חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

חצי מרתון עין גדי – 2008- ראשון ולא אחרון

13.3.08


מאת אביבה דקל וירון


הכל התחיל כשיום אחד חשתי שעמום מכל שיעורי הקיק בוקסינג, אירובי, פילטיס, יוגה, ספינינג והמכשיר האליפטי בהם הייתי משתתפת, משהו חסר..
החלטתי להתחיל ולנסות לרוץ. כך כל כמה ימים העליתי מס' דקות עד שלאחר מס' שבועות מצאתי עצמי רצה כחצי שעה והתחושה שחשתי בסיום האימון הבהירה לי כי זה הדבר הבא.
שחף בתי הכירה לי את אורן, חבר קרוב שלימים הפך להיות הגורו שלי לריצות. אורן הוא מרתוניסט ובעל תואר ראשון בחינוך גופני וספורט. דרכו למדתי להכיר מקרוב את תורת הריצה: חשיבות האימונים המבוקרים, התזונה, מנוחה לאחר אימונים עצימים וכו'.


לאחר כחודש וחצי של אימונים מצאתי את עצמי עושה את הדרך מהבית באילת לת"א כדי להשתתף במקצה ה- 10 ק"מ בחצי מרתון ת"א. אורן עמד לצידי בקו הזינוק והדופק שלי בשמיים עוד לפני שיצאנו לדרך. כל שזכור לי מריצה זו זה את הכאב בבית החזה מעוצמת הריצה ואת אורן מדווח לי כמה ק"מ עברנו וכמה נותר.
בק"מ האחרון אורן ביקש שאתן הכל ואגביר קצב ואני מבחינתי סיימתי את המרוץ ב- HIGH ומדליה ראשונה בחיי.

מיד בסיום התחרות התחלנו לדבר על המשימה הבאה והיה לשנינו ברור שהיעד הוא חצי מרתון, ההחלטה נפלה על מרוץ עין גדי 2008–02–16.


ומכאן הספירה לאחור החלה, אורן בנה לי תוכנית אימון שהתבססה על 6 אימונים כשיום שבת קודש למנוחה מלאה.

כמובן שכל האימונים לוו בתזונה לפני ואחרי האימונים ושעות מנוחה ושינה מבוקרים לפני כל אימון והכל ממוקד מטרה. זה אומר כניסה למיטה לא יאוחר מ- 22:00 ואכילה נכונה בין מרכיבי הפחמימות שומנים וחלבונים, בשעה מוקדמת בערב. כל סטייה מן הכללים גורם לעיכוב ולהשפעה ישירה על האימון של הבוקר למחרת ומקשה על ההתקדמות למטרה.


כמעט כל ערב אני מוצאת את עצמי מכוונת שעון לשעות המוקדמות של הבוקר לפני זריחת השמש, קמה בשקט מנסה שלא להעיר את דובי שלי, מכינה את המימיות, האיזוטוני, הbcaa , המוסיקה, פרטי הלבוש הנכון בהתאם לתנאי מזג האוויר והכל בריכוז שלפני היציאה לריצה, לבד רק אני השקט והטבע מסביב.


מה ששמתי לב הוא שלפני כל ריצה יש לי מן פרפרי בטן כאלו של התרגשות קלה משהו שמניע אותי לצאת בכל יום בעקביות, מן אדרנלין כזה, סוג של התמכרות, "שריטה" כמו שאומרים הנגועים, טוב אולי גם תכנית האימונים ואורן שמאחוריה הם גורם מדרבן שהרי בסיום כל אימון הזנתי את נתוני הריצה למחשב דרך תוכנת הפולאר ואורן צפה בנתוני האימון שלי כשבסוף השבוע היינו עושים סיכום של אותו שבוע – מן פלא טכנולוגי שכזה..


מה שלא יהיה זהו היעד ועליו החלטתי להסתער ולכבוש, וכך לאחר שלושה חודשי אימון מפרכים אני עומדת על קו הזינוק לחצי מרתון עין גדי לזכרם של שני בנים שנפלו למשפחה אחת: תומר וגיורא רון, הנצחה מיוחדת.
אני ליד אורן שבא במיוחד לרוץ בקצב שלי לידי ולתמוך בי במרוץ הראשון בחיי, סביבי כאלף רצים שנראים מנוסים גברים נשים בכל הגילאים לבושים במיטב בגדי הספורט והנעליים מדוגמים לגמרי, גם אני, מצוידת בחגורת מימיות וג'ל, הכל מוכתב לי מראש: כל חצי שעה איזוטוני – ג'ל – איזוטוני – ג'ל קצת מים בדרך בחלוקה וגמרנו.


אמרו מסלול מישורי שזה טוב, מזג אוויר מדהים, שמיים כחולים ושמש נעימה, רוח קלה לא גבית ולא מנגד פשוט מעולה, עושה רושם של תנאים אופטימלים.

למעלה מסוק חג סביבנו מצלם אותנו וכולנו מנפנפים ומוחאים כפיים בהתרגשות שלפני…

אורן מביט בשעון שלי ומחייך למראה הדופק הגבוה שלי, "אופייני" הוא אומר, "הכל מהתרגשות.."

נו כבר שיזניקו ונזוז, גומרים הולכים…


וכך באיחור של 47 דקות יצאנו לדרך, צמודים אחד לשני מתקדמים באיטיות לאחר כמה עשרות מטרים הדרך נפתחת וניתן להביט לצדדים לצפות בצידי כביש 90 . אנו בכוון דרום נוף מיוחד הררי וצחיח, חם כמו באילת יבש יותר לא מזיעים כלל, רוח קלה נושבת נעים למדי ההתחלה זורמת. ככל שמתקדמים אני שמה לב שהמסלול אינו מישורי כפי שנאמר ואנו חולפים מס' עליות לא מבוטלות, נשמתי נעתקת, לא קל (את המילה "קשה" אסור לי להגות כלל , אורן אומר וגם בצבא שמעתי זאת בנחשון אצל טום "קשה" יש רק בלחם, וגם אותו בסוף אוכלים). אז כמו שאמרתי לא קל, בק"מ 7 אנו רצים דרך עליה תלולה באורך של מאות מ' הדופק עולה והמהירות יורדת אני קצת מודאגת מהקצב האיטי שלי, מישהי חולפת על פני ואני חשה תסכול קל, אורן אומר : "כל עליה שכזו אל תשכחי שבחזור היא הופכת לירידה בת ז…"


עדיין בכוון דרום הרבה עליות לכל אורך המסלול, ממשיכים לרוץ. את מצדה ניתן כבר לראות ממול ואורן מנסה לעודד אותי ואומר שכבר מגיעים ומסתובבים. מתחילה לחוש דקירה בצד ימין למעלה דקירה מרגיזה ומתרגלת נשימות מתונות יותר על מנת לשחרר את הכאב בסוף הוא נעלם. ממשיכים לרוץ, אני שמה את המוסיקה ועיברי לידר מתנגן לי באוזן שמאל, אוזן ימין פנויה להקשיב להערות הבונות והתומכות של אורן היקר שלי, אורן לוקח לי את המימייה בדרך רוצה להקל עלי את משקל המימיות, כשכל 5 ק"מ הוא מגיש לי בקבוק.


מגיעים לסיבוב, מימין ניתן לראות את מצדה עומדת זקופה ויציבה במלוא יופייה, ועבורי רגע זה מסמל את תחילת הדרך חזרה עוד 10.5 ק"מ וסיימנו, ממשיכים לרוץ אורן מנסה לשעשע אותי מזכיר לי את כל העליות המייסרות ומזכיר לי שכל עלייה כזו כעת הופכת לירידה נעימה מזככת שמאפשרת קצת להגביר קצב, לשחרר גפיים, לזרוק רגליים ולהסדיר נשימות.


אורן מגיש לי איזוטוני, אני בקושי מצליחה ללגום המשקה ניתז לי מהפה, אני ממש מתייסרת הוא מביט בי בדאגה ואני קצת מתפנקת על כך שמישהו עוקב אחרי וצופה בייסורי המתוקים.

אני מהרהרת בדרך שעשיתי להגיע לכאן ולהשתתף בריצה שכזו.

 

 

"אורן מנסה לשעשע אותי מזכיר לי את כל העליות המייסרות ומזכיר לי שכל עלייה כזו כעת הופכת לירידה נעימה"


אני יודעת שמאז ש
טום
שלי נהרג לי פתאום ידעתי ששארית חיי הולכים להיות אחרים, פשוט שונים בעלי אופי מסוים ועשייה מסוימת עם אופי שונה ואמירות בצידן.

אני חיה ונושמת כש
טום
חלק בלתי נפרד מכל דבר שאני חושבת יוזמת חווה רואה ומיישמת, הכל מהול בטום ובכל הוא שם איתי.


עוד עליה תלולה גורמת לי להאט את הקצב, נשימתי קשה עלי ובית החזה ממש מתוח, אורן מזכיר לי את הירידה הנהדרת שממתינה לנו בקצה העלייה עוד מס' דקות ריצה ואני מתקשה בריצה ומאטה קצב, אני מתחברת ל
טום
שלי מנטאלית ומבקשת ממנו לסייע לי לסיים בכבוד את המרוץ הזה בשביל שנינו. והנה אנו בפסגת העלייה עוד רגע מתחילים ירידה תלולה ארוכה וטובה המאפשרת להסדיר נשימה ולהגביר קצב, ואז מתנגן לי באייפוד השיר של אביב גפן : "מפתח המרחק פתח לי שער של געגועים" – זהו השיר האהוב על 
טום
, חקוק על המצבה שלו, ואני חשה שהוא שם איתי עונה לי בדרכו מסייע לי רץ איתי, שומר עלי מלמעלה, כוחותיי מתעצמים, אני מגבירה קצב ותוך כדי ריצה שרה את שירו של טום, אורן בהלם ממני…ואני מסבירה לו.
5 ק"מ אחרונים ואורן מגיש לי ג'ל אחרון "דמייני איזו גלידה מדהימה ביותר ותחליקי הכל יחד לגרון" אני אומרת לו "סורבה מלון" הוא מעוות פרצופו בגועל, "חשבתי שתגידי גלידת שמנת 70% שומן וקצפת אבל אם זה מה שעושה לך את זה לכי על זה …"


3 ק"מ לסוף הגוף עייף אני עושה בדיקת מערכות, הכל תקין אין דקירות, כפות הרגליים בסדר רק בית החזה והבטן קצת באי נוחות חוץ מזה הכל בשליטה, אני פשוט לא מספיק מהירה כנראה שנגמר לי הכוח… אורן מעיר את תשומת ליבי לאיילה בצד הדרך נסה במהירות הספקתי לראותה בצבעי המדבר הלוואי שהייתי קלה כמוה אני חושבת לי.


זהו, שער הסיום באופק. אורן אומר לי דמייני את דובי בקו הסיום דמייני את שחף ודניאל ממתינים לך בגאווה בקו הסיום, 700 מ' אחרונים ועכשיו את מרביצה את כל מה שיש לך קדימה, ואני חושבת אם יש לי עוד מה לתת ?!?!.

מסתבר שכן, הראש לחוד והגוף לחוד, אני מאיצה ורצה את הסוף במהירות שאורן אומר "שווה הערכה" אני רואה את יקירי שמחים לקראתי, דניאל מצלם ואורן אומר "הכל בראש", כמה שהוא צודק הכל בקופסא.

דובי אמר לי פעם : "אנחנו לא יודעים אפילו לכמה אנחנו מסוגלים ", זה כל כך נכון, מציבים מטרה והשמיים הם הגבול.


אני מבליטה חזה. החולצה של 
טום
עם תמונתו נמתחת על גופי הרטוב מזעה ואורן אומר "חייכי שלא יראו שאת סובלת בתמונות ", אני מחייכת מלוא הפה סבל מתוק שכזה מהול באדרנלין של הצלחה ואני יודעת שעשיתי את זה עשינו את זה אני ותמיד גם טום בעזרתו של אורן היקר שלי.

 

 

עם אורן הגורו לאחר הסיום

 


שחף ודניאל הולכים לבדוק תוצאות אני מנסה להתעדכן אצל אורן אם לא הגעתי אחרונה והתוצאה שלי סבירה, למרות שהכי חשוב עבורי היה לסיים בריצה את כל המסלול.

אורן ודובי מביאים את המדליה ואני ממש גאה לקבלה ומתהלכת איתה על צווארי.

שחף שואלת: "מה עכשיו? למה מתכווננים?" אורן דובי ואני משתעשעים ברעיון של להירשם למרתון ניו יורק, אימונים של חמישה חודשים קודם, הרבה ריצות, נופים, שקט.

שם טום שלי ואני עוד לא היינו, יכול להיות מעניין…..


בסיום אני רוצה להודות לאישי חברי דובי ולביתי שחף שספגו/ סופגים/ יספגו בסבלנות רבה ותומכת את כל השיגעונות שלי, בלעדיכם כל זה לא היה אפשרי. תודה!


אביבה דקל וירון

אני רץ אולטרה

9.3.08


מאת גיל דוד


אני בקילומטר ה-24, והכל נהיה כבד. החטיף שאכלתי גורם לי להרגיש רע, המשקה האיזוטוני גורם לבחילה, הגרביים רטובות ממעברי המים והכל כל כך כבד.

להפסיק? להמשיך? לעצור לנוח קצת בצד? אולי פשוט לפרוש ולנסות שוב בשנה הבאה…?חודשיים לפני כן הסתיים מרתון טבריה והסתיימה תוכנית אימונים ארוכה של מאמני היקר דובב.

המרתון הלך מצויין, ההרגשה הייתה טובה מאוד והורדתי מעל עשרים דקות משנה שעברה.

ואז ניצבות שתי אפשרויות: הראשונה, לנוח על זרי הדפנה ובעיקר לנוח כמה חודשים. 

השנייה, יש את האולטרה ההוא שמדברים עליו אז אולי כדאי לנסות אותו. 

אולי 30, אולי 45 אולי 60 ק"מ? 

האמת שהאפשרות הזאת כבר עלתה על ידי במהלך האימונים אבל דובב קבע שהמטרה העיקרית היא המרתון ואחר כך נחליט איך להמשיך. 

אז אחר-כך הגיע וצריך להחליט. 

הפור נפל – מנסים את האולטרה. 

דובב מזהיר שיש סיכוי גבוה לפציעה ושהסיכוי לסיים איננו גבוה בכלל ושבכל שבוע נצטרך לבחון מחדש את המצב ושהקפיצות בקילומטראז' בריצות הארוכות יהיו מאוד גדולות) והיו עוד כמה אזהרות וסייגים). 

מעבר לזה, צריך להתחיל לתרגל גם ריצות בשטח וצריך להבין שריצת שטח זה סיפור לגמרי אחר מריצת כביש.


לאחר מנוחה של מספר ימים אחרי המרתון חוזרים להתאמן. 

הריצות הארוכות מתארכות משבת לשבת ודי מהר מגיעים שוב לריצות של מעל שלוש שעות. 

בגלל הזמן הקצר שיש לתוכנית האימונים אין זמן לעלייה הדרגתית ולכן לוקחים את הסיכון הגדול להיפצע. 

דובב גם מחליט שלא נשלב הליכות באימונים, למרות שבמרוץ עצמו כן נשלב הליכות, וגם שהקצב באימונים יהיה מהיר יותר מהקצב במרוץ עצמו. נשמע לי קצת מוזר אבל הוא המאמן ואני רק באתי לרוץ. 

השיא מגיע בריצה של ארבע שעות וחצי שרובה היה בשטח – סה"כ 47 קילומטרים תוך כדי תרגול תיק הריצה, משקה איזוטוני, חטיף אנרגיה ותמרים.

לאחר הריצה הזאת ההרגשה מאוד טובה למרות שהיא בכלל לא הייתה קלה ולא ברור איך ממשיכים עוד 13 קילומטרים ועוד בשטח הררי. 

בשבת שלאחר מכן עוד ריצה ארוכה ואז מתחילים את הטייפר. 

ברקע אני קורא בפורומים שרוב מתאמני האולטרה מכניסים עוד ריצה ארוכה ומקצרים את הטייפר אבל דובב מתעקש שלא זאת הדרך ושעכשיו מורידים וזהו.





על קו הזינוק (677)


מפה לשם הגיע היום שלפני היום הגדול. 

גייסתי את חברי אדי שהתנדב לסייע בתחנת הריענון וגם ללוות בקילומטרים האחרונים. 

הגענו למקום בערב שלפני המרתון, התמקמנו בחדר והלכנו לערב הפסטה. 

לכל מי שמכיר את ערבי הפסטה בטבריה – מדובר במשהו אחר לגמרי. 

קרן, דייויד וילדיהם המקסימים הכינו את הפסטה והגישו לכל מי שהגיע וההרגשה הייתה של משהו מאוד ראשוני ואמיתי. חבורה של רצים שבאה לחוויה מאוד מיוחדת וייחודית. אוסף של אנשים שרוטים, כל אחד והשריטה שלו, אבל כולם נראו מאוד מאושרים. 

קרן ודייויד נתנו תדריכים אישיים וענו על כל שאלה בסבלנות ובנחמדות מרשימים ביותר. 

קרן מרגיעה שלמרות שמזג האוויר החם, יש רוחות נעימות וזה לא יהיה כל-כך נורא.

זה המקום לציין שהמרוץ אורגן בצורה נפלאה ועל כן ברכות חמות לכל המארגנים ולכל מי שנטל חלק בהפקה הזאת. 

חוזרים לחדר, מכינים את הציוד והולכים לישון. 

בלילה חלמתי חלום שאני בטוח שהרבה רצים יזדהו איתו – השעון המעורר לא צלצל ופספסנו את המרוץ…. 

התעוררתי בפאניקה וגילית שרק 04:30. אפשר כבר לקום ולהתארגן סופית למרוץ. 

המשקה האיזוטוני נמזג לתיק, התמרים מועברים אחר כבוד לכיס שבמכנס והחטיף נארז. 

התוכנית התזונתית היא מאוד פשוטה: 

כל חצי שעה תמר, כל שעה כדור מלח וכדור BCAA , כל שעה וחצי חטיף אנרגיה. 

מתמרחים בווזלין, מכסים את הפנים בקרם הגנה וקדימה לזינוק.

 




רגע לפני היציאה


התיק עם כל האוכל ממוקם בשטח הריענון ואדי משנן את הוראות הריענון. ממש כמו במרוצי מכוניות שמחליפים את הגלגלים ומתדלקים. 

התוכנית היא למלא בכל פעם שמגיעים לתחנת הריענון את תיק המים מחדש, לחדש את מלאי התמרים, להיות מוכנים להחלפה של גרביים ואולי גם נעליים. 

כולם נאספים ומקבלים תידרוך אחרון. אני מקבל מדובב את התידרוך שלי. תכננתי להתחיל את ה-30 הראשונים בקצב 5:30 לקילומטר אבל דובב מחזיר אותי מייד למציאות וקובע שבתור התחלה לא רצים בקצב של פחות מ-6 דקות לקילומטר. בנוסף ברגע שרואים עלייה תלולה עוברים להליכה ולא שורפים סתם כוחות.





רצי מקצה 60 הק"מ יוצאים לדרך

 


תמונה אחרונה וקדימה לדרך. 

הנוף מקסים – הכל כל כך ירוק ויפה, כלניות רקפות, פרות ועגלים. מופע מרהיב של הטבע האמיתי. 

התחלתי בקצב של בערך 6 דק' לקמ, אולי טיפה פחות. 

בעליות המתונות רצתי ובתלולות יותר הלכתי. 

בהתחלה עוד ניסיתי לעקוף את מכשולי המים אולם בשלב מסויים ראיתי את דייויד שאמר לי לנסות פשוט לצלוח את המכשול וליהנות מהמים הקרירים.

זו הייתה עצה מעולה ובאמת המים הקרירים ציננו את הרגליים ומאז הקפדתי לטבול היטב בכל מכשול מים. 

אחד המראות היותר מקסימים שראיתי היה בזמן הטיפוס לגבעת הרקפות. 

דמיינו לעצמכם יער קטן על גבעה קטנה שבתוכו עובר שביל צר ומסביב עשרות אלפי רקפות – מחזה מדהים שגם במרוצים בחו"ל אני לא בטוח שרואים.


עד הקילומטר ה-18 היה ממש מעולה והרגשתי ממש ממש מצוין, כמעט ולא הזעתי.


בקילומטר ה-18 אכלתי חטיף אנרגיה שממש גמר אותי – גרם לי בחילה איומה ורצון עז להקיא.


מהקילומטר ה-18 היו עליות תלולות לאורך מספר קילומטרים וגם נהיה יותר חם. שילבתי הרבה הליכות וההרגשה הכללית הייתה גרועה. 

בינתיים עקפו אותי הרבה אנשים וזה גם לא שיפר את ההרגשה. 

למרות שדובב אמר לי לא להסתכל על אנשים אחרים ולא להשוות את עצמי אליהם, השילוב של ההרגשה הרעה והאנשים שעוקפים מכל עבר גרם לירידה חדה במוטיבציה.


בקילומטר ה-24 היה משבר רציני והחלטתי ללכת-לרוץ עד ל-30 ואז להפסיק את המרוץ.


שכנעתי את עצמי שבשנה הבאה אהיה יותר מוכן ושאין טעם להמשיך אם בכל עליה אני עובר להליכה. 

גם ככה לא חשבתי שאסיים ורק רציתי לנסות את ה-30 קילומטר ואולי להמשיך אחר כך עוד קצת. 

והנה אני מסיים את ה-30 ולפחות את זה עשיתי. 

בקילומטר ה-27 הייתה עוד עליונת ששברה אותי סופית והחלטתי שעכשיו צריך ליהנות מהנוף ושבעוד פחות מעשרים דקות המרוץ מסתיים מבחינתי.


גם כאן ועד לכניסה לאצטדיון עברו אותי הרבה רצים שנראו רעננים והבנתי שזה לא היום שלי.


כשנכנסתי לאצטדיון אמרתי לעצמי שאני מסיים את ההקפה, עובר את הביקורת ומפסיק.


ואז, כשעברתי את הבקרות ראיתי את דובב שהתחיל לצעוק ולעודד ופתאום הגיע אדי ומילא לי משקה אנרגיה בתיק ועזר לי להחליף גרביים ולא הפסיק לעודד והילדים הנפלאים שהיו שם הגישו לי מים והרגשתי בבת אחת הרבה יותר טוב.


אני לא יודע איך להסביר את זה אבל בבת אחת קיבלתי מלא אנרגיות מהסביבה – הרגשתי שאני בטרוף מוחלט, ממש באטרף ושאני חייב לצאת לדרך כמה שיותר מהר.


זה היה ממש מדהים – במשך שישה קילומטרים אני משכנע את עצמי שאני מפסיק ובבת אחת אני מרגיש שאני חייב להמשיך.


יצאתי ל-15 הקילומטרים הבאים ופתאום הרגשתי קליל באופן ממש משונה. כאילו עכשיו התחלתי את הריצה.


זה היה ממש מדהים – אני רץ ולא מפסיק לעקוף רצים ואני מרגיש שאני יכול לרוץ מהר ללא שום בעיות. 

כמובן שעצרתי את עצמי ולא רצתי בקצב מהיר אבל ההרגשה הייתה נפלאה.





בנקודת 30 הק"מ.

 


בערך בקילומטר ה-38 הגיע הרגע שהרבה רצים מכירים. זה הרגע שבו ברור לנו מעל לכל ספק שאנו מסיימים את המרוץ. אין כאן שאלה של האם ואולי – מסיימים על הרגליים וזה לא נתון לויכוח. 

אמנם נשארו יותר מ- 20 קילומטרים אבל אני יודע שלסרט הזה יהיה סיום טוב.


הקילומטרים 30-45 עברו בקלילות ונכנסתי לאצטדיון בהרגשה מעולה.


שוב, עזרה מכולם והפעם אדי מצטרף אלי ל-15 הקילומטרים האחרונים.


האמת, שחשבתי שלאור הרגשתי הטובה אני ארוץ גם את הלג האחרון בצורה טובה אבל השילוב של החום, עייפות, ושרירים כואבים ודואבים הפך את ה-15 האחרונים לעסק ממש לא פשוט.


אני מנסה לשחזר מה בדיוק היה שם אבל רק זוכר שכל הזמן הייתי עסוק בלנסות ולא למעוד ולנקוע את הקרסול. 

העליות היו ארוכות ומעייפות אבל בכל זאת הצלחתי לרוץ בחלקן בצורה סבירה. 

עם זאת בשום שלב לא מתגנב לו צל צילו של ספק לגבי האפשרות לסיים את המרוץ. מבחינתי לפני 20 קילומטרים הסוגיה הזו הוכרעה. 

ואז פתאום מגיע השלט – עוד 4 לסיום. 

אפשר להתחיל לחייך אבל למה למען השם חייבים לעלות כל הדרך לסיום??? 

העלייה מתמשכת ומתארכת אבל נהנים מכל רגע. 

יאללה, נשארו עוד 3 קילומטרים, ולמרות שיש עליה לא מפסיקים לרוץ. 

והנה נכנסים לקיבוץ, מדלגים בקלילות בקצבים של 5 דקות לקילומטר ושומעים כבר את הכרוז.


עוד קצת, הקפה אחרונה , וסיימנו את האולטרה הראשון. 

ההרגשה נפלאה, עדיין לא מעכלים את ההישג האישי. 

מכל עבר מקבלים מים ואוכל והטיפול ממש אישי. 

תוצאה רשמית: 6:24:58


ולהפתעתי הרבה, מקום 16 מתוך 83 שסיימו.


לסיכום, חוויה אדירה, ארגון מצויין, אוירה אינטימית, כיף לא נורמלי, טרוף חושים, אקסטרימי לחלוטין ומומלץ בחום.

הגיע שלב התודות – תודה למשפחתי שמסכימה לסבול אותי בכל חודשי האימונים, תודה לדובב המאמן הדגול, תודה לאדי שליווה אותי, תודה לקרן, דייויד ולכל הילדים שעזרו ולכל מי שהיה חלק מההפקה הזאת.


ונשארה רק שאלה קטנה – מה הדבר הבא ומתי מתחילים להתכונן אליו…?

רק לסיים בחיוך- אני מרתוניסטית

10.2.08


מאת יפעת כהן-מירב

 

…אז איך בכלל אפשר להתחיל לספר את הסיפור הזה? האם מאלפי הקילומטרים, או מ"כאבי הרצים" שאי אפשר להימנע מהם? האם מהקילומטרים האחרונים, הבלתי אפשריים כשאבא שלי מלווה אותי ואומר "בלי קרחצן עכשיו, הנה מגיעים, את עושה את זה…"? אולי פשוט מההתחלה… …איך אחרי הלידה של אבישג, לפני כ-4.5 שנים רק רציתי לרזות קצת והתחלתי ללכת, כמו כולם, ומהר מאוד הבנתי שההליכה לא עושה לי את זה, אני צריכה משהו מפרך, שמזיעים בו עם עיגול יפה ורטוב על הגב, עיגול של מאמץ ואושר. כך התחלתי לשלב ריצה תוך כדי ההליכה מסביב למגרש הכדורסל. עם רדיו קטן שבקושי קולט ואני עושה עוד ועוד סיבובי ריצה….בטרנינג מרופט של אחרי חופשת לידה. והפעם הראשונה שיצאתי מגבולות המגרש לכיוון ארסוף וחזרה… זוכרת את שיחת הטלפון שבה אמרתי לאבא שלי: "אבא, גיליתי את הסוד שלך". כן, אבי (72) הוא מרתוניסט ותיק, 46 מרתונים (!!!) על רגליו והן עוד נטויות לבאים. בעקבותיו התחלתי לרוץ כנראה. הקילומטרים הראשונים הפכו לחלום, לרוץ עם אבא במרוץ 10 קילומטרים. אחרי 3 שכאלה החלום הפך לחצי מרתון (21 ק"מ) לצידו, ואחרי שני חצאים החלטתי שהילד השלישי כנראה יחכה. אני רוצה עכשיו להמשיך לרוץ!


לפני כשנה בילינו בנופש בטבריה, ובעודי מתאמנת על כביש היציאה מטבריה שמתי לב לסימוני הקילומטרים שעליו. סימנים שנשארים אחרי מרוץ, שלא כולם יכולים להבחין בהם… 37,36,35…39 ועד 40+. הסימונים מהמרתון. אז בעצם גמלה בליבי ההחלטה לעשות את הדבר האמיתי. לא חצי. מרתון שלם. עם אבא. 42 קילומטרים ו-195 מטרים המרחק המדויק. 4 שעות ועוד קצת של חוויה מכוננת. אבא צחק כהרגלו, תוך ציון העובדה שהאדם שצריך לתת את הסכמתו להחלטה הוא רועי, בן הזוג שלי. אי אפשר לבד. חייבים תמיכה ועידוד. המחיר המשפחתי הוא לא פשוט. רועי הסכים.


חודשיים אחר כך החלטתי לקחת מאמן אישי שיעזור לי בהגשמת החלום המטורף. כך הכרתי את ראובן (מילמן). אבא אמנם כתב לי את תוכניות האימונים לחצאי המרתון אבל מרתון שלם זה הרבה יותר גדול, הרבה יותר משמעת וכח סבל- משהו שהצריך מבחינתי אדם חיצוני וקשוח… וכך נכתבה לה תוכנית האימונים. מספרים בלתי נתפסים של 100 ו- 110 קילומטרים בשבוע הודפסו ואני קצת נבהלתי. כן, אין הנחות בדרך למרתון. בכל מזג אויר, בחמסין, בשמש, בקור ובגשם… הקילומטרז' לרגליים צריך להכנס. -"יפעת, ראיתי אותך על יד קניון ארנה בגשם, חשבתי שהשתגעת", -"יפעת, 35 מעלות בחוץ, יצאת לרוץ? את נורמלית?", לכל השואלים, המצפצפים והמנופפים לשלום בדרך- לא השתגעתי. יש יעד ואליו רציתי להגיע…


כמובן שהיו גם רגעים לא קלים, כפי שכתבתי באחד מהפורומים (אליהם התחברתי כמו לאינפוזיה במהלך התקופה האחרונה, לקבל טיפים ועידוד): "חוזרת ממשמרת ערב. מחלקה אונקולוגית בבי"ח לילדים. השינה רחוקה ממני מאוד, ההירהורים מטריפים, אבל הגוף עייף; מותש, אם נשתמש במינוח מדויק יותר. לפעמים יש הגיגים שאין היכן להוציא, ואז נזכרים שאפשר "לאוורר" בפורום… ככה אני בדרך לטבריה, ממש כמו כולם כאן… בדיוק כשסגרתי שוב כ-86 ק"מ מפרכים הקילומטרז' מתאפס ומתחילה לה הספירה השבועית, וחשבתי שאולי אני נשברת. האם ההרפתקה הזו בשבילי? האם אוכל לה? עייפות, כמוה לא הכרתי; כאבים וחריקות, שרירים ומעטפות שמזכירים לי את קיומם. וכך, כל כאב מסמן ומאיים על חלומי- להניף ידי אלעל על קו הסיום במרתון. מרתון ראשון שלי, המרתון ה- 40+++ של אבא שלי. לחוות רגע מרגש, שכנראה שאין כמותו… והדרך מפרכת. עוד בוקר שתחילתו בלילה, לדחוף פחמימה לקיבה מתוך בחילה יחסית אך למען מטרה נעלה (קצת אנרגיה, נו באמת), להספיק לחזור לפני שהבנות יוצאות לגן ולביה"ס, לנשק נשיקה מלאה בזיעה ובאושר, להספיג אותן בחיידק הזה של האושר הגופני, "אושר סזיפי"… השקעה גדולה על חשבון כמעט כל שאר המרכיבים של חיי. והגוף, הנשמה, והמחשבה הצלולה בזמזום אין סופי "מרתון טבריה, מרתון טבריה". לקום, להתרחץ, לאכול, לרוץ, לרוץ, לרוץ, להתרחץ, לעבוד, לאכול… להשתדל לנוח…


…הניגוד הזה- שבין העבודה מול המוות עצמו, (ואחרי כל משמרת אני מבינה-) כך כנראה אני בולעת את החיים. אולי זו הדרך שלי. אולי דווקא זה מה שנותן לי את הכוח. ותודה שקראתם. לילהטוב."


כך חלפו להם 7 חודשי אימון. לקום לפנות בוקר בסביבות 4, לאכול משהו ויאללה לרוץ… שבתות וחגים…אלפי קילומטרים. אימוני עליות בלטרון ובאזור, ריצות של 30+ קילומטרים בפארק הירקון, ובין לבין אינסוף אימונים קצרים-בינוניים בליווי צמוד של שניים מחברי שלא עזבו אותי לרגע, לא הניחו לי להשבר, והפכו את הדרך לנסבלת הרבה יותר. כי כשמישהו מחכה לך בכניסה לבית ברבע לחמש בבוקר את לא יכולה שלא לקום… והפירגון הבלתי יאמן של רועי… והאמונה של כל החברים מסביב… הכל קטן עליך. את עושה את זה.


היום הגדול הגיע. אני בטבריה עם עוד 1100 רצים-משוגעים, מתכוננת לרוץ את המרתון הראשון שלי. את השבוע שלפניו ליוותה תחושת אופוריה והתרגשות כמו לפני חתונה. העולם יכול היה להתהפך מצידי, אני הולכת לרוץ מרתון!! שרק טבריה והסביבה תשארנה שלמות… הדיאטה המיוחדת בימים שלפני הביאה גלים של בחילות (העמסת פחמימות ולפניה תפריט המורכב בעיקר מחלבונים)…דיאטה שכל חיי הייתי עדה לה, והפעם היא היתה ממש שלי. אבא נפצע ושלושה ימים לפני המרתון הודיע שלא יוכל לרוץ, הוא ילווה אותי קצת בהתחלה ובסוף, ובין לבין ילווה את אחותי במקצה 10 קילומטרים… משפחה שכזו.


והנה הספירה לאחור (באנגלית, עבור 100 הרצים הזרים שהשתתפו) והזינוק… וזהו, אני עושה את זה. ההתרגשות חולפת וכל מה שנשאר הוא להעביר את הגוף למהירות שיוט, mode מרוץ, רק לתכנן נכון את הקצבים שהאנרגיה לא תגמר לפני הזמן. 21 ק"מ עוברים בתענוג עם רצים נוספים שמקשקשים בשכל, שותים מים ואוכלים ג'לים לאנרגיה, והנה החצי ורועי מחכה לי שם… רוח צדית מטורפת ואני מגיעה אליו, נשיקה חטופה למצב רוח, ויאללה לחצי השני. כאן פתאום אני מבינה מה קורה, ומה אני עושה בכלל, וכמה יש לי עוד לרוץ, רגע של עננה, 7 ק"מ נוספים תחת רוחות עזות, אבל בצידי הדרך יש רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה, יש רצים נוספים שהפעם מצחיקים אותי ואני ממשיכה ואפילו מצליחה לשיר עם הפרטנר שלי (תכול המטפחת…) כמו מכונה, לא מאיטה (טוב, אולי קצת).


בק"מ ה- 40. רק עוד קצת…


שועלי המרתון הותיקים אומרים שבקילומטר ה-30 המרתון רק מתחיל… אני מגיעה לשם ומקבלת לפתע זרם מטורף של אנרגיה- ו"עפה" קדימה. הילדים של דגניה מחלקים תמרים ומעודדים "כל הכבוד" בקריאות קצובות והלב מתרחב. איזה כיף. סיימתי 36 ק"מ ואני מרגישה מצוין. שום דבר לא כואב. עוד קצת וזה נגמר. אז זהו, שלא… 6 הק"מ האחרונים נדמים כנצח, ואני רק מחכה לפגוש כבר את אבא (ודואגת כמובן לספר את הסיפור שלנו לכל מי שמתעניין…), שומרת יפה על הקצב עד לקילומטר ה-40 ושם מאיטה מאוד. וכך, כשאבא לצידי, ואחותי מצטרפת גם היא, מדי פעם אני נשענת על אבא. הרגליים כמו שני גושי בטון, מסרבות להתרומם מהקרקע, אני משחילה אנחה, ואבא אומר "רק עוד קצת, הנה טבריה, הנה המלונות, הנה בית הקברות, הנה כבר מריעים לך… הנה את עושה את זה…" אבא מאושר וגאה בי מאוד. נס המרתון בזה הרגע עובר לידי הקטנות. בצד הדרך מיכאלה ואבישג, הבנות הנסיכות שלי, מחכות לי עם בלונים ושלטים, ובשארית האנרגיה שיש לי ברגליים ובנשמה אני פותחת צעד, מחייכת חיוך ענקי, מניפה ידי אל על ואצבעותי V מסמנות… הכרוז מודיע את שמי ואני חוצה את קו הסיום. 4 שעות ו-17 דקות: 2 דקות יותר מהתכנון המקורי, אבל למי אכפת. ואז הבכי, וההתרגשות, וההתפרקות, אני והבנות והמשפחה כולה… עשיתי את זה. אני
מ ר ת ו נ י ס ט י ת!!


"אני מ ר ת ו נ י ס ט י ת"


בגאווה ובקושי רב מאוד אני צועדת עם המדליה על צווארי (אי אפשר להתכופף, מדרגות הן בכלל חלום רחוק), מנקה את שמשת החלון של האוטו ומדביקה את הסטיקר "42.2 club". עכשיו זה רשמי.


עוד קצת תודות (אני חייבת): לראובן מילמן המאמן הכי יקר, ליוסי ריבלין השותף לריצות הארוכות ובכלל, לשרותי בריאות כללית שהיו ספונסרים שלי (ושל כל פרסונל הכללית) למרתון, לאיציק מוריה, לאורית, למשפחת כהן על התמיכה הבלתי נלאית, לרינה בסלו- מלכת המרתון- על ההקשבה, ההכוונה, הטיפים המנצחים ותחושת ה"יחד באותה סירה", לשי המלווה הרכוב, לטניוש היקרה, לניר טהר–לב, לאחותי תמי, לאמא, לאבא, והכי מכולם לרועי- שבלעדיו פשוט לא היה כאן כלום. הרבה אור ואהבה.

מרתון טבריה 2008 של "לא רץ מרתון"… בכיף?!

30.1.08


מאת ליאור מאייר


מרתון – ריצה למרחק של 42.195 ק'מ

 



10/1/2008

 

 

שעה 8:55


עוד יומיים יומולדת ואני מוצא עצמי עומד בטייץ שחור בקור של טבריה ושואל את עצמי איך הגעתי לכאן, ומה אני בדיוק עושה כאן בין עוד 3000 רצים מאומנים?!

בבית, תמר הקטנה עם אבעבועות רוח,יואב בגן ומאיה בביה"ס . ד. התקשרה לפני 10 דק' ואיחלה לי בהצלחה , אני חש שאני זקוק לה.


הכל החל 6 חודשים מוקדם יותר. סיימתי ריצת ג'וגינג של 5 ק'מ מתנשם ומתנשף, והכרזתי ברגע של קלות דעת כי בעוד חצי שנה אני מתכוון לרוץ מרתון שלם. חבר המליץ לי על ספר ללימוד ריצת מרתון, וכך למדתי לרוץ בהתכתבות.


שעה 9:00


הכרוז סופר לאחור ויורה באוויר, אני מתקדם עם גוש גדול של רצים, וכל הזמן מרגיש את השלפוחית עומדת להתפוצץ מהבקבוק של 1.5 ליטר ששתיתי 10 דק' לפני הזינוק. (רק לא להתייבש). נזכרתי כי לפני 3 חודשים במרוץ הראשון שלי ל- 10 ק'מ בזיכרון יעקב יצאתי לרוץ למרות התנגדותה של ד. תוך הסבר כי ריצה בריאה לגוף ולנפש, ואין שום סכנה בכך. גיליתי כי לראשונה מאז תחילת המרוצים במדינת ישראל רץ בתחרות בזיכרון יעקב מת ממכת חום!!


שעה 10:00


אני חולף את שלט ה- 10 ק'מ, הכנרת לשמאלי. רצים מטבריה דרומה לצמח ומשם צפונה עד עין גב ובחזרה לטבריה. אני מרגיש מצויין, עצרתי להטיל את מימיי כבר פעמיים.

אני מנסה לעקוף שתי בנות שרצות עם מעיל!! אבל לא מצליח, אסור להגביר מדי כדי לשמור כוחות להמשך.
מימין ילדי קיבוץ דגניה מחלקים תמרים ומחליקים ידיים עם הרצים.


שעה 10:30


כמה נשים מבוגרות , עם פונפונים אדומים, מעודדות . ראשוני אופני היד כבר חולפים אותי בדרך חזרה לקו הסיום (הם כבר עברו 25 ק'מ)
ד. טוענת כי מרתון זה ג'וק שנכנס לי לראש בגלל משבר גיל ה-40 , כנראה שהיא צודקת אבל לחבר אחד מתבטא המשבר בעישון סיגריות , חבר אחר מתבודד ימים שלמים מול הים בניסיון לדוג דגים , וריצה נראית לי בריאה יותר.


שעה 10:40


יפעת מגיעה מאחור ואני מצטרף אליה. את יפעת פגשתי בחצי מרתון בית שאן ולאחר שלקחה אותי בבית שאן לתוצאת השיא שלי, היא "סוחבת" אותי עד הק'מ ה- 30, שם פתחה "מבערים" והשאירה אותי מאחור.


שעה 11:06


אני חולף על פני נקודת חצי המרתון בעין גב. רוחות קפואות יורדות מרמת הגולן ואני נזכר בפעם הראשונה שנהגתי בכביש הזה, הייתי בן 18 בדרך לחופש בלונה גל, מזג האוויר היה קייצי ולח, ורק חיפשנו איזו בריזה קרירה.


לקראת הק'מ ה- 23 אנחנו מצטרפים לחבורה שמספרת בדיחות וצוחקת על הריצה והרצים, כבר קשה לי לצחוק ואני חושש מה"קיר" שמחכה באזור הק'מ ה30.


באימון הכי ארוך שלי למרתון רצתי 29 ק'מ , ובשעה 12:10 מגיע לנקודת ה- 30 ק'מ בריצה. יפעת נעלמת לי קדימה ואני נשאר עם החבורה של אור, הפייסר של 4:15 שע', והמוכר לי כל-כך טוב מטוריו ב"מהירות האור". רגע של התרגשות, לפגוש את אור זה כמו לפגוש כוכב הולויוודי במציאות.


ק'מ 32 – השרירים הכואבים, הגב שלי תפוס וכפות הרגליים שורפות ממש כאילו הנעל עולה באש.


בספר האימון למרתון כתוב לחשוב מחשבות חיוביות ולהיזכר בריצות מוצלחות מהעבר אבל אני לא מצליח לחשוב על כלום, רק עוד ק'מ ועוד אחד… הגעתי ל"קיר" שלי, זהו מרחק שלא רצתי מעולם עד היום, אני מנסה להגביר את הקצב אבל שתי זקנות מהקיבוץ עוברות אותי בהליכה איטית ואני מבין שלמרות שאני מתאמץ להגביר את הקצב, מרחוק זה לא נראה כך.


קמ' 36 – הגוף רוצה לעצור והמוח נותן פקודה להמשיך ואני עובר להליכה מהירה, אני מחשב בראש כי יש עוד 6 ק'מ שהם שווים במרחק להקפה אחת של המושב שבו אני גר עד לקו הסיום.


אני אוכל את הג'ל האחרון ועובר לריצה שנראית למתבונן מהצד משהו בין צליעה לדילוגים מגוחכים, אבל המרחק לקו הסיום מתקצר ונקודת 40 ק'מ נראית כבר מרחוק.


המרחק המקורי שרץ היווני לעיר מרתון כדי לבשר על הניצחון היה 40 ק'מ (והוא מת בסופם), אך לאורך ההיסטוריה שונה מרחק תחרות המרתון ל- 42 ק'מ ו- 195 מטרים- 2 ק'מ ארוכים מאד!!


קמ' 41 – ואני כבר בתוך טבריה, עוד ק'מ לסיום והריצה/צליעה שלי הופכת למהירה יותר (משהו כמו הילוך 1 בטרקטור).


על קו הסיום


שעה שעה 13:45


42 קמ' ועוד 195 מטר ואני חוצה את שער הסיום בזמן 4:45:48 שע'. ברקע הכרוז מכריז את שמי ואני מסיר את הצ'יפ האלקטרוני למדידת זמנים מהנעל והולך לחפש קצת אוכל ושתייה (בכל זאת עברו יותר מ- 5 שעות מאז אכלתי לאחרונה). כשנגסתי בלחמנייה זלגה לה דמעה מהעין ואחריה עוד אחת, הצלחתי לסיים מרתון שלם ורק ד. וילדיי חסרים לי כאן.


אני מנגב את הפנים, מדדה לי למלון, שם מחכה לי צ. המלווה הנאמן למקלחת ארוכה ומייד נסיעה הביתה. בימים שלאחר המרתון אני חולה. ד. טוענת כי המערכת החיסונית שלי קרסה בעקבות המאמץ, ולכן אני חולה… כנראה שהיא צודקת.


באפריל ב"ה מרתון פאריס.


לתגובות הערות ותוספות:

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

האם "טוב למות בעד ריצותינו…."? (בעקבות מרתון טבריה)

מאת מאיר מירב


17.1.08


הסופר והמשורר הידוע גיתה, כתב את ספרו "יסורי ורטר הצעיר" בו צעיר מאוכזב מתאבד מכך שאהובתו לא החזירה לו אהבה .אך אני לא מוכן ל"מות" מאכזבה בשל אהבתי למרתון שלא רצתי עקב פציעה היות ואני רוצה לרוץ בעין גדי, בירושלים ובשנה הבאה בת"א, בבית שאן וביתר המרתונים.
וזו הצעתי לכל הרצים שזה מקרוב עלו על מסלולי הריצה, לינוקות שביניהם או לאלה שעדיין בחיתולי הריצה וכן לאלה שכבר רצים ללא חיתולים בכל מרוץ אפשרי ונפשם לא יודעת שובע הריצה. המרוץ שלא רצת אינו אחרון המרוצים! וכפי שכתוב בקוהלת: "לכל זמן, ועת לכל מרוץ…"


ומעשה שהיה כך היה.


נרשמתי למרתון. שתיים מבנותיי, יפעת ותמי, ירוצו גם הן. האחת – מרתון ראשון לה והשנייה 10 ק"מ -מספיקים לה. האימונים התחילו כבר לפני למעלה משלושה חודשים. את שדות ישראל ואת שביליה הרוויתי בזיעתי, עוף השמיים הכיר את פדחתי וציץ השדה צמח לקול פעמי. עצי הפרי בשולי הדרך הבשילו ונקטפו פירותיהם וכבר עומדים בשלכת ואני עדיין מתאמן וכל אלה מניעים ענפיהם ,מריעים לי ומעודדים אותי לקראת המרתון.


את האימון בגן שמואל, בין השלוליות והאבנים, בבוץ הטובעני ובינות לדגי הקרפיון השטים להנאתם בבריכות, עברתי ואראה כי כוחי ברגלי וכי ליבי וריאותיי נכונו אלי מרתון.

 

 


עליז ושמח יוצא אני לריצה למחרת היום בשדותיו המוריקים של קיבוצי, ואויה ואללי, מעדתי, השתרעתי על אדמת קודשי, וכאב חד בקע מירכי הימנית. כבעל נסיון רב (תודות לאינטרנט…) המתמצא בכל סיב וסיב באשר הוא, הבינותי כי נקרעו סיביו של אחד משרירי הירך – הדו ראשי, זה שיוצא מהתחת…. (תלוי איך מסתכלים…) כלשון הרחוב, ואשר שמו הלטיני אף ארוך מאורכו, שבין עצם השוקה לבין עצם הירך והאגן.


קמתי וניסיתי לרוץ – הכאב איום. תוך ריצת ייסורים הביתה שומע אני כבר את זמזומה של בת קול הלוחשת לי :"רץ יקר, כי מרחוק תראה את טבריה ואליה לא תגיע!".


ארבעה ימי מנוחה לקחתי, ייסורי המצפון יצאו מנבכיהם והציפו מוחי. "אינך רץ, מה יהיה עם הכושר?" "מאות ק'מ של אימונים ועשרות ליטר של זיעה – היילכו לטמיון?" "איכה נפלת שדוד!".

התייסרתי מכאבים ומחשבות טורדניות. והנה 10 ימים למרוץ! משנסים מותניים, נועלים נעליים והחוצה. צעדים קטנים, לא למת וח, לא להתאמץ – המרתון קום יקום! אך אלוהי הכאב התעורר מרבצו אשר בירך, השחיז ויצא במחול החרבות. מניות המרתון החלו ליפול ולחדור להכרתי אך כרץ נחוש בדעתו ודעת רגליו, החלטתי להשיב מלחמה שערה. רקחתי מרקחות, משחתי משחות, מיששתי ומיסז'תי, חיממתי וקררתי, כדורים בלעתי – אך השד הדו ראשי הזה התנחל בין ערוצי שרירי והיתל בי בקוראו וודאי למאחזים שהקים, "כאב-אל" ו"אלי- שריר"… ומשם סרב להתפנות ועל כל צעד ריצה העמיק בשרירי את היתד עם הדגל, להזכירני, כי "הכאב הוא חלק בלתי נפרד של הרץ!"


 


חיכיתי ורצתי לאיטי עוד יום ועוד יום ובמלחמת המוחות עם הירך הדואבת ניצח הכאב והכריע תוך התלבטות וייסורים כי מוטב לוותר, שמא הגוף לא יעמוד ב- 42 ק"מ של מאמץ ואז אאלץ חו"ח לדדות ואולי אף לעלות לאמבולנס לחרפתי בעזרת אחות רחמניה….


כלי שכנוע עצמי ואמונה עוזרים פה מאד." ממילא רצתי עשרות ומאות מרוצים." "ובכלל כמה מרתונים עוד תעשה?" (ואני רק בן 72) "פחות אחד יותר אחד…","הנה בקרוב מרוץ עין גדי ויש להתכונן ואחריו מרוץ אחד ועוד אחד ואסור להחמיץ.", והרי ליפא העגלון כבר ידע וקבע:"…שקצת פחות – זה קצת יותר… צריך למתוח המושכה וקצת, לקחת חזרה!"


וכאן ידידי הרצים, "הלוחמים בכאב" אלה ש"המודיעין שלהם פישל ולא דווח להם" או אלה ש"המודיעין שלהם דווח ואף התריע אך להם הייתה קונצפציה אחרת", התחיל לעבוד ההיגיון של בעל נסיון, עם קילומטרז' גבוה, ששבע כאבים והצלחות. וכפי שכל מעשה במחשבה תחילה – עוצרים את הריצה חושבים ושוקלים. האם הנזק האפשרי שלאחר המרוץ שווה את המאמץ והגאווה שהנה "רץ מספר ….. ממועדון….. הגיע לקו הסיום?" ובלב כבד(כי ממילא הוא גדול…) ושמח, נתקבלה פה אחד ההחלטה להשתתף במרוץ ל-10 ק"מ בקצב סביר ובשילוב שתי בנותיי הרצות.





כאן קבור המניאק

 


והכיצד משלבים הנאה בהנעה?

עם יפעת המרתוניסטית זינקתי למרחק של כ-3 ק"מ כמלווה ומעודד עם ברכת הדרך. חזרתי לקו הזינוק כשהשד הדו-ראשי עדיין שולף חרבותיו. הצטרפתי לשנייה שזה מקרוב זינקה וכך עשינו את 10 הק"מ בשמחה מהולה בתוגה (כי איני במרתון..). עם סיום מרוץ ה-10 ולפי תכנון הזמן רצנו שוב כ-3 ק"מ לקראת רצת המרתון כדי לקדם את פניה ולעודד את רוחה במרתון הראשון בחייה ואיתה המשכנו אל קו הסיום. זו שמחה שסיימה בהצלחה מרתון ראשון, זו שמחה שאבא ליווה אותה בעשרה ק"מ ואני שמחתי כי לא התפתיתי לרוץ את המרתון וראו זה פלא – בליווי בחזרה כאילו נעלם הכאב, השד נרגע , קהו חרבותיו. כי אכן, שמחה מדכאה כאב.


בדרך זו הצלחתי לפצות עצמי, לגרום להנאה לבנותיי ולי ולשוב הביתה מבלי להפסיד וללא ייסורי מצפון.

 

וראו זה פלא. בריצתי, יומיים אחרי המרוץ, נעלמו כמעט כליל הכאבים בירך…. אז למה הרב עובדיה יוסף אומר שיש אלוהים? איפה הוא היה עד לפני המרתון?


המלצותיי: 

1. גם הראש צריך לעבוד בעת הריצה. 

2. שרירים חזקים אינם תחליף לשיקול דעת. 

3. אם אתה רץ למרחקים – גם אי-ריצה זה אימון. 

4. השרירים אינם תמיד ידידיך אבל טפח אותם כידידיך. 

5. כרץ למרחקים בריא- כאבי שרירים קודמים לכאב לב על שלא תרוץ.





מלווים ביחד בק"מ ה-40

 


וכעת אני יודע שאת מרתון טבריה ה-32, שיהיה ה-47 לספירה שלי וה-27 בטבריה- כנראה ארוץ בע"ה (בעזרת השרירים) ב-2009 כי לא אלמן רץ ישראל.


להתראות בשנה הבאה שוב במרתון לאורך "חורשת האקליפטוס, הגשר הסירה וריח המלוח על המים…".


סבל, כתב ואייר – מאיר מירב – "איילות"

מרתון טבריה 2008- ראשון וכנראה לא אחרון

מאת אמיר מזובר


13.1.08

 

במחשבותיי עולות בי 2 תמונות:


תמונה ראשונה – לאחר כ- 4:38 שע' אני מגיע לקרבת קו הסיום. אני מבחין בבנות שלי (בנות 5.5 ו- 3.5) מעודדות וצועקות ומסמן להן להצטרף אלי. את 50 המטרים האחרונים אנחנו רצים ביחד, יד ביד. הרגע הזה של הריצה ביחד, שאותו דמיינתי בשבועות האחרונים כל כך הרבה פעמים הוא זה שהחזיק אותי בקילומטרים האחרונים של המרתון. כל הקושי והסבל של 10 הק"מ האחרונים היו שווים בשביל לחוות את השניות האלה. החיוך שכאילו הוטבע על הפנים שלי ברגע זה לא יימחק עוד כמה ימים לפחות. בסה"כ 4:38:34 לפי השעון שלי, 42.4 ק"מ – אבל מי סופר…).תמונה שנייה – על קו הזינוק. כמה דקות לפני 9:00. הגוף מלא אדרנלין וההתרגשות בשיאה (השיא האמיתי יגיע בעוד כמה שעות על קו הסיום). עוד לפני הצעד הראשון כבר השגתי את מטרתי – התמדתי בתוכנית האימונים האינטנסיבית והתובענית שהצבתי לעצמי והנה בעוד מספר דקות אני רץ מרתון!!


רבים מבלבלים את המושג מירוץ עם תחרות. המרתון, לפחות לגבי מרבית המשתתפים, אינו תחרות – זהו מירוץ (להגשמת החלומות והשאיפות). התחרות היחידה, אם אפשר להגדירה כתחרות, היא של כל רץ כנגד עצמו.

לא הייתי מגיע לכאן ללא התמיכה העצומה מאהובתי ובנותיי – שאיפשרו לי את הזמן הנדרש לאימון ולהתאוששות ושקיבלו בהבנה את העובדה שלא הייתי פנוי מספיק נפשית ופיזית בחודשים האחרונים.


גם 3 עמיתים וירטואליים עזרו לי במיוחד, והם אפילו לא ידעו על כך – אור עזרתי שהטור שלו בשווג על ההכנות למרתון הראשון נתנו לי את הדחיפה ותחושת ההזדהות, נחשון שוחט ששלל מאמריו ועצותיו בפורומים השונים היוו את בסיס הידע וההכוונה המקצועית ודובב מזור שבתוכניתו שבאתר איילות השתמשתי כבסיס לתוכנית האימונים שלי. לשמחתי הצלחתי להודות באופן אישי לנחשון על קו הזינוק ולהנהן לאור שגם אותו זיהיתי (על אף שהנהן בחזרה, ניכר היה שאינו יודע מי אני, אך ככל הנראה הבין מהיכן אני מכיר אותו).


לפני שנה ושלושה חודשים רצתי לראשונה מאז הצבא (13 שנה)- בערך דקה רצופה בתוך הליכה. לפני שנה וחודשיים רצתי בפעם הראשונה בחיי כ-25 דקות רצופות (כ-3-4 ק"מ). לפני כשנה נכנסתי לפורום ריצה וטריאתלון בתפוז וראיתי את ההתכתבויות הרבות לקראת מרתון טבריה הקודם – העזתי לחלום שאולי בעוד שנה גם אני אהיה שם. באותה תקופה רצתי כ- 26 ק"מ בשבוע בשלוש ריצות של כשעה כל אחת. לאחר ריצה כזו (8-9 ק"מ) נזקקתי ליום "התאוששות".


המטרה הייתה למשוך ולהאריך את הק"מ השבועי עד לקיץ, על מנת להתחיל את תוכנית האימון למרתון עם בסיס אירובי איתן ככל שאפשר. אבל מטרות לחוד ומציאות לחוד – ריצה פזיזה שנפסקה באמצע ביום גשם קר גרמה להצטננות קשה שהשביתה אותי מאימון לכמעט שבועיים. עם תחילת החזרה לשגרה, באמצע פברואר נסעתי לטיול בחו"ל שבו לא הזדמן לי לרוץ על אף התוכניות כך שכאשר חזרתי שוב נאלצתי להתמודד עם עלייה במשקל וירידה בכושר והתקשתי לרוץ אפילו 6 ק"מ. את החודשים מרץ-יולי עברתי בנסיונות חוזרים לרוץ ולחזור לכושר אך הקושי לרוץ פגע במוטיבציה, גרם לעלייה במשקל שהקשתה עוד יותר על הריצה והרגשתי איך חלום המרתון הולך ונגוז. עוד לא סיפרתי לאף אחד שאני מתכוון לרוץ בינואר את מרתון טבריה – חששתי שלא אצליח במשימה ולא רציתי להתחייב.
ביולי לקחתי את עצמי בידיים– ידעתי שאם לא אצליח להגיע ל- 25-30 ק"מ בשבוע לפני אוגוסט, לא אוכל לעמוד בתוכנית האימונים המינימלית (21 שבועות שמתחילים ב- 35 ק"מ שבועיים). התחלתי להתאמן ברצינות. לאט לאט התחלתי לספר למכרים וחברים שאני מתאמן לקראת מרתון טבריה בעוד חצי שנה.

 

"הרגע הזה של הריצה ביחד, שאותו דמיינתי בשבועות האחרונים כל כך הרבה פעמים הוא זה שהחזיק אותי בקילומטרים האחרונים של המרתון".

 


כל שבוע הביא איתו מרחק שהיווה אתגר חדש – 12,14,16….ק"מ. את הריצות הללו ביצעתי בדרך כלל ביום שישי ואני זוכר היטב את החששות והפרפרים בבטן שהיו לי לפני כל ריצה כזו – האם אצליח לבצע אותה?

בתחילה, הריצות הארוכות היו בקצב של כ- 7 דקות לק"מ ולאט לאט התגבר הקצב והתייצב סביב 6:20-6:40 דקות לק"מ. 

הפתעות לטובה היו בחצי מרתון ת"א ובית שאן בהם השתתפתי – פתאום גיליתי שאני מסוגל לרוץ בדופק גבוה של 160-170 במשך כשעתיים ולהשלים ריצת 21 ק"מ בקצב של פחות משש דקות לק"מ (ת"א 2:02 שעות, בית שאן 1:57 שעות). 

גם אכזבות היו – ריצות ה- 30+ ק"מ היו קשות מאוד ולמעשה הצלחתי רק באחת מהן (32 ק"מ שבסיומם הרגשתי חזק ויכולתי להמשיך עוד). 2 ריצות קודמות הסתיימו לאחר 28-29 ק"מ וחייבו האטה ומעבר להליכה בסוף וגם ריצת ה-36 שתכננתי 3 שבועות לפני המרתון בגן שמואל הופסקה לאחר 24 ק"מ בשל כאבים חדים בשורש כך הרגל (כנראה בשל העומס בנסיון להתחמק משלוליות במסלול הבוצי). 

בתחילת האימונים, ריצות של 15-20 ק"מ נראו לי ארוכות מאוד ולא דמיינתי את עצמי רץ אותן יום אחרי יום. שבועיים לפני המרתון רצתי ריצה מהירה של 29 ק"מ ויום לאחרי ריצת התאוששות של 15 ק"מ – חייכתי בהנאה למול השינוי העצום שחל בכושר שלי – אני מוכן ומזומן לכבוש את הפסגה שלי.


את ריצת המרתון תכננתי לרוץ בזמן אופטימי של 4:10-4:15 שע' בהתאם לקצב בחצי המרתון. בניתי על כך שאת האימונים הארוכים רצתי באיזור הררי וללא התאוששות ותזונה כמו לפני המרתון וזה מה שייתן לי את 10 הק"מ הנוספים ואת הקצב המהיר. פתחתי בקצב שמרני יותר והגברתי בהדרגה בק"מ הראשונים לקצב של 4:15 שעות. רצתי את 25 הק"מ הראשונים כמה עשרות מטרים אחרי קבוצת ה 4:15 של אור (שפתח קצת מהר מדי לטעמי) ולאחר מכן האטתי מעט והם החלו להתרחק. בק"מ ה-15 התחילו כאבים בברך שמאל – ייתכן שבשל הרוח החזקה שדחפה אותי הצידה כל הזמן. הגברתי מעט והשתלבתי בתוך הקבוצה כדי להתגונן מעט מהרוח. אחרי 2-3 ק"מ הכאב נעלם מתודעתי (הוא חזר ובגדול אחרי קו הסיום).


את החצי עברתי בחיוך ענק (2:08 שעות)– אמי, אשתי ובנותיי חיכו עם שלטים ועם בקבוק משקה איזוטוני. אשתי התותחית גייסה את כל הקהל שהיה שם למקהלת עידוד עליזה שעודדה אותי בשמי ומחאה כפיים. התלבטתי אם לסחוב איתי את הבקבוק, אך בסופו של דבר לקחתי אותו – החלטה שהוכיחה את עצמה – בתחנת ה- 27 ק"מ נגמרו המים.
בשלב זה הקילומטרים הלכו ונהיו קשים יותר ויותר. אחרי 33 ק"מ (3:22 שעות) נשברתי קצת. אמנם יכולתי להמשיך לרוץ עוד 1-2 ק"מ באותו הקצב, אך הידיעה שלפני עוד 9 ק"מ שלמים ושלא אוכל להימנע לחלוטין מהליכה גרמה לי להחליט לשלב קצת הליכות בריצה. הכל כאב מאוד – שפשפת במפשעה, שפשפת בפטמה, שרירי הירך והישבן. ההליכה לא כאבה פחות מהריצה – פשוט חלק מהמקומות שכאבו היו שונים. הצבתי לעצמי יעדי ריצה/הליכה להמשך – כ- 500 מ' הליכה ולאחריהם 1-1.5 ק"מ ריצה וכך עשיתי עד הסיום (בסה"כ הלכתי כ- 3 ק"מ מתוך ה-9 האחרונים).
את הקילומטר האחרון עברתי בריצה, כאשר את ההתנשפויות שלי שמעו עד טבריה – כמעט חרחרתי, אבל ידעתי שאני חייב להגיע לקו הסיום בריצה.


לאחר הסיום הגוף כולו כאב אבל האנדרופינים כנראה עשו את שלהם – תחושת אושר וסיפוק כמו זו שהציפה אותי לא חוויתי כבר המון זמן.

השגתי את המטרה שהצבתי לעצמי. עכשיו ניתן לחזור לריצה לשם הנאה בלבד – בלי יעדים של זמנים וקילומטרים, אולי בעתיד אכבוש פסגות חדשות.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים