסיפור.


כל החיים, גם כשעסקתי בספורט (טניס, אופנים, כדורעף) ידעתי שלרוץ זה משהו שאני פשוט לא יכול לעשות – כי יש לי אסטמה. כולם קנו את זה, חוץ מהמורה לספורט בכיתה י"א שראה את הפטור שלי ואמר "אוקי. תרוץ כמה שאתה יכול, וכשלא תוכל יותר – תלך." זו השנה היחידה בחיי בה סיימתי ריצת 2000 – ב 9:30 דקות.


בחזרה לשיחה עם מיכאל.


אני לא זוכר כיצד נחתה עליי התובנה הזו ומה גרם לי להגיד את המשפט הזה, אבל אז אמרתי: "אתה יודע, זה לא בגלל שיש לי אסטמה אני לא יכול לרוץ. בגלל שיש לי אסטמה אף פעם לא רצתי ועכשיו אני לא בכושר".

באותו רגע השתנו לי החיים. השיחה עם מיכאל הסתיימה אבל המשפט הזה הדהד לי בראש. מה אם אני בעצם יכול לאמן את סבולת לב הריאה שלי?


נתתי לזה לחלחל בסופ"ש וביום שני בערב יצאתי לריצה, לראות מה אני שווה. סיבוב אחד קצר בפארק הלאומי (1800 מ') ב- 11 דקות גמר אותי. מה שהיה מפתיע זה שיותר מהנשימה כאבו לי הרגליים. הא הא – ידעתי – אני לא בכושר! קראתי קצת באינטרנט וגיליתי על "מבחן קופר". מבחן גס לכושר גופני. רצים 12 דקות ולפי המרחק אומדים את הכושר. מצוין! יומיים אח"כ התייצבתי שוב בפארק הלאומי. 12 דק' – 2000 מ'. בגבול התחתון של הכושר הסביר. "אוקי" אמרתי לעצמי. "תוך חודש אני רץ 2000 בפחות מ 10 דקות".


בחודש הזה לא עבדתי על איכות אלא על כמות. רצתי 3 פעמים בשבוע, כאשר בכל ריצה הוספתי דקה לזמן הריצה. זנחתי את הפארק הלאומי ועברתי לפארק הירקון. רצתי עם צביקה, חבר מהעבודה שהתאמן למרתון. הריצות הקצרות שלו היו בערך כפולות בזמן מהזמן שאני רצתי, אז היינו מתחילים מאותה נקודה. אני הייתי מסתובב ומתחיל ללכת חזרה כשנגמרה הריצה שלי, צביקה היה ממשיך לרוץ והיינו נפגשים בסוף. צביקה לימד אותי קצת על טכניקות ריצה ומתיחות. גם גילה לי על "פרו-ספורט", שם עשו לי בדיקת התאמה לכף הרגל, וגיליתי שהנעל שאני רץ איתה כבר איזה שנתיים בכלל לא מתאימה לי (אגב, לרוץ עם נעל שנתיים זה פשע לכשעצמו…). רכשתי זוג נעלי נייק חדשות. מסתבר שלא צריך להתרגל לנעל ספורט והיא יכולה להיות נוחה כבר מההתחלה…

ב 13.8.07 רצתי 2000 ב 9:40.


"סבבה. מה עכשיו?" שאלתי את עצמי. כבר הצלחתי לרוץ 20 דקות רצוף. חיפשתי באינטרנט ומצאתי באתר "איילות" תכנית מ- 3 ק"מ ל- 10 ק"מ ב- 20 שבועות. סבבה. נלך על זה.


ליום הולדתי בסוף אוגוסט קיבלתי מאשתי היקרה, נעמה, שעון פולאר עם מד מרחק. המתנה השימושית ביותר שקיבלתי אי פעם. מאוד עזר במדידת המרחקים.


בהמלצתו של צביקה – סימנתי ביומן את מרוץ גליל ים ב- 2.11.07 כיעד, אבל החלטתי גם שהמטרה היא בריאותית. עד תחילת התכנית – לפני כל ריצה הייתי לוקח 2 שאכטות מהונטולין. החלטתי שאני מפסיק עם זה, לראות אם אני יכול בלי. אחרי כמה שבועות כבר הפסקתי בכלל לקחת את הטיפול המונע. הרגשתי כאילו הריצה הפכה להיות הטיפול החדש באסטמה. הרגשתי בריא יותר משהרגשתי כל חיי. לאט לאט הפכתי לרץ למרחקים ארוכים – היה לי את כל הציוד: נעליים, חולצות, שעון וב"מועדפים" בדפדפן שלי היו בקביעות 7 אתרי ריצה שונים.


בסוף אוקטובר צביקה טס לרוץ מרתון בלוזאן. אני כבר רצתי 9 ק"מ. הרגשתי ש- 10 ק"מ זה קטן עליי והתחלתי לחפש חצי מרתון בעוד מספר חודשים. בית שאן היה קרוב מדי ואז התחלתי לחפש בחו"ל.

רציתי משהו שאוכל לשלב בטיול עם נעמה. היא הייתה אמורה להתחיל ללמוד אז האופציה הכי טובה הייתה בחג הפסח. המרתון היחיד שהתאים היה מרתון ציריך ב- 20.4.08, אבל לא היה לו מקצה חצי מרתון.

אולי הייתי בהתלהבות יתר בגלל המרתון של צביקה, אולי בגלל הסיפורים המדהימים על ספר האימונים שלו, אבל אז החלטתי – מרתון ציריך!


את מרוץ גליל ים רצתי ביום החם ביותר בשנה על דופק 90% כמובן עם המון טעויות של מתחילים. אבל עשיתי את זה – רצתי 10 ק"מ.

3 שבועות מאוחר יותר – חצי מרתון ת"א. סיימתי ב- 54 דק' את מקצה ה- 10 ק"מ (2 דקות יותר מהר מגליל-ים ובהרגשה מדהימה).



(חולצה שחורה) בקו הסיום של מרוץ גליל-ים, 2007


בינתיים גם הצטרפתי למועדון איילות, רכשתי עוד זוג נעלי ברוקס – כדי שהנייק לא יתבלו, והתחלתי לעשות שלל בדיקות רפואיות כדי לשלול גורמי סיכון ולהרגיע את נעמה (בכל זאת לא כל יום בחור אסטמתי מחליט להתאמן למרתון).

בדיקת תפקודי ריאה כבר עשיתי 3 פעמים בחיי – מעולם התפקוד לא יצא תקין.

לאחר 4 חודשי ריצה, וללא טיפול מונע עשיתי בדיקה שיצאה תקינה לחלוטין. לא היה זכר לאסטמה ולרופא לא היה ברור למה באתי. הוא הגדיר את המצב "אסטמה בהפוגה". גם הבדיקה הארגומטרית יצאה תקינה לחלוטין, מה שנתן את ה "אוקיי" האחרון – הזמנתי כרטיסי טיסה ונרשמתי.


רכשתי את הספר שאיתו צביקה התאמן למרתון מאמזון. הוא הגיע אחרי מספר שבועות. הספר נקרא The Non-runner's Marathon Trainer. 
התכנית היא בת 16 שבועות, עם 4 ריצות בשבוע והיא מבוססת על קורס שהועבר באוניברסיטה בארה"ב. אני לא ארחיב על הספר אבל זה באמת הספר הכי מעורר השראה שקראתי בחיי.


התכנית התחילה בדיוק כשנגמרה התכנית של ה- 10 ק"מ. 31 בדצמבר – ריצה ראשונה.

דבקתי בתכנית ולא פספסתי אף ריצה. עברתי לרוץ בבוקר בגלל הקור. רכשתי טייץ ארוך וכפפות. רצתי בגשם ובכפור ואפילו לפעמים כשלא הייתה ברירה בחדר כושר.


בפברואר רצתי את חצי מרתון עין גדי שנפל בדיוק בשבוע של ריצת ה- 20 ק"מ.

שבוע אח"כ בריצת ה- 23 היה לי משבר. 10 שעות אחרי הריצה נתפס לי הגב. בקושי יכולתי לעמוד ישר…

יעל, חברה טובה ומטפלת שיאצו, הציעה לא מכבר להתאמן עליי בשיאצו. אני בד"כ לא אוהב את הדברים האלה אבל המצב היה קשה. לא רק זה, מאז היא ליוותה אותי באופניים בכל 5 הריצות הארוכות שבאו אח"כ, והייתה נושאת המים שלי. אחרי הריצה היא הייתה עוזרת לי עם המתיחות ואחרי כמה שעות מפרקת לי את הגוף בטיפול שיאצו. היה מדהים – לא יודע איך הייתי עובר את הריצות האלה בלעדיה.


הגענו לאפריל. ההרשמה למרתון נסגרה, ואני רואה שאני הנרשם היחיד מישראל. ידעתי שזה לא מרתון פופולארי אבל עכשיו מוטלת עלי גם האחריות לייצג את המדינה ואת מועדון איילות בכבוד. החלטתי שאני ארוץ עם חולצת המועדון – היא גם בצבע צהוב זוהר מה שיקל על נעמה לזהות אותי.


בבוקר המרתון הכל תיקתק: מזג אויר מצוין. אני שותה ליטר וחצי איזוטוני, 2 חטיפי אנרגיה. בנרתיק שצמוד לי לזרוע דחסתי 5 ג'לים ו- 2 שקיות עם אבקת איזוטוני מדודות בדיוק לבקבוקי המים שיחלקו בעמדות הראשונות לפני שמתחילים לחלק את האיזוטוני. עשיתי חימום רציני, השתנתי 3 פעמים, והתמקמתי בחבורה הירוקה (האחרונה) זו שאמורה לסיים מ 4:05 עד 5:30 שע'.


יריית הזינוק, אני קופץ לשיחים לעוד ריקון שלפוחית חפוז אחרון, וחוזר לקבוצה לגלות שהיא לא זזה עדיין. אחרי 5 דקות אני חוצה את קו הזינוק.

מתחיל בקצב איטי, לפי התכנית: רבע ראשון: קצב 6:30, רבע שני 6:15, שלישי 6:00 ואחרון נראה איך נרגיש, אבל התכנון הוא להגביר…


תחנות שתייה החל מהק"מ ה- 5 כל 3.5 ק"מ. אני שותה לסירוגין באחת איזוטוני ובאחת ג'ל ומים.


אני חוצה את נק' הביקורת של ה- 10.5 ק"מ בזמן 1:07 שע' – בדיוק לפי התכנית, אפשר להתחיל להגביר טיפה. רץ כמה ק"מ מאחורי הפייסר של ה 4:45 שע' ולא מבין איך הוא לפני כל כך הרבה זמן בקצב שאני רץ (שכחתי שהוא חצה את קו הזינוק כמה דקות לפני). אני מנצל ירידה בק"מ ה- 15 לעבור אותו ורואה את חבורת ה 4:30 כ 200 מ' לפני, אני ממשיך בקצב שלי ומצמצם אט אט את המרחק. בסוף ה- 19 כבר נהיה לי צפוף ואני עוקף אותם. שנייה אח"כ מגיעים לסיבוב ואני עוצר להשתין. הם עוקפים אותי בחזרה. אחרי 700 מ' אני עוקף אותם שוב.

 

בק"מ ה- 16 הכל דבש…

 


ספליט שני – 1:05 שע'. עדיין מרגיש טוב, מגביר טיפה ושומר על קצב 5:45 דק' לק"מ ומחפש באופק את הפייסר של ה 4:15 שע'. החבורה לא נראית באופק אבל אני יודע שאם אמשיך בקצב הזה בסוף אתפוס אותם. יש עוד חצי מרתון לפניי..

בק"מ ה 26 פתאום כאב חד בברך שמאל. מוזר. אני מכיר כאבים בכל חלקי הגוף ובמיוחד הרגליים אבל בברך מעולם לא כאב לי.

הכאב מכריח אותי להוריד קצב ואני יורד בהדרגה ל 6:30, תוך כדי שאני מתרגל טכניקות מנטליות מהספר שלא מעבירות את הכאב אבל מאפשרות לי להמשיך לרוץ איתו. בק"מ ה- 29 הכאב הופך להיות בלתי נסבל ומכריח אותי לעבור להליכה.

אני נזכר במה שחזרו עליו בספר כל כך הרבה פעמים: "המטרה היא לסיים", ו"זו לא בושה ללכת… ללכת עם ראש מורם". אני צולע כ- 100 מ' ואז חוזר לדדות ולרוץ שוב הפעם בקצב 7:00. בשלב הזה אני מבין שאת הפייסר של ה- 4:15 אני כנראה לא אפגוש ומביט לאחור לבדוק אם חבורת ה 4:30 מאחורי, הם לא נראים באופק…


את הספליט השלישי אני עובר בזמן 1:07 שע', לכאורה הכל תקין ולפי התכניות, אבל הכאבים נוראיים. 200 מ' אחרי הספליט ההורים מחכים עם נעמה – רק שלא יראו שאני סובל, שלא ידאגו. נעמה שואלת "איך אתה?" ואני מסנן בכאבים "מצוין!". הצלחתי לעבוד עליה.

בתחנת השתייה הבאה אחרי 20 מ' אני כבר מרשה לעצמי לשתות בהליכה ולא בריצה. ככה לפחות המשקה לא נשפך מהכוס…

אני חוזר לרוץ בקצב 7:00 ואחרי הסיבוב שוב מנפנף לשלום למשפחה.

 

ק"מ 32 – רק שלא יראו כמה כואב לי…

 


בק"מ ה- 34 הכאב שוב מכריח אותי לעבור להליכה. הפעם אני גם עוצר בצד שנייה למתיחות. לא עוזר. אני חושב לעצמי "למה אין לי את הספריי הזה של הכדורגלנים? שני שפריצים על הברך ואני כמו חדש…"

אחרי 200 מ' של צליעה אני חוזר לדדות בקצב 7:30 שמחזיק עד הק"מ ה 36 שם אני שוב עובר לצליעה. אני קולט שיש לי עוד 7 ק"מ ובקצב הזה הם ייקחו המון זמן. למרות הכאבים, אני הולך (צולע) בראש זקוף. "אין מצב שאני לא מסיים. לא עברתי את כל התכנית הזאת בשביל להפסיק." אחרי 400 מ' אני חוזר לדדות בסגנון שאפשר לקרוא לו "ריצה כבדה". בק"מ ה- 38 אני עובר שוב להליכה וחבורת ה- 4:30 עוברת אותי. בק"מ ה 39 אני נזכר שלא באתי לכאן בשביל ללכת את המרתון, וגם די קר לי אז אני חוזר לריצה. השוויצרים בצידי הדרך מעודדים "הופ הופ הופ". זהו – נראה לי שאני יכול להמשיך עד הסוף. אחרי ק"מ הכאב מוכיח לי אחרת, ואני חוזר להליכה. באמצע הק"מ ה- 40 הפייסר של ה 4:45 עובר אותי. הוא כבר בלי הבלון אבל אני זוכר אותו טוב אחרי שרצתי כמה ק"מ טובים מאחוריו. זהו. מילא שה- 4:30 עבר אותי אבל ה 4:45?!? אם היה לי כוח הייתי רודף אחריו אבל גם ללכת זה כמעט בלתי אפשרי בשלב הזה. מתחיל הק"מ ה 41 ואני מחליט שאת ה- 2 האחרונים אני עושה בריצה. זה גם נשמע לי הגיוני – ככל שאני ארוץ מהר יותר הסבל יגמר מהר יותר. אני "טס" בקצב 6:30 עם הכאבים וחוצה את קו הסיום ב 4:45:41 שע'. ספליט אחרון של 1:27 שע'.

 

4:45:41 – מה, כבר נגמר?

מה אני אגיד לכם, לא בדיוק כמו שתכננתי.

אחד המשתתפים בקורס כתב בספר שלרוץ מרתון זה כמו לעבור את החיים – אתה אף פעם לא יודע מה הצעד הבא יביא.

ואכן המרתון הזה היה לא כמו שתכננתי – אבל סיימתי אותו – וזו הייתה המטרה. לפני 9 חודשים בקושי רצתי 2000.


הימים שאחרי היו מלאי כאבים. כל מדרגה שירדתי הייתה אתגר בפני עצמה. גם מערכת הנשימה שלי בשבוע שאחרי המרתון הייתה במצב הכי גרוע שהייתה ב- 9 החודשים האלה. אחרי יומיים השרירים חזרו לעצמם אבל הברך עדיין רגישה.

אחרי 9 חודשים שאני רץ 3-4 פעמים בשבוע באופן קבוע, שבוע שלם בלי ריצות וכמעט והתחרפנתי.

הריצה הפכה להיות חלק ממי שאני. שאלו אותי אם אני ארוץ עוד מרתון. "ברור!" אמרתי.


אני כמעט שבועיים אחרי. נראה שהברך חוזרת לעצמה. האורטופד נתן משחה אנטי-דלקתית, ואמר שזה צריך לעבור. היום ניקח אותה לריצת מבחן ראשונה…


זה הסיפור שלי, איך הפכתי ב- 9 חודשים ושבוע מבחור אסטמתי וחולה לאתלט.

והגעתי לזה בזכות כמה אנשים, שאם אני כבר כותב, אז גם להם מגיעות כמה שורות:


נעמה, אישתי המדהימה, המעריצה מספר אחת, הצלמת, המעודדת, שקמה ב 4 לפנות בוקר בשביל לנסוע לעין גדי, ולוקחת 5 רכבות ורצה כמה קילומטרים בציריך בשביל לפגוש אותי 6 פעמים לאורך המסלול, ואח"כ מלווה את בעלה הפצוע בכל הטיול.


יעל, נערת המים והמטפלת האישית הצמודה שלי.


צביקה, שהיה מקור ההשראה למרתון, ותמיד תמך


וההורים שלי, שלמרות שלא האמינו שאני יכול לעשות את זה באו עד ציריך בשביל לראות את זה קורה.


מה הדבר הבא? קודם נתאושש, ואחר כך נראה – אולי ניכנס לעולם הטריאתלון, מה שבטוח – זה לא המרתון האחרון.

מרתון רוטרדם- מרתון שכולו חלום

22.4.08



מאת איציק לוי


"הרומן" שלי עם מרתון רוטרדם החל למעשה לפני כשנה וחצי. התכוננתי במרץ למרתון טבריה אך חליתי ממש בשבוע המרוץ. הגעתי למרוץ אך מכיוון שהחום לא ירד, החלטתי לא לרוץ (החלטה קשה אבל מאוד נכונה!). מיד עם ההחלמה החלטתי למצוא מרתון חלופי והתחברתי לקבוצה שנרשמה למרתון רוטרדם, בהובלתו של וילהם לאקס.
התאמנתי במרץ למרוץ, אך כנראה יותר מידי במרץ מפני שכחודש לפני המרתון הייתי במצב "לא שמיש" עם שני שברי מאמץ ברגליים. כך הסתיימה העונה וכמובן נגוז חלום המרתון. חזרתי להתאמן לקראת סוף העונה וכעת הייתי רעב, לרוץ מרתון. התכוננתי למרתון טבריה האחרון במטרה לשפר את השיא האישי שלי שהיה בן כ – 20 שנה.


אכן שיפרתי את השיא במרתון טבריה וקבעתי תוצאה של 2:41:53 שע'. עם האוכל בא התיאבון וחלום הריצה בחו"ל עלה מחדש. שוב נרשמתי למרתון רוטרדם והמשכתי להתאמן במרץ. בחרתי ברוטרדם בשל התנאים המיטביים שם (מז"א ומסלול).


זאת הפעם הראשונה שלי במרתון בחו"ל ולכן הנסתר רב היה על הגלוי. היו לי הרבה חששות לגבי המנהלות והחלק המקצועי של התחרות. אני חייב לציין שכל חששותיי הופרכו. המרוץ היה מאורגן באופן מדהים! הטיפול במעל 6000 רצים בוצע ללא דופי.


הגעתי לרוטרדם ביום שישי בצהריים ואחרי התמקמות במלון הלכתי לקבל את המספר. מרכז החלוקה שהוקם היה משומן ומקצועי. בצמוד לו היה מרכז למכירת מוצרים לרצים מנעליים ועד למוצרי מזון ,כמובן שכולם "חגגו" במקום. מה שהרשים אותי היה שהחברות הגדולות הקימו דוכנים להצגת כל החידושים במוצריהם תוך ייעוץ ומתן תשובות ע"י מומחים בתחומים השונים. כך היה ניתן לפגוש את כל הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם הריצה. כולי תקווה שבשנה שנתיים הקרובות נראה את החידושים האלה בארץ.


מזג האוויר היה אחד מהדברים שמעט הדאיגו. אנו מגיעים מאביב קיצי להולנד, בה עדיין חורף עם טמפ' סביב 9 מעלות ביום וגשם. בפועל ביום המרוץ היה מז"א מצויין 12 מעלות עם מעט רוחות ושמיים מעוננים חלקית. הגשם החל לרדת רק כ – 4 שעות מתחילת המרוץ כך שלמרבית הרצים זה לא הפריע.


המסלול היה מהיר ונוח. אני תמיד ידעתי שמספר העליות והירידות בעולם שווים,ברוטרדם זה כנראה מעט שונה ולאורך המסלול היו מעט יותר ירידות מעליות מה שהופך את המסלול לאחד המהירים באירופה.


דבר חשוב נוסף הוא העידוד לאורך המסלול. אנו הרצים במרתון טבריה ובמרוצים אחרים בארץ בדרך כלל רגילים לרוץ ללא עידוד וללא קהל. ברוטרדם זה אחרת. לאורך כל המסלול היה קהל רב שעודד, מחא כפיים, שר וצעק. למרות שעדיין אני לא מבין הולנדית זה מאוד דחף קדימה לאורך כל הריצה. כמו כן היו לאורך המסלול הרבה הרכבים מוזיקליים מכל הסגנונות ובכל הקצבים שניגנו ודירבנו את הרצים.


אז אחרי שמזה"א היה מצוין, המסלול מהיר והקהל מעודד, מה שנותר לנו הרצים לעשות זה פשוט "לרוץ". ואכן מרגע הזינוק ועד לסוף הריצה הרגשתי כאילו אני בחלום. פתחתי מעט מהר מידי, אולי מעודף התלהבות, וסיימתי את חצי המרחק מעט מהר מהתכנון ב 1:18:20 שע'. החצי השני היה מעט יותר איטי ובסוף סיימתי בשיא אישי: 2:39:00 שע' (מקום 78 בכללי ו- 6 בקטגוריית הגיל). באותו יום נקבע שיא מסלול חדש ע"י קנייתי ש"טס" על המסלול וקבע 2:05:49 שע'! תוצאה מצוינת. בנשים הגיעה רצה מרוסיה ראשונה בתוצאה יפה 2:25:12 שע'.




הרץ הקנייתי שניצח במרתון.

 


מספר חוויות ואנקדוטות מהמרוץ:


- הזנקת אלפי רצים מאוד חכמה. הרצים חולקו לשתי קבוצות: אחת איכותית שבה חילקו את הרצים ל – 3 קבוצות לפי הזמנים והשנייה יתר הרצים, כאשר הקבוצות מוזנקות במקביל אחת לשנייה משני צידי הכביש. רעיון שכדאי בהחלט ליישמו בארץ, כך לא יצטרכו הרצים להידחף ולהפריע האחד לשני.


- רוטרדם היא עיר עם הרבה ירוק ומים מה שבהחלט נתן לרצים הנאה מהמסלול, למרות שהמרוץ התקיים בתוך עיר. באחד מהקטעים חצתה את מסלול הריצה משפחת ברווזים – זוג הורים ואחריהם בסדר מופתי בטור כ- 10 אפרוחים קטנטנים.


- חלוקת המים הייתה "חכמה " ויעילה. המים חולקו בכוסות עליהם מכסה מספוג עם פתחי שתייה ,כך ניתן היה לשתות באופן נוח ולבסוף להשתמש בספוג הרטוב.


- העידוד ומוזיקת הסמבה/רוק/פופ/קלאסית לאורך המסלול הפכה את האירוע ל"חי" ונתנה לרצים עידוד מיוחד.


"עבדכם הנאמן"


תוצאות המרוץ מאפיינות את הארגון האיכותי – התוצאות נגישות באינטרנט וכוללות גם ניתוח של תוצאות ביניים, גרפיקה מתקדמת של הריצה וה"דובדבן שבקצפת"- ישנן תמונות רבות לכל רץ וישנם קיטעי וידאו של כל נקודת 5 ק"מ. הזדמנות נדירה לרץ לראות את עצמו בתחרות במס' קטעים.


בסה"כ כפי שכבר ציינתי מרתון ראשון בחו"ל, חוויה מאוד מיוחדת ומהנה.


פשוט חלום !!


להתראות בהמשך

איציק לוי, איילות

מרתון פאריז 2008- הבחירה הייתה נכונה

16.4.08

מאת תמי סגל


אחרי מרתון טבריה 07' התעייפתי. במשך 7 חודשים לא הייתי מסוגלת לסיים ריצת 10 ק"מ ולמעשה הפעילות היחידה ששמרה על השפיות המנטאלית שלי הייתה שחייה.מדי יום, לאחר העבודה, בשעות הערב המאוחרות, מצאתי את עצמי בבריכה בקמפוס גבעת רם שוחה מקיר לקיר ולא מבינה מה קרה לגוף שלי. אט אט התגבשה בי התובנה שייתכן ולמעשה 'הכל בראש' ועד שלא אקבע לעצמי מטרה חדשה, העייפות לא תעלם ואני לא אחזור לרוץ באופן מסודר.


ביולי 07' ישבתי מול המחשב וחיפשתי מרתון מתאים מבחינת תאריכים ותכנית אימונים. היה לי גם ברור מאליו שארוץ שוב בטבריה 08' (אני עקשנית!). תוך כדי החיפוש נזכרתי בשיחה עם המנהל שלי, ערן, שסיפר לי על חוויותיו ממרתון פריז. סיפורו של ערן בשילוב העובדה שפריז היא העיר האהובה עלי ביותר ובה למעשה התחלתי לרוץ הביא אותי להירשם למרתון בפריז שעתיד היה להתקיים ב- 6.4. 08.


לא כאן המקום לפרט על תכנית האימונים ועל היציאה מהעייפות אבל בינואר 08 רצתי בטבריה ועמדתי ביעד שהצבתי לעצמי. מכאן והלאה כל מה שהיה דרוש הוא להמשיך את הריצות הארוכות, נראה פשוט? ממש לא. חוק מרפי קבע שדווקא ב- 3 החודשים שבין מרתון טבריה למרתון פריז יהיה עומס לא רגיל בעבודה, כך שלמעשה מינואר 08 מצאתי את עצמי רודפת אחרי השעון ומנסה לשלב בין עבודה (שלה משקל כבד בחיי), אימונים (בקור הירושלמי), שינה וחיים. ב-3.4.08 בשעה טובה ומוצלחת המראתי לפריז, לפסטיבל של ריצה.

 

חלוקת המספרים וה'אקספו' – 3 אפר' 08 – אז ככה זה בחו"ל:


חלוקת המספרים לתחרות החלה 3 ימים לפני הזינוק, באינספור מיילים ופליירים שנשלחו אליי הודגש – אין חלוקת מספרי חזה ביום התחרות. לפיכך, מס' שעות לאחר הנחיתה בפריז נסעתי לקחת את מספר המתחרה שלי.


כיאה לאירוע שבו אמורים לקחת חלק כ-35 אלף רצים – הסדר שלט. עם הכניסה יש ללכת לעמדות המסומנות על-פי מספרי המשתתף, שם יש להציג תעודה מזהה. לאחר קבלת המספר הולכים לעמדה נוספת המחולקת על-פי מין המשתתף שם מקבלים שקית משתתף וחולצה (כן, יש חולצות קטנות מותאמות לנשים!!).


עם תום הבקרה והרישום, כולם מוזמנים להיכנס לאקספו (מציגים). מיותר לציין כי זהו אקספו מסודר וגדול, בו אפשר למצוא פריטים מגניבים ביותר (בגדים בצבעים מטורפים, נעליים, אביזרי ריצה, אוכל וכל מה שלא חשבתם עליו), באומץ רב הצלחתי לשמור על הארנק שלי.




האקספו

 

שבת – 5 אפר' 08 – קדימה לפחמימות:


בבוקר קמתי מוקדם לריצה קצרה אחרונה לפני התחרות, אפשר למעשה לומר ש'פתחתי' את גני טולרי (!!!), הייתי המתאמנת הראשונה בפארק. מיד אחרי, כמו פטריות אחרי הגשם, הופיעו להם רצים נוספים, לפי השיחות וההתרגשות הבנתי שגם מחר הם יהיו איתי על קו הזינוק.


את שארית היום העברתי בטיול ברחובות האהובים עליי ובבתי הקפה אותם אני נוהגת לפקוד מדי שנה, הפעם הטיול התאפיין בבליסת באגטים (החלטתי לוותר על ארוחת פסטה) מכל הסוגים וכל המינים (רגיל, עם שומשום, עם טונה, עם ריבה……רק תבחרו).


בדרך חזרה למלון כבר התחילו להציב שלטים של 'ריבוק' ו-gaz de france ברחובות (סימנים ראשונים למרתון בעיר) ובשעה 4 אחה"צ כבר רבצתי במלון מול הטלוויזיה, הרגליים על כרית, בקבוק מים לידי ואני מרגישה כמו באגט צרפתי…


עם החולצה

 

בוקר התחרות – 6 אפר' 08 – לעולם בעקבות השמש:


קמתי בשעה 5 בבוקר, אכלתי, התארגנתי, לבשתי ביגוד חם ויצאתי מלווה באחותי לכיוון שער הניצחון. עם היציאה מהמלון עטף אותנו אוויר קר והתחלתי למלמל לעצמי 'שהשמש תצא החוצה….בבקשה….' זהו המקום להתוודות שאני לא עמידה לקור. למעשה את האימונים הארוכים עשיתי במרכז הארץ, לא עמדתי בקור הירושלמי ולפיכך ברחתי להורי בראשון לציון.


כשעלינו על קו 1 במטרו כבר ראינו אנשים רבים עטופים בניילונים (שחולקו קודם לכן ע"י מארגני התחרות) ע"מ לשמור על חום הגוף, כולנו עם הצ'יפ על הרגליים ובקבוק מים ביד. אין ספק, ההתרגשות מתגברת.


אזור קו הזינוק היה מסודר לא פחות מהאקספו. שמירת החפצים הייתה מחולקת על-פי מס' חזה (היו עמדות רבות), לטובת בני המשפחה ארגנו אוהלי מפגש המסומנים על-פי שמות המשפחה של הרצים שם ניתן יהיה להיפגש עימם אחרי התחרות. התחלתי להתארגן לקראת הזינוק, בצער רב נאלצתי להיפרד מבגדי החמים, השמש עדיין לא יצאה.

על קו הזינוק לפני המרוץ:


כאן ראוי לציין שבעת הרישום לתחרות מספרי החזה מחולקים גם לפי צבעים. כל צבע מציין זמן משוער לסיום התחרות. כיוון שאני תכננתי לרוץ כ-4 שעות קיבלתי את הצבע הירוק. בקו הזינוק (שנמצא ממש בשער הניצחון) עומדים מארגנים אשר מכניסים כל קבוצת צבע לתא שטח מגודר בו היא ממתינה לזינוק. נפרדתי מאחותי, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.


ברקע נשמעת המוסיקה של 'מרכבות האש', אני מוקפת רצים מכל העולם בכמות שאליה אני לא רגילה, אני עומדת תחת שער הניצחון עם הפנים לשאנז אליזה, לא האמנתי שזה קורה לי (אני לא טיפוס סנטימנטאלי) אבל דמעות התרגשות עמדו לי בעיניים, זר לא יבין זאת.


מהרגע שנשמעת יריית הזינוק ועד שהגעתי לשטיח עברו 9 דקות שלמות, כל צבע מוזנק בהדרגה ע"מ לאפשר לרצים המהירים יותר לזנק כראוי.

42,195 ק"מ – אני מרחפת כמו עפיפון, דואה ועולה אל על, מזמן כבר איבדתי את הצפון והוא לא חסר לי בכלל:


זינוק של 35 אלף איש ניתן לתאר במילה אחת – מדהים!

 


עם תחילת הריצה נצמדתי לפייסר של ה-4 שעות (המכונה אלן) בשאיפה להיפרד ממנו בק"מ ה-32, בנוסף אליו היו לזמן הזה 3 פייסרים נוספים. מעלינו חג מסוק ומסביבנו צלמים ואלפי פריזאים מריעים. חמשת הקילומטרים הראשונים היו מסלול מכשולים בו נאלצתי לרוץ ולקפץ מעל ניילונים, סוודרים ובקבוקים שהרצים לפני השליכו על הרצפה, למרות זאת הרגשתי שאני על גג העולם, מי היה מאמין שאני ארוץ בשאנז אליזה, לאורך רח' ריבולי, מצד ימין גני טולרי, הלובר, hotel de ville וממול כיכר הבסטיליה.


לאורך כל המסלול (כל ק"מ לערך) היו פזורות להקות רבות – כלי הקשה, כלי נשיפה, כלי מיתר, להקות ג'אז, עמדות DJ, רקדנים ורקדניות. בנוסף לזההפריזאים לא אדישים ולמרות הקור העז (השמש עדיין התחבאה לה) יצאו מהבתים כדי לעודד ולהריע. המארגנים דאגו מראש לרשום על כל מספרי החזה את שמו של הרץ, כך שלאורך כל המסלול לא הפסקתי לשמוע allez tammy!



"לאורך כל המסלול (כל ק"מ לערך) היו פזורות להקות רבות"


תחנות שתייה ואוכל היו כל 5 ק"מ, גם כאן נעשה ניסיון לשמור על הסדר אם כי לטעמי זהו אזור מסוכן, הרצפה רטובה ממים, קליפות בננות ותפוזים על הרצפה ומסביבי אנשים מחליקים ועושים סלטות לכל עבר. אחרי המעבר בתחנה הראשונה החלטתי שאני ניגשת תמיד לשולחן האחרון, לוקחת בקבוק וממשיכה איתו עד לתחנה הבאה.


"המארגנים דאגו מראש לרשום על כל מספרי החזה את שמו של הרץ"


המשכתי לרוץ בקלילות לעבר הקילומטר העשירי, הקור עדיין עז והנה יצאנו מהעיר ליער וינסן. ביער הגעתי לתובנה שיש לי שתי אופציות – האחת, לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי ולנסות ולשפר את התוצאות שלי בכמה דקות, השנייה, להאט את הקצב וליהנות מהמסלול, מהקהל והלהקות. להפתעתי בחרתי באופציה השנייה, הורדתי את הקצב, נפרדתי מאלן הפייסר לשלום, מהרגע הזה ועד סוף התחרות נהניתי מכל ק"מ.

 



המובילים


כשחזרנו מהיער לתוך פריז עטפה אותי אנרגיה מטורפת, בשום רגע נתון לא הייתי 'לבד' על המסלול, סביבי רצו אנשים מחופשים לסופרמן, wonder woman, איש לבוש בגדי כלה, בחור שהתחפש לשבלול, קבוצת כורי פחם שגררה מריצות, ליצנים, גבר לבוש חצאית סקוטית, סנאי (???!!!). חלק מהמסלול עובר בכבישי מנהרות – עם הכניסה למערה הרצים מתחילים לצעוק ולשיר, אחד מהם צועק on n'est pas fatigue (אנחנו לא עייפים) וכולנו ענינו לו בצעקות עד היציאה מהמנהרה.





"בשום רגע נתון לא הייתי לבד…"


הגעתי לק"מ ה-30 והתחלתי לחכות ל'קיר', רצתי ורצתי ושרתי ורצתי ובק"מ ה-37 גיליתי שה'קיר' לא הגיע. נכנסנו ליער בולון ושם קיבלו אותנו דוכני גבינות ויין, מרחוק אני שומעת עמדת די ג'יי מתקלטת את מדונה ואני מתחילה לרוץ אליה, בדרך נציגי ריבוק מחלקים לי כובע, הגעתי לדי ג'יי ואני רואה שהגעתי ל-40 ק"מ והסוף מתקרב, אנשים ממשיכים לצעוק לי שזה הסוף, אני מתחילה להגביר את הקצב, נכנסת לave. Fosch , 195 מטרים אחרונים וזה נגמר.

הסוף –שום הפתעות אין בסיפור, שוב הדמעות על האיפור החגיגה נגמרת, המסכה נושרת


עברתי להליכה, לאט לאט הרגשתי את הקור שוב חודר לעצמות והאצבעות שלי הפכו כחולות. יש פקק תנועה ביציאה מהמסלול, בחור חביב מוריד לי את הצ'יפ מהנעל, דודה נחמדה מחלקת לי פונצ'ו אדום כדי לחמם את הגוף, אני לא מסוגלת לאכול ולמעשה מסרבת להאמין שזה הסוף.
סיימתי את המרתון ב- 4:02 שע', נהניתי מכל ק"מ, ללא קירות, בדיעבד כמובן קופצת לה המחשבה שיכולתי לרדת בקלות מה-4 שעות אבל מיד אני מסיטה אותה הצידה ושמחה עם העובדה שהעדפתי ליהנות מהחוויה.


למחרת התחרות המשכתי לטייל בעיר הנפלאה הזו שבה לפני 8 שנים גיליתי (ליתר דיוק, המאמן סזאר גילה לי) שאני יכולה לרוץ, בראש כבר מתחילה להתגבש לה המטרה הבאה….


קצת תודות לאנשים שעזרו לי להגיע ולסיים את המרתון: לערן המנהל שלי על הרעיון והפרגון, לאביב שור שעזר לי להתגבר על העייפות והכיר לי מסלולי ריצה מדהימים בירושלים,לחברים בבית ובעבודה שהיו צריכים לשמוע כל היום על הריצות והאימונים, למשפחה היקרה שלי, לגלי אחותי (המושלמת) שליוותה אותי בנסיעה, לעדי אחותי (התותחית) שליוותה אותי מהבית והחזיקה אצבעות ותודה אחרונה ומיוחדת ליאיר בן עמי שמלווה אותי כבר 4 מרתונים וכל פעם מוכיח לי מחדש שהשמיים הם הגבול ושהשפיות היא מנטאלית.

ריצת חצי אולטרא של "לא רץ" מרתון

8.4.08


מאת ליאור מאיר


ריצת אולטרא מרתון הינה ריצה אשר מרחקה גדול מ42 ק”מ.


ביום שישי ה- 7.3.08 נערכה באזור רמת השופט ריצה למרחקים: 15, 30, 60 ק"מ.
נאמר על הריצה שנערכה בשטח גבעי וללא תחנות שתייה, כי 30 ק"מ בשטח שווים במאמץ לריצת מרתון על כביש.


כבר כשראיתי את הפרסום באינטרנט על הריצה וקראתי את הכתבה על הריצה הראשונה שנערכה בשנת 2007 סימנתי לי ביומן את תאריך הריצה.


ההכנות לריצה כללו אימונים רגילים של ריצה כמו למרתון וחיפוש חומר על ריצות אולטרא, איך להתכונן ואיך לרוץ בתחרות.

קניתי תיק "גמל" עם שקית מים וקש לשתיה תוך כדי ריצה. לאחר חיפוש נואש בחנויות NORTHFACE בבנגקוק מצאתי תיק מתאים דווקא בחנות "למטייל" ליד הבית.

 

 


יצאתי למספר ריצות קצרות ואפילו שטפתי את הבית עם התיק על הגב (ר' תמונה) כדי ל"התרגל", והופתעתי מהנוחות, למרות שבד"כ אני לא סובל לסחוב איתי משקל מיותר ( אפילו השעון נראה לי כבד).


סיכמתי עם ד. שארוץ 15 ק"מ ראשונים ואז אראה איך אני מרגיש ובהתאם ארוץ את ה- 15 ק"מ הנוספים.


זינוק של מקצה 30 ק"מ תוכנן ב- 10:00 בבוקר. רצי ה- 60 ק"מ זינקו כבר ב- 6:30.


בסביבות 9:00 מגיע ראשון רצי ה- 60 ק”מ לאחר שסיים כבר 30 ק”מ. הוא נראה מאושש ונותן הרגשה שהעסק הזה אפשרי.

10:00 הכרוז שקורא לכל הרצים רוכבים (רגיל להנחות תחרויות אופניים) סופר לאחור ומזניק אותנו.

 

5 ק”מ – ראשונים עברו בירידה מתונה ונוחה. מזג האוויר עדיין מעט קריר מהבוקר, השדות מוריקים מסביבי ודאון מרחף מעל. 

לאחר כ- 8 ק”מ הגענו לירידה תלולה יותר וההתלבטות בין לרוץ מהר בירידה לבין לרוץ לאט ובזהירות נגמרה בריצה מהוססת והשתתחות על הישבן כשהחלקתי על דרדרת אבנים. וכך החלטתי שכמו באופניים עדיף ל"התגלגל" למטה בלי ברקס.


הבטיחו מעברי מכשולי מים ובוץ אך החום שהיה בשבוע לפני ייבש את רובם . עדיין חצינו מספר נחלים (חלקם עם ריח ביובי כלשהו) כשבחציית אחד הנחלים נאלצתי לטפס על עץ כדי לא לטבול את הנעליים במים.


 


10 ק”מ – ג'ל ראשון, עלייה תלולה בתוך יער מוצל עם פריחה משגעת של נוריות ורקפות.


אני "מפתח" שיטת ריצה של ללכת בעליה ולרוץ בירידות ובשיפועים קלים, מסתבר שעל הפטנט הזה חשבו גם הרצים האחרים.


14 ק”מ – ואני מתקרב לאצטדיון, קול פרסות נשמע מאחוריי, אני מסתובב ומגלה שאני לבד ואלו רק המים שמקרקשים בתיק. אבי מחכה לי בכניסה ואני מודיע לו שאני ממשיך ל- 15 ק”מ הנוספים. הקפה אחת של האצטדיון ומגיע לאזור הכנוס, אוכל בננה, שותה איזוטוני וממלא את התיק בעוד ליטר וחצי מים (חשבתי שהשקית ריקה. בפועל מתברר שנשאר לי בתיק עוד ליטר ולכן ביציאה ל- 15 ק”מ הנוספים אני מרגיש את המשקל הכבד על הגב).
<p<< p="">

 


יוצא במדרגות ביה"ס, תלמידים חוזרים הביתה ואני יוצא למסלול. מתחיל בירידה מתונה ביער וממשיך בסינגל בשדות של חרציות ונוריות.


הנוף פסטורלי ומדהים, רק הפרות מסתכלות בסקרנות על הולכי על שתיים שרצים/ממהרים להם. עוד עלייה מתונה בריצה ואני מגיע לראש גבעה וממנה מתגלגל בריצה מהירה עד התחתית. שם אני מגלה כי צריך לטפס את הגבעה מצדה השני, עלייה תלולה מאד. אני עובר להליכה מהירה (עד כמה שאפשר), אוכל עוד ג'ל ושותה מים. בכלל, השתייה מהקש מאד נוחה ואני כבר לא שם לב למשקל העודף על הגב. המרשלים מחלקים בקבוקי מים ואני שוטף את הראש וממשיך לרוץ בחורשות המוצלות והירוקות.


21 ק”מ מאחוריי, 2:30 שע' ואני מרגיש מצויין, חוצה עוד נחל ומגיע לעלייה ארוכה.

אני חולף בהליכה מהירה רץ של 60 ק”מ שאומר לי שהוא גמור (ולכן אני לא יכול להתלונן).


21.3 ק”מ ואני נתקל ב"קיר" הידוע לשמצה. מתקשה להרים את הרגליים, עוד ק”מ של הליכה ואני עובר לריצה קלה. שרירי הרגליים כואבים, הברך מזכירה לי פציעה מהעבר וכפות הרגליים שורפות.
עוד 4 ק"מ של ריצה/הליכה ואני מגיע לשלט שמראה עוד כ 2 ק”מ לסיום.

נכנס בריצה לקיבוץ ואני שומע כבר את הכרוז רק שאני עוד לא רואה אותו ולא מצליח להבין האם אני מתקרב לאצטדיון או מתרחק. נראה לי שחוש הכוון שלי השתבש אך לפתע נגלה האצטדיון. אבי מסתבך עם המצלמה אז אני מאט עוד יותר כדי שיספיק לצלם, ואז רק עוד הקפה של המסלול ואני חולף בשער הסיום.

 

 


3:25 שע', והרגשה נהדרת.


סיכום


חוויה מומלצת לכל רץ. 30 ק”מ בשטח לא שווים למרתון, אבל לא רחוק ממנו.

הכיף שבלרוץ בשטח פורח, במזג אביבי הוא בלתי ניתן לתיאור במילים ושנה הבאה…. אולי אפילו יותר מ- 30 ק”מ.


לתגובות הארות והערות:

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים