חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

המרתון הראשון שלי (טבריה 2008)

מאת חנן יוסף


13.1.08


מבוא:


לפני כחודשיים פורסמה בפורום איילות השאלה "למה לרוץ מרתון" בחלוף יומיים, על אף שהייתי בעיצומן של ההכנות לטבריה, לא ידעתי מה לענות. התשובה הבנאלית היא "כי המרתון קיים" לאחר כשנתיים בהן רצתי שבוע אחר שבוע, חיפשתי מטרה לרוץ עבורה ומבחינתי המרתון הוא המטרה האולטימטיבית.
היו לי 3 יעדים לקראת המרתון:

1. לצלוח בשלום את תקופת האימונים ולהגיע לקו הזינוק – בוצע

2. לחצות את קו הסיום – 3:56:50, עם נגטיב ספליט של 3 דקות

3. ליהנות – ועוד איך J

המאמר הזה, הוא ה-50 סנט שלי לאיך כדאי לרוץ מרתון ראשון.


קביעת קצב המרתון:


המשימה הראשונה היא קביעת קצב המרתון, על אף כי נורא מפתה להכניס למחשבוני הריצה את תוצאת ה-5/10/21.1 ק"מ ולקבל תחזית אופטימית של תוצאות המרתון. חשוב לזכור כי המרתון קשה בהרבה ממרוצים אלה. יש ללכת על גישה שמרנית וזהירה. ההמלצה שלי: מצאו את הקצב שאתם חושבים שהוא ריאלי עבורכם לאחר מקדמי הביטחון הרגילים ועליו תוסיפו 5 שניות. דוגמא, תוצאת חצי מרתון כפול שתיים + 20 דקות ועל זה להוסיף 5 שניות לק"מ. אם כן, רוצים להשתמש במחשבונים, לא להכניס את תוצאת השיא אלא את התוצאה עליה תוכלו לחזור בכל רגע נתון, על אף כי השיא האישי שלי ב-10 ק"מ הוא 48:25 דק', אני מעריך שתוצאה "בטוחה" מבחינתי היא 50 דקות ומכך לגזור את קצב המרתון.

קצב המרתון הוא הקצב בו נרוץ לפחות ב-32 הק"מ הראשונים ורק לאחר מכן נגביר.
טיפ שקיבלתי מרוני ג. רץ מוכשר וותיק " תתחיל לאט גם אם האדרנלין גועש!! יש תמיד זמן להאיץ בהמשך."


תקופת החידוד Taper:


שלושה שבועות למרתון מתחילים הפחתה של ק"מ, אומנם מפחיתים ק"מ אך לא מפחיתים עצימות.


3 שבועות למרתון – 75% מהנפח המקסימאלי, שבועיים למרתון – 50% מהמקסימום, לאחר ריצת סוף השבוע (15-20 ק"מ) התחלתי הפחתה של הפחמימות. משישי בבוקר עד ראשון בערב הפחתתי את כמות הפחמימות, לא הורדתי לגמרי פחמימות מהתפריט, אלא קיצצתי בכמויות וללא מתוקים בכלל. 

התועלת הייתה ריכוז מוגבר ויצירת "רעב מנטאלי" להעמסת הפחמימות בימים הבאים. 

לאחר הריצה של יום ראשון בערב, הזמנתי לי בשמחה פיצה והתחילה העמסת פחמימות, גם פה אין הכוונה לבליסה חסרת ריסון אלא הגדלה של הכמויות. 

בשלושת הימים לפני המרתון יש להגביר את כמות השתייה, אני שתיתי כ-4 ליטר מים ליום.


בתקופת החידוד הופכים להיפוכונדרים, מבחנתי הדרך לצמצם הרגשה זאת, הייתה צריכת ויטמין C, שטיפת ידיים אובססיבית, הקפדה על ביגוד חם והתרחקות במידה האפשר מאנשים חולים.


ערב לפני:


בדרך לטבריה עוד הספקתי לבצע הכרת המסלול ברכב. היתרון בכך שמפחית קצת את אי הוודאות לגבי איפה רצים ואינדיקציה לגבי עליות / ירידות ונקודות ציון במסלול, מומלץ מאוד ללכת את הק"מ האחרון של המסלול ברגל.

כאשר מגיעים לנקודת הכינוס בגולדן טוליפ, אי אפשר להישאר אדישים לכמות הרצים והמפגש עם החברים לריצה מאוד משמח. לטעמי יש לנקודת הכינוס שני אספקטים שליליים:

1. עמידה ממושכת על הרגליים

2. הגברת אפקט ההתרגשות

לכן החלטתי לוותר על ארוחת הפסטה המסורתית לטובת פסטה באחת מהמסעדות בטבריה, בשעה 21:00 כבר הייתי בחדר המלון סידרתי את הבגדים והציוד לקראת המרתון ב-22:30 ישנתי.


בוקר המרתון:
השכמה ב-6:30, ארוחת בוקר במלון, עבורי כוס נס קפה ושתי פרוסות עם ממרח שהבאתי איתי מהבית.
מריחת המשחות השונות למניעת שפשפות, לבוש חם עד למרוץ.

בעצתו של אסף ליבנה רשמתי על גבי מספר החזה את:

1. זמני הספליטים ל-5,10,15.20,21.1,25,30,35,40 ק"מ 

2. תחנות בהן התכוונתי לקחת ג'ל

כמעט בלתי אפשרי לחשב בראש ספליטים במהלך המרוץ, או לזכור מתי רצית לקחת את הג'ל. 

עד 1/2 שעה לפני המרוץ שתיתי 1/2 ליטר משקה איזוטוני, החל מ-8:30 בלי שתייה ולדאוג להתפנות.
בדרך לקו הזינוק, כמה מאות מטרים של חימום קל מאוד ויוצאים לדרך.

 





"במרתון דבר ראשון, לסמוך רק על עצמך"

 


מהלך המרתון:


דבר ראשון, לסמוך רק על עצמך.

לסמוך על הפייסר, חברים לריצה, השגחה עליונה הכול טוב בתכנון, בשורה התחתונה האחריות עליך. 

התכנון שלי למרתון היה קצב 5:40 לקילומטר, שיאפשר לי לרדת מ-4 שעות. 

קיוויתי להיצמד לפייסר של 4 שעות, לאחר פחות מ-500 מטר גיליתי שהוא פתח קצת מהר מדי בשבילי והחלטתי לוותר על הניסיון להיצמד אליו. 

לשמחתי הרבה, תרצה טל נשארה איתי ושמרנו על הקצב המתוכנן. 5 ק"מ עברו בקלות מפתיעה, בנקודת ה-8 הופיעה נקודת מים לא מתוכננת, שתיתי 1/2 בקבוק והחלטה להמתין עם הג'ל, 10 ק"מ עברו ביעף תוך שמירה על קצב מדויק. 

לאחר הפניה לעין גב החלו רוחות חזקות למדי, תרצה ואני היינו בודדים במערכה מול הרוח, ניסינו לחבור לרצים נוספים להגנה מהרוח, אך לא בהצלחה מרובה. הדגש היה לשמור על הקצב וההרגשה. בק"מ ה-27 נאלצתי לעצור לטובת התפנות ובכך איבדתי את שותפתי היקרה לריצה, בהחלטה מושכלת העדפתי להמשיך לבד ולא להשתולל בניסיון להדביק אותה.





עם תרצה טל


נקודת ה-30 משבר המים, אין בקבוקים בתחנה, מנסה לשתות קצת מהכוס ללא הצלחה, נאלץ להרים בקבוקים מהרצפה כדי לשתות, תוך חששות כבדים שלא אצליח לקום לאחר ההתכופפות, לשמחתי עבר בשלום. עד הק"מ ה-32 שמרתי בקנאות על קצב ממוצע של 5:40 לק"מ. 

נקודת ה-32 מפגש עם אסף ליבנה שמעודד אותי שאני "נראה" טוב, מחליט לקחת סיכון ולהגביר במקצת את הקצב, ק"מ 33 מפגש משמח עם אבא שלי שהגיע עם האופניים ושימש תחנת רענון ניידת במקום בקבוקי המים ששוב לא היו בעמדה. ג'ל רביעי ונכנסתי ל- ZONE מהק"מ ה-34 הקצב עלה בצורה מדהימה, הרגשתי חזק ובפוקוס, ק"מ 37 השתמשתי בטיפ של אסף, לשים קצת ג'ל מתחת ללשון למנוע היתפסות של השרירים, הקצב ממשיך לעלות, עקפתי עשרות רצים בדרך לקו הסיום.

עד הק"מ ה-30 קצב מדויק של 5:40, בין הק"מ ה-30 ל-40 קצב 5:21, עד לסיום קצב 5:05, נגטיב ספליט של 3 דקות לתוצאת סיום 3:56:50 שע'.


תזונה:


התזונה במהלך המרתון נוהלה כך: 

1. מים – בכל תחנת שתייה, 1/2 בקבוק בכל פעם. 

2. ג'לים – במהלך המרתון צרכתי 4 ג'לים, על בסיס חישוב ג'ל ראשון לאחר שעה ולאחר מכן כל 45 דקות. ג'ל 5 נצרך במנות קטנות כמו סוכריית מציצה למנוע היתפסות של השרירים. 

ג'לים של Hammer gel היו לי הכי טעימים, ה-Power Gel מכילים הכי הרבה מלחים, תחליף לכדורי מלח, GU מאוד נוחים לבליעה. יצאתי לריצה עם סה"כ 6 ג'לים בכיסים. 

3. איזוטוני – במסגרת הנחת הבסיס "לא לסמוך על אף אחד" לא תכננתי לקחת משקאות איזוטונים וכך גם היה.

 


ציוד:


1. נעלי ריצה ברוקס דגם Axiom נעל אימונים קלה (310 גרם) פשרה מצוינת בין תמיכה למשקל. 

2. גופית הריצה של ברוקס שחולקה במרוץ גלעד – גופיה צמודה לגוף, קלה ומנדפת זיעה. תפרתי לגופיה שני כיסים אחוריים לאחסון הג'לים. 

3. טייץ קצר מדגם Race Day של סאקוני מאוד נוח ולא גורם לשפשפות, בכיס האחורי 2 ג'לים נוספים. 

4. גרביים פשוטים יחסית של סאקוני, ששימשו אותי בצורה מדהימה. 

5. כובע של חברת Iromman, מעבר להגנה בפני השמש. המצחייה הייתה לי מעין מחסה מהעולם החיצון. 

6. שעון ריצה – Garmin forerunner, בדיקה כמה זמן עבר בין כל סימון. שאר הפונקציות לא היו שימושיות, נתון הדופק לא היה רלוונטי בכלל. 

7. פלסטר רפואי של 3M דגם Nexcare, הצלה לכל הגברים שסובלים משפשוף בפטמות. 

8. בקילומטרים הראשונים רצתי עם טריקו ארוך וכפפות שנזרקו מיד שהתחלתי להזיע.

 




"הקצב ממשיך לעלות, עקפתי עשרות רצים בדרך לקו הסיום"

 


מסקנות מהריצה:


1. אכן שווה לפתוח לאט, הקפדה על הקצב חשובה ביותר. ריצה יחד עם עוד מישהו במקרה זה עוזרת מאוד לא להתפתות לעשות שטויות. 

2. שתייה מרובה ושימוש בג'לים עוזר מאוד, יש כמובן לנסות זאת באימונים. 

3. ריכוז, ריכוז, ריכוז לא לתת למחשבות לנדוד למקומות שליליים, להתעסק רק בריצה שלך. 

4. לשאוב עידוד מכל מה שאפשר, מעודדים בצידי המסלול, סיום עליה, סימון ק"מ, שיר ברמקול וכל מה שאפשר.





פסגה שנכבשה: 3:56:50 שע' למרתון ראשון.


תודות:


במהלך הדרך הארוכה פגשתי אנשים טובים רבים שסייעו לי רבות.

הראשון בתור התודות הוא אורי דרש שטרח והדריך אותך במהלך תקופת ההכנה, מעולם כל כך מעט מילים לא יצרו כזה אפקט גדול. עידו דנההפיזיותרפיסט שרק מה"פחד" ליפול לידיו הנאמנות, נזהרתי שלא להיפצע, תמיר כפיר שהכין לי את המדרסים בסבלנות בלתי נגמרת.


חברי לריצות ה"רצים לטבריה" שלימדו אותי נחישות מהי וגררו אותי אחריהם. חברי "רצי השפלה" על העידוד והאמונה לאורך הדרך, מועדון "ארוחת הבוקר" על העצות המועילות וכמובן למועדון "איילות" שמלווה אותי מאז היותי ינוקא בעולם הריצה.


תודה מיוחדת לאבא שלי שלרגע לא הפסיק לדאוג לי, בעיקר ב-10 הק"מ האחרונים.


ואחרונה אחרונה חביבה, אשתי ליאת. אני יודע לא קל לחיות איתי גם בשוטף וזמן ההכנה למרתון על אחת כמה וכמה.


תודה לכולם, בלעדיכם לא הייתי עושה זאת.

הקשר בין הבן שלי לבין העובדה שאני (כנראה) קונה מכנס טייץ

מאת


31.12.07


בימים האחרונים הבנתי שעד אשר נולד בני החדש אורח החיים שלי הכיל מאפיינים של רווק.


הייתי הולך לעבודה מתי שאני רוצה, חוזר מהעבודה מתי שאני רוצה, יוצא לריצה מתי שאני רוצה וחוזר הביתה מתי שאני רוצה. אתי היא זו שתקתקה את כל הקשור להתנהלות עם הבת שלנו – גן, מקלחות, בעיות אישיות, אכזבות מהמין השני וכ".

אמנם הייתי מחויב לעבודה ולמשפחה אך יכולתי לשחק עם הזמנים. המצחיק הוא שבתקופה הזו הייתי בטוח שחיי קשים ומאומצים. מבחינתי הייתי גיבור על שגם עובד, גם חי חיים משפחתיים וגם עוסק בפעילות גופנית. מה שנקרא – הצחקתי אותי….

כעת, כשהצטרף למשפחתנו השחר, הבנתי שזהו, אני במלכודת.

בבוקר, אני לוקח את תומי לגן! אתי לא יכולה לרדת עם שחר ותומי לגן, קר מדי, מוקדם מדי ואין לנו עגלה זמינה – למי שלא יודע – אני גר בערך על האוורסט – ללא מעלית. אין אפשרות לרדת ולעלות עם עגלה.

בערב, אני מקלח את תומי! אתי גם ככה נקרעת בין 2 העוללים עד שאני מגיע הביתה ואפילו אני שמקדיש את חיי לעצמי יודע שמוגזם גם לבקש ממנה לקלח את תומי.

לעבוד- אני חייב ורצוי בשעות היום! מה לעשות שאין לי אבא עשיר. אני מבטיח בגלגול הבא לבחור אבא עשיר. אי אפשר לטעות פעמיים.

אז אם אני לוקח את תומי לגן, יוצא אחרי כן לעבודה ובערב מקלח אותה- מתי אני יכול לרוץ? אולי אתם לא מבינים את המצוקה אבל בעיניי זה סרט אימה.

לרוץ ב- 2100 בערב? לא תודה. קר נורא, לבד נורא, חשוך נורא וזה ממש לא נעים.

אז מה הפתרון? לקום ב- 0500, לצאת לרוץ, לחזור הביתה ולהתחיל את היום! נשמע פשוט הא? לא כשאתה ישן עם אוזן אחת פקוחה לכוונו של העולל (או יותר נכון לקרוא לו המתעלל).

למזלי, אתי לוקחת על עצמה את התפקוד הלילי כך שאם אני הולך לישון ב- 2230 אז יש סיכוי שיהיה לי כוח לקום ב- 0500 לרוץ.

אז הבוקר קמתי ב- 0530 (אני יודע, באיחור!) התלבשתי ,שתיתי קפה, לבשתי מכנס קצרצר וגופיה, קיבלתי מהבת שלי מבט מרחם – "אתה רץ בלילה?" , יצאתי החוצה ונכנסתי לאוטו.

מה אני אגיד לכם? שהרכב היה קר? הוא לא היה קר. הוא היה מקרר! אם תנובה היו מעבירים בשר ברכב שלי במצבו הנ"ל אז הם היו זוכים לכתבות ענק מחמיאות בעיתון. מרגע זה התחלתי לפתח יחסי שנאה שנאה עם עצמי. קיללתי אותי על הטיפשות שלי שמנעה ממני לצאת עם לבוש חם יותר.

הגעתי לפארק הירקון. השעה הייתה 06:25.

שמתי על הידיים כפפות (אפילו לי יש גבול) יצאתי מהרכב ופצחתי בהליכת חימום קלה. חימום? שוב הצחקתי אותי. רציתי לבכות.

היה כל כך קר! פתאום התגעגעתי למקרר שלי אשר חנה בחניה לידי. שתבינו, הדשא מסביב היה לבן (טל שקפא, או משהו כזה) ובדרך כלל הדשא בפארק הירקון הוא הכי ירוק שיש.

התחלתי לרוץ תוך אמונה שמיד יהיה לי חם כי… כשרצים אז נהיה חם ונעים….שוב הצחקתי אותי.

הייתי קובית קרח, הקור חתך את גופי כמו מהלומת גרזן, זה פשוט כאב. קפא לי האף, כאבו לי האוזניים, כאבו לי אצבעות הידיים, זה היה פשוט סבל צרוף.

בשלב מסוים עקפו אותי 3 רצים לבושים היטב שנראו כמו פינגווינים מכווצים ואחד מהם שאל אותי ברחמים – "לא קר לך?" – אני מלמלתי משהו לא ברור לכוונו מפני ששפתותיי לא ממש היו במצב שיכלו לתפקד אך בעצם אמרתי לו – "טעות מרה, טעות מרה".

אגב, נפגשתי בהרבה רצים במהלך השעה הזו שבה רצתי, לא ראיתי אחד כל כך טיפש כמוני – כולם היו לבושים היטב.

אפילו הנחל נראה כאילו הוא לא נשאר אדיש לקור – היתה מעל המים שכבת עשן/אדים או השד יודע מה זה היה אבל הוא היה עם מכסה לבן בצורת ענן.

המשכתי לרוץ כאשר האוויר הקפוא תוקף אותי מכל הכיוונים. לאחר 40 דקות של ריצה (דקה לא פחות) באמת הקור נהיה נסבל ורק האוזניים שלי קיללו אותי בקללות שהמחשב אינו סובל אותם. החלטתי לאכול חצי בננה שהייתה לי בפאוץ – אני גם הרץ היחידי בעולם שרץ עם פאוץ.

הסרתי את הכפפות מהידיים, ושלחתי יד לעבר הבננה. מה אני אגיד לכם? שהיה לי קר באצבעות? זה לא יהיה נכון. האצבעות פשוט לא תפקדו לי!

נראיתי כמו מישהו משותק שלאחר טיפול רפואי מתקדם ביותר הצליח להזיז קלות את קצות האצבעות. לא וויתרתי וביצעתי עם האצבעות תנועות מוזרות (ביותר) עד שאיכשהוא חשפתי מעט את הקליפה של הקורבן ובשאגת ניצחון אכלתי 3 ביסים קטנים.

זרקתי את הבננה (לפח כמובן) וניסיתי ללבוש שוב את הכפפות. אחסוך מכם את המראה מעורר הרחמים שליווה את הפעולה הזו – החשוב הוא שבדיוק כמו מספר לא מבוטל של אנשים נכים שלא נכנעים למר גורלם וממשיכים לתפקד – גם אני לא נכנעתי ולאחר זמן מה הייתי שוב לבוש בכפפות על ידי.

אבל, הנזק כבר נעשה ואצבעות הידיים שוב החלו לכאוב, מאד.

סיימתי את הריצה, בצעתי מתיחות קלות והזדחלתי לרכב שכבר לא היה מקרר. אני הייתי המקרר.

נהגתי הביתה כאשר צמרמורות בלתי נשלטות מלוות את נסיעתי בשירה וברינה. נכנסתי הביתה וקיבלתי גם מבטי רחמים מאשתי ומבתי. אפילו שחר הזדקף מעט ממקום משכבו בכדי להביט בי בעניין מהול בהבעת חרטה…כאילו אמר – "מה, לא יכולתי לבחור אבא פחות אדיוט….".

למי שמתעניין, רק בבית חדלו הידיים מלכאוב לי.

נכנסתי להתקלח, שהיתי תחת מים רותחים – רותחים כל כך שהיו ממיתים כל יצור אנושי אחר – כ- 20 דקות ורק אז הרגשתי שאני מחזיר לעצמי צלם אילן.

כעת הגעתי לתובנה שמכיוון שאני הולך להתכוונן על ריצות בשעות הבוקר המוקדמות (בדיוק כפי שהיה היום) אז אני חייב לקנות בגדי ריצה חמים ומכיוון שבגדים כאלו מורכבים מחולצה צמודה ארוכה השומרת על חוף הגוף ולא אוגרת זיעה וממכנס טייץ צמוד שגם מחמם את השרירים וגם מאפשר תנועה חופשית לחלוטין אז אני כנראה אקנה טייץ!

ברלין הנה אני בא

23.12.07


מאת ערן זלר


לפניכם סקירתו הייחודית של ערן זלר ממרתון ברלין מספטמבר 2007.



ערב לפני הטיסה, בשעה 22:30, הטלפון מצלצל.

 


"אתה תראה להם, נכון?"


"אני אראה למי, סבא?"


"לגרמנים האלו. אתה תראה להם מה יהודי מארץ ישראל, נכד לאופה יהודי מפולין הכבושה יודע לעשות".


"עזוב בחייך סבא הם נכנעו עוד במאי 45 וחוץ מזה אני אוהב להראות רק לגרמניות. ככה רק אם מזדמן ורק אם אני נניח בריילי ביץ' אתה יודע"


"מה זה ריילי ביץ?" הוא מתעקש, במבטא ידישאי דק, "זה אצלכם שמה בירושלים?".


"לא, לא חשוב".


"טוב אז לפחות תביא איזה וויסקי טוב מהדיוטי פרי, אני משלם"


"ג'וני ווקר?"


"רק אם זה לא יקר"


"אז כמה זמן ייקח לך לרוץ את העניין הזה?" הוא מקשה


"קצת יותר משלוש שעות, אולי" אני עונה קצת בהיסוס, "נראה איך ילך"


"3 שעות? אז זה באמת לא ארוך כמו שאני חשבתי" הוא מטעים, ובאותה נשימה גם מוסיף "ג'סי אוונס עשה את זה יותר מהר"


"סבא, ג'סי אוונס היה ספרינטר וחוץ מזה הוא כבר מת הרבה שנים וככה גם הבוקסר מקס שמרלינג, וגם לוץ והרולד אברהמס, שאתה תמיד מזכיר אותם"


"ומה אני תמיד אומר לך כבר המון שנים?" אני שומע בקולו את הגול שהולך לבוא "ספורט זה ממש לא בריא מתים בגלל זה צעירים" "ואל תשכח את הוויסקי" הוא מוודא, "נרים כוסית לחיים שתחזור, אם ירצה השם"


"שהשם ייתן לי שלוש אפס חמש", אני ממלמל.
ברלין הנה אני בא. 


את טבילת האש שלי עשיתי בתחילת השנה בטבריה


(לחצו לכתבה).

 


הפעם החלטתי לשדרג את עצמי – גם באירוע, גם באימונים ואולי, "בעזרת השם", גם קצת בתוצאה.


עד אפריל התעצלתי והסתובבתי סביב ה- 25 ק"מ לשבוע. במאי נבהלתי עת הבחנתי שיש בתפוז קומונה שקוראים לה "מרתון ברלין"


(לחצו לקומונת ברלין)

ושכל הגולשים בה מתאמנים כבר כמה שבועות במרץ רב. הם דאגו להירשם למרתון מראש ואף הבטיחו לעצמם, מבעוד מועד, חדרים במלונות בברלין.


ביוני אזרתי עוז ונרשמתי גם אני דרך אתר המרתון. שתי דקות אחרי זה כבר יצאתי לריצה מסביב לשכונה כדי "להעלות נפח".


בסוף יולי הזמנתי טיסה ומלון ("מה אתה לא נורמלי? זה בחול המועד סוכות(!!!) הטיסות כבר מלאות ואין מלונות. טוב אני שמה אותך בסטנד ביי, תקווה לטוב. נהיה בקשר. ביי").

לקראת סוף אוגוסט התוודעתי לרצי "מועדון ארוחת הבוקר" הירושלמי, כמה דקות אחר כך הצטערתי שלא נפגשתי בהם חצי שנה קודם. אנשים טובים, רצים איכותיים, שחדוות הריצה היא האור שמאיר את דרכם. "יש לך פוטנציאל לא רע" זרק לי מישהו מהם, "אתה רק חייב לרוץ הרבה יותר בשביל לממש אותו". מילא, זה כבר יהיה טיפ למרתון הבא.


בערך באותו הזמן הצלחתי גם להגיע ל- 90 ק"מ של ריצה בשבוע, והרגשתי "רזה ועם כאבים ברגליים".


ביום שישי אחד בתחילת ספטמבר בשעת בוקר מוקדמת לאורך הירקון נכרתה הברית שלי עם יובל אשל הוותיק. "נרוץ את המרתון זה לצד זה – נשבור את שיאנו האישיים".


ידעתי שיובל הוא כמו אג"ח פדרלי – הקצב שלו ידוע וקבוע ותוצאות העבר שלו מוכיחות תנודתיות מינימלית – היצמדות אליו תביא אותי לסביבות התוצאה המבוקשת. בעל נסיון, נחוש, עקבי יודע להחזיק על הקצב וגם לסבול שצריך – כל התכונות שחיפשתי אצל שותף אפשרי ל – 42.2 ק"מ.


ערכנו תאום ציפיות והחלטנו שנרוץ לפי קצב מטרה שיביא אותנו לשלוש אפס חמש. בערך.


אחרי המון קילומטרים לצידו בריצות נפח בפארק ובטיילת, פתאום נפל לי האסימון והבנתי שתנועות הידיים החדות והפתאומיות שלו לא נועדו כדי לגרש יתושים, אלא כדי לסמן לי שאם אני רוצה להמשיך לרוץ לצידו, כדאי לי לעבור במהירות לעבר השני ולרוץ רק שאני בצד ימין שלו. ככה הוא רגיל, ככה הוא אוהב וככה היה לו גם עם עופר שלח במרתון שיקאגו או בוסטון. בסדר אני לא מתווכח. אף אחד לא מושלם.


לקראת סוף ספטמבר התחלתי לשמוע מהמון אנשים "מה נהיה ממך? למה אתה כל כך רזה?". זהו זה אני מוכן למרתון.


30 בספטמבר,
 שעת בוקר, אני ויובל עומדים בפינה הימנית קדמית של אזור זינוק D. כל כמה דקות אני קופץ מעל הגדר ומשקה היטב איזה עץ דולב ענק הנטוע עמוק באדמת היער העירוני לא הרחק מהרייכסטאג. ככה זה ששותים הרבה מים, הרבה קפה, שקר ושקצת מתרגשים. אני עושה את עצמי לא רואה את כמה מבנות המין היפה שעושות בדיוק את אותו הדבר רק קצת עמוק יותר ביער, בשביל לא להביך אותם. ממילא 10 דקות לפני הזינוק לאף אחד לא אכפת מכלום, בטח לא מזה שרואים אותו. כולם מתמקדים במה שעתיד לבוא ואיך הולכים לעשות את זה הכי טוב שאפשר.


עוד כמה דקות צפופות ומתוחות, ביס אחרון מחטיף אנרגיה, ספירה לאחור ונחשול ענק של 48,000 איש יוצא עכשיו לדרך. לחלקם תיקח רבע שעה להגיע לקו הזינוק, לי וליובל זה לוקח בערך דקה של הליכה מהירה, עם חציית הקו אנחנו מתחילים לרוץ.


יובל מוביל בנחישות הוא מפלס דרך, חותך בין אנשים, מזגזג לימין ולשמאל. אני צמוד אחריו הוא עושה לי את העבודה השחורה. פה ושם אני מבחין שהוא מחליף דחיפות, ספק נגיעות או מרפקים זועמים עם רצים אחרים. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו להתערבב באיזו קטטה המונית, ועוד מתחת לעיניה הצופיות של אלת הניצחון הפרוסית שבכיכר Grosser Stern. זה לא מנומס ולא יפה, מישהו מהמעורבים גם יכול להיות אלוף מחוז סקסוניה באיגרוף תאילנדי שכרגע עושה הסבה למרתון – זה סיכון שאני לא רוצה לקחת עכשיו. זה גם יגרום בהכרח לבזבוז אדיר של גליקוגן יקר שאני מעדיף לשמור לק"מ 35. שני קילומטר עוברים, הצפיפות מתמתנת והרוחות נרגעות.


עוד חצי קילומטר חולף ואני מרגיש מזיע מספיק כדי להשיל מעלי את חולצת הקפוצ'ון שהגנה עלי מצינת הבוקר. היא מושלכת אחר כבוד לצידי הדרך, יחד עם כפפות צמר שיצרתי במו ידי מזוג גרביים שפערתי בהם חורים. אני נותר עם גופיית המזל שלי, בצהוב מזעזע, עליה מוטבע הכיתוב ISRAEL POLICE ויובל עם שלו, בכחול מתקבל על הדעת, GIGA ISRAEL. כבוד למגזר.


יובל דבק בזמנים שהוגדרו מראש ומתריע בפני כל אימת שעבר לנו ק"מ בפיגור של שתיים או שלוש שניות מהקצב המתוכנן. אני עונה לו שאני לא מתרגש מאובדן מזערי של כמה שניות בדרך ושמרכז הכובד צריך להיות ברבע האחרון של הריצה. כשהוא מדווח לי לפתע שאת הק"מ האחרון עברנו בקצב מהיר ב- 8 שניות מהמתוכנן, אני נבהל ומבקש ממנו להוריד קצב, שמא נשלם על כך ביוקר בהמשך. בסביבות ק"מ 7 יש תחושת רגיעה ואנחנו מתייצבים פחות או יותר על קצב המטרה.


בק"מ 8 יובל מוביל ואני מספר מטרים אחריו, מדי פעם הוא מציץ לאחור לוודא שאני עדיין איתו. אני מסמן לו שהכל תקין,שאני איתו ושימשיך באותו הקצב.


לפתע מישהו נוגע לי בכתף מאחור. אני מסתובב בתקווה למצוא שם את אמיתי או את יותם, שותפי לאימונים, במקומם אני מוצא בלונדי שרירי גבה קומה עם תספורת קצרה.



Israel police"?" 
הוא זורק לעברי, ומייד עונה לעצמו "ya ya". הוא שולח לכיווני חיוך מתנשא, מצביע על הלוגו הצבעוני שעל גופיית הדריי פיט שלו, שם רשום "Frankfurt police force", ואומר באנגלית לא רעה: "אז אולי נראה אותך בסיום, כן?". עוד חיוך שחצני צחור שיניים ממרומי ה- 1.87 ס"מ שלו, והוא מגביר קצב, לוקח את ערימת השרירים הנלווית ומתרחק ממני בסגנון נמרץ ובקצב של 3:50 דקות לקילומטר. אני מחייך בחזרה חיוך מאולץ ומנופף לו לשלום.


"שיחפש את החברים שלו ממשטרת פרנקפורט" אני ממלמל לעצמי. כנראה שלא לימדו אותו שם את הכלל הכי בסיסי: "המרתון מתחיל בקילומטר 35 ומסתיים בשער ברנדנבורג".


בק"מ 15 בערך מצטרף אלי ואל יובל ישראלי נוסף שהגיח לפתע מאחור, ארז נוטה שמו, מרתון שלישי שלו והוא רוצה לשפר תוצאה. הוא מתקבל בברכה "ומתיישב" על הקצב שאני ויובל מכתיבים.


מכאן הזמן עובר בנעימים. אחד מאיתנו מבחין ביפהפייה נורדית בהירת שיער ותמירה שרצה לפנינו ומציע לרוץ אחריה. אני פוסל את הרעיון מחמת הקצב המהיר מדי שהיא מכתיבה. הגברת קצב ולו קלה היא סיכון גדול מדי לשלב הזה של המרתון.


ק"מ 20 ואני מרגיש שיובל קצת נחלש אבל הוא לא אומר לי כלום. את ק"מ 21 אנחנו חוצים ביחד, מנופפים לנשים שממתינות לנו וזוכים לצילום מרינה. באזור ק"מ 23, מייד לאחר שאספנו כוסות שתייה, אני מבחין שיובל נמצא כעשרים מטרים מאחור. אני מסמן לו לצמצם אלי ולסגור את הפער – אני ממשיך בדיוק על אותו קצב ושם לב שהפער בינינו גדל באיטיות. בשלב מסוים אני כבר לא רואה אותו. בסתר ליבי אני מקווה שהוא עוד יתאושש ויחזור אלי, אבל בעצם אני כבר יודע, שהסיכויים שזה יקרה היום הם קלושים. ההכנות למרתון הן לא תעודת ביטוח לתוצאה – הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך הארוכה, יובל כנראה מתמודד עכשיו עם אחד מהם.




ק"מ 21 יובל, ערן וגם חצי מארז. צילמה ד"ר רינה אשל

 


ק"מ 25. על הכביש כיתוב גדול בצבע כחול המודיע כי נותרו עוד 17 ק"מ ו- 195 מטרים לקו הסיום. ארז מחייך אלי ואומר "כמה פעמים בחייך רצת כבר 17 ק"מ, זה ממש כבר לא נראה הרבה אה?". ומייד הוא מסייג את עצמו ומודיע ש"המרתון עוד לא התחיל" ו"הקשיים עוד לפנינו".


ק"מ 28. אני מרגיש חד וחזק. אני שולט בקצב, ברצותי יהי 4.10 וברצותי יהי 4.30. אני באופוריה מוחלטת ומתכנן כבר את ההמראה שלי לקו הסיום, הגברה הדרגתית שתתחיל, כך לפי התכנון, בק"מ 33 אחרי תחנת השתייה. בינתיים אני זהיר וממשיך לפי הקצב המתוכנן ואפילו קצת לאט יותר. אשליית הכוח מסוכנת היא, הגברה מוקדמת, שלא לפי הוראות היצרן, עלולה להביא למפגש לא נעים עם "קיר".


גם ארז חש בטוב ושנינו משתעשעים מפעם לפעם בנפנופי ידיים מוגזמים אל קהל המעודדים, מה שמביא מיידית לצרחות עידוד, מחיאות כפיים ושימוש בעזרי עידוד נלווים – רעשנים, צופרים ובלונים. הכל בשבילנו. אני מרגיש כמו כוכב רוק – קהל מוטרף ואדרנלין, רק בלי הסמים.


והנה זה מגיע. ק"מ 32.5, מוקדם מהצפוי, כואב פוגע ומתסכל. שרירי התאומים נתפסים לי. וכאילו בקונספירציה מתוכננת היטב, זה גם קורה ממש בפינת הרחוב בו נמצא המלון שבו אני מתאכסן. אני מקבל את ההחלטה היחידה האפשרית – להמשיך עד הסוף ולנסות לשמור בכל זאת על קצב המטרה. חוץ מזה גם אין איתי את המפתח לחדר. אין ספק שנתקלתי באיזו וורסיה לא נעימה של "הקיר", אבל סביב לי אני רואה תופעות עגומות בהרבה – עשרות אנשים שהאטו עד להליכה ממש, מישהו מקיא, אחר חולץ נעלים ורבים שמבצעים מתיחות בצד המסלול.


"שייסה" אני מוצא את עצמי מקלל, לפעמים גם בקול רם. המקבילה הגרמנית ל- "שיט" האמריקאי, אותה למדתי משותפי הטובים, גרמני ושוויצרי, לטרק ממושך ומושלג במיוחד, אי שם במדינת צ'ילה עם פרוץ המילניום, היא המילה בגרמנית שהכי מתאימה לתאור מצבי הנוכחי. שנים לא השתמשתי בה ופתאום היא הצליחה להיחלץ מתוך איזה מגירת מוח אחורית ולשחרר את עצמה מבעד ללשוני בשדרות<b<
 Kurfursten damm בואכה Leipziger starsse. 


"אם אתה חזק תמשיך ואל תחכה לי. אני חווה משבר בק"מ האחרון", אני מפגין שקיפות וגילוי נאות כלפי ארז שרץ לצידי. "הלוואי עלי משבר כזה" הוא עונה "הק"מ האחרון היה איטי רק בשתי שניות מהקודמים". הצצה חטופה שאני גונב לכיוונו מלמדת אותי שגם הוא מתמודד כעת עם קשיים לא מבוטלים. "מה מצבך?" אני זורק, "כבר הייתי במצבים טובים יותר" הוא עונה. אין צורך במלים נוספות. אנחנו מבינים היטב אחד את השני.


אני מנסה לשמור על הריכוז ועל הקצב ולהתעלם מהכאב העז. אני גם מנסה להתנחם בעובדה שמשברים מסוג זה אינם מאפיינים רק ג'וגרים כמוני, אלא לעתים גם רצי עילית מהשורה הראשונה 
(לחצו לסרטון על פולה רדקליף מ YouTube)




הרבע האחרון של הריצה – דו שיח אינטנסיבי עם הקיר

 


ק"מ 38. אני מציץ אחורה ומבחין בארז שקצת האט עכשיו. עבדנו יפה יחד עזרנו ועודדנו אחד את השני עכשיו הגיע המשבר שלו. יותר אני לא מסתכל אליו לאחור – בארבעה הק"מ האחרונים של מרתון רצוי להסתכל רק קדימה.


ולפתע פתאום, בלי להתכוון וגם בלי לזכור, אני מבחין ממרחק לא רב, בכיתוב מוכר המוטבע על גב גופיית ריצה מוכרת גם היא. כן כן, אין כל מקום לטעות – חברי מקילומטר 8, איש המשטרה מפרנקפורט, מקרטע לו בריצת ברווז איטית משהו. פרץ של אדרנלין מחודש מציף אותי, עוד דקה עוברת ואני כבר לצידו.


מבעד לחיוך המיוסר שהוא מפטיר לעברי, ומתוך צליעתו והקצף הדק שבזוויות פיו, אני מסיק את המובן מאליו – הקולגה הגרמני שלי עטוף כולו בכל הסימפטומים המאפיינים את "הקיר". לרגע קט אני שוכח את הכאבים שלי.


"אני מנסה קצת להגביר אתה מצטרף אלי?" אני פונה אליו ברוע מוסווה היטב. עיניו אומרות כאב וייסורים, מעת לעת הוא אוחז את החלק האחורי של ירכו בנסיון חסר תוחלת לשחרר שריר תפוס. "זה בסדר, תמשיך אתה, כל הכבוד" הוא מתנשף לעברי בכבדות.


"ב??נ?פ?ל או?י?ב?יך? א?ל ת??ש??מ?ח ו?ב?כ??ש??לו? א?ל י?ג?ל ל?ב??ך?" אני מצטט לעצמי מתוך ספר משלי, אך לא מצליח לעמוד בציווי. מדהים איך למרתון יש את היכולת להפוך ענק בלונדי אתלטי ויהיר לדמות מקרטעת שמזכירה במקצת קדוש מעונה – והכל בתוך פחות משלוש שעות.


הצצה חטופה לאחור, רק כדי לוודא שהשוטר מפרנקפורט לא מתכנן כאן איזה "קאם באק" בסגנון פלויד לנדיס בטור של 2006, ואני ממשיך בדרכי לעבר אחת אדמונית, עם סגנון ריצה אלגנטי, שהרגע החלטתי שהיא אולי תגיע לשער – אבל זה בטח לא יהיה לפני.


זהו זה, רגע האמת הגיע, עכשיו צריך לתת את הכל, את כל מה שיש. עת הקציר. עכשיו זה הזמן לקצור את כל מה שזרעתי בשעות ארוכות של ריצה בהרי ירושלים ובאין ספור פעמים בהם העדפתי – "12 קצב קל" על פני מבט לחדשות, או "10 מתגבר" במקום בירה עם החבר'ה מהמשרד ("עזוב אותך מריצה תהיה בלינק בתשע, נשתה בירה, נאכל שניצלונים יהיו קטעים").


שרירי התאומים מענים אותי ושרירי הירך מתחילים לזמר מזמורי הזדהות עם אחיהם הקטנים. חומצת החלב המתפשטת לא מרחמת עלי והכאב הוא כמעט וקשה מנשוא. אבל עכשיו זה כבר ממש לא מעניין אותי – אין עוד הרבה לסוף. אני שומע צרחות מאין ספור מעודדים שפרושים לאורך כל שדרתUnter den linden – עם כל כך הרבה אדרנלין ועם ההתרגשות של סוף מרתון, זה עכשיו ברור לי יותר מהכל – אין סיכוי שאני מאט, אף כוח שבעולם כבר לא ייקח ממני את חציית קו הסיום. לא היום. שהשרירים המאובנים יתחשבנו איתי בערב.


200 מטרים לפני שער ברנדנבורג אני שומע את עצמי משחרר זעקת כאב – שריר התאומים הארור הזה החליט היום למרר את חיי. עדר של ברלינאיות מעבר לגדר הצמודה שמצד שמאל מגיב לצעקה שלי בצרחות עידוד, ובמחיאות כפיים קצובות, אחת מהן מפריחה נשיקות באוויר. זאת בדיוק זריקת האדרנלין האחרונה שהייתי צריך חמש מאות מטרים לפני הסיום.


אני מביט בשעון ומבין שתוצאה של 3:05 שעות כבר לא תהיה היום, אבל צריך בכל זאת ללחוץ עד הסוף כדי למזער נזקים. שיא אישי בטח שיהיה, גם אם את מאות המטרים שנותרו אני אעשה בזחילה. גם זה משהו.


אני חוצה את קו הסיום ומשחרר שתיים שלוש אנחות רווחה. 3:07:22, שלוש שעות שבע דקות ועשרים ושתיים שניות, כמעט שתי דקות לאט יותר ממה שתכננתי, אבל עדיין שיפור משמעותי של כמה דקות לשיאי האישי. את החצי השני עשיתי ב- 16 שניות לאט יותר מהראשון. עוד לא החלטתי אם אני צריך להיות מאוכזב או מאושר. אולי הכי טוב ללבוש משהו חם, לחזור למלון, להיכנס לאמבטיה, ולהחליט שם. נער חייכן מעניק לי מדליה, מישהו עוטף אותי בניילון, ואני מדשדש יחד עם עוד עשרות לאזור המשקאות האיזוטוניים ומיטות המסאג'. חיבוק מאחור, ארז נוטה הגיע גם הוא – הוא סיים דקה וחצי אחרי בשיפור משמעותי ביותר לשיאו האישי, הוא בהחלט שמח.




קו הסיום

 


כואבות לי הרגליים וכואב לי הראש, יש לי בחילה קלה. משהו עבר עלי במרתון הזה – צריך לברר מה בדיוק. מחשבות על התעלפות מתוכננת, שתחסוך ממני את צעדת הייסורים בחזרה למלון, ותבטיח לי בוודאי טרמפ באמבולנס מרצדס ממוזג, חולפות בראשי. הרהור נוסף מביא אותי למסקנה שטרמפ שכזה בוודאי יעלה לי בהחדרת מחט אינפוזיה ארוכה, וקרוב לוודאי גם בבדיקת חום רקטאלית. "עדיף לצלוע ברגל" אני מסכם לעצמי את הסוגיה.


אני צועד, יחד עם רבים אחרים, לאורך חזית בניין הרייכסטאג המרשים בדרכי לנקודת המפגש שנקבעה מראש, ומנסה ללא הצלחה להיזכר בתאריך המדויק שבו בריוניו של היטלר שרפו את המקום. תיירת עם מבטא לא ברור קוטעת לי את חוט המחשבה, מזנקת אלי ומבקשת שאצלם אותה ואת בן זוגה על רקע הבניין. האמת, מזמן לא העליבו אותי ככה. "גברת נכבדה, עם כל הכבוד לך ולשמנמן שלידך הרגע סיימתי לרוץ מרתון, הייתי מצפה ממך לקשור לראשי זר דפנה, להדביק לי נשיקה מצלצלת ולבקש מהמשופם המקריח שאיתך לצלם אותך יחד איתי למזכרת". זה מה שתכננתי להגיד לה ולא אמרתי. על פני זאת הצצתי מבעד לעינית של "אולימפוס" משוכללת וצילמתי, פעמיים (בפעם הראשונה המשופם מיצמץ).


דקה אחר כך אני פוגש את חברתי הנרגשת שנתלית עלי בחיבוק אוהב.


"בא לך בירה קרה?" היא שואלת, "כואב לי הראש ובא לי להקיא" אני עונה בלחש, בנסיון מוצלח לעורר עלי את רחמיה.


"על כמה סיים היילה?" אני שואל את זוגתי. "מי זה?" היא עונה בשאלה, "זה אחד מאלו שרץ איתך בימי שישי בחמש בבוקר?", "כאן ראיתי רק את אמיתי ואת רינה אשל. אה כן, ועבר כאן קודם גם אחד משה פרץ" אבל את היילי, או איך שאתה קורא לו לא ראיתי".


"שעתיים אפס ארבע עשרים ושש" מתערב בדו שיח החרשים שלנו איזה ישראלי לא מוכר, שהמתין במקום לבן דודו שרץ היום. "שיא עולם חדש, קצב לא אנושי חבל על הזמן" הוא מוסיף. "השתתפת במרוץ שנקבע בו שיא עולם" הוא מחייך אלי "את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממך".


לא פחות מליטר בירה ומנה הגונה של פסטה עם פירות ים, כשעתיים מאוחר יותר ולאחר אמבטיה חמה וממושכת, עושים נפלאות להרגשתי הכללית. הרגליים זה סיפור אחר – יעברו עוד ארבעה ימים עד שאצליח לרדת מדרגות בצורה סבירה.


בדרך הביתה, בגובה 35,000 רגל, בתוך הצינור הדחוס והצפוף שטיסת הצ'רטר הזאת מציעה, אני לועס את מה שנותר מעוגת החנק רווית השומנים והגליצרידים, שהוגשה לא מכבר ע"י דייל מעונב. אני בוהה באורות מרוחקים שנשקפים מבעד לחלון.


"על מה אתה חושב עכשיו?" היא מציקה בשאלה נשית טיפוסית ומעיקה, ובאינטונציה תואמת. "על שלוש אפס שלוש ועל מרתון פראג במאי הקרוב", אני יורה במהירות את האמת, ובלי לחשב את התוצאות האפשריות הנובעות מתשובה שגויה לשאלה נשית.


"אני חושבת שאתה תהיה מסוגל גם לשעתיים חמישים ותשע נמוך" היא מפתיעה, "זה הכל תלוי אם תעלה קצת נפחים ותשלב באימונים שלך אינטרוואלים וגם קצת יותר ריצות טמפו".


אני נוטש לרגע את האורות הרחוקים, מחייך אליה חיוך דק ומופתע, "אמן" אני עונה.


נשאר לנו עכשיו רק לאסוף את הוויסקי של סבא.

מרתון טבריה – האיש בלי הקיר

6.4.07


מאת ערן זלר


פעם, בסוף שנות השבעים, כשהייתי עוד ילד ממש קטן, צפיתי בכתבה ששודרה בטלוויזיה – "על מרתון טבריה". זה כנראה היה מרתון טבריה הראשון, או אולי השני. התמקדו שם בכמה רצים – ביניהם רץ צמרת מחו"ל, רץ נכה, רץ עם אוזניות של רדיו, נער אחד וגם איזה סבא שהגיע אחרון במרוץ אבל ראשון בלב.
התמקדות המצלמה ברצים היפנטה אותי. הערצתי את היכולת שלהם להתמודד עם המרחק ועם הקושי. מאותו רגע היה לי לגמרי ברור שיום אחד גם אני ארוץ מרתון. זרע הפורענות נטמע – ומעכשיו הכל היה רק עניין של זמן. הרבה זמן.


לאחרונה החיידק התעורר מהתרדמת העמוקה. החלטתי שזהו זה, אי אפשר יותר לחכות, אני כבר ילד גדול. הגיע הזמן לדבר האמיתי. התייעצות עם כמה מומחים מהתחום הביאה אותי להכרה שמרתון אי אפשר לרוץ "סתם", אלא צריך להתאמן, ובצורה נכונה.


לאט לאט ובהדרגה הצלחתי להיפטר משיטת האימון שהוטמעה בי בימים עברו, לפיה יוצאים ל- 5 ק"מ, שניים ראשונים פותחים מהר ושומרים על מהירות גבוהה. בק"מ 4 כבר נשפכים ואת החמישי רצים על "כוח רצון", ועברתי לריצות איטיות בקצב שיוט. רק ככה, הסבירו לי רבים, ניתן לבנות את הגוף להתמודד עם מרתון.


לא להאמין, שיטת האימון המוזרה הזאת עובדת. ככה בלי להרגיש, וגם בלי אינטרוואלים, ובלי אימוני איכות ושאר ירקות, פשוט השתפרתי. תוצאה מפתיעה לטובה בחצי מרתון בקעת בית שאן הביאה אותי למסקנה שאני כנראה בדרך הנכונה.


טבריה, מלון גולדן טוליפ – הערב שלפני. כמה פרצופים מוכרים, תור מעצבן בערב הפסטה, והרבה מתח והתרגשות. הקשבתי קשב רב לסיפורים מרתקים של רצים ותיקים. "תקשיב ותפנים" הרצה לי מישהו את עיקרי המסקנות: "לא לפתוח מהר מידי, לאכול ארוחת בוקר, חטיפי אנרגיה והרבה מים בריצה, לא לרוץ עם גרביים חדשות ולמרוח וזלין על הפטמות". "בטוח ?" שאלתי את המרתוניסט הוותיק, "בטוח" הוא ענה. "סמוך".


התכנית הייתה להיצמד לפייסר של 3:15 שע' ולעשות הערכת מצב ראשונה בעין גב, אחת נוספת בק"מ 30, ולנסות למשוך עם הפייסר עד כמה שאפשר- בתקווה עד הסוף. ידעתי שהתוצאה האופטימלית תושג אם אצליח לרוץ את כל הדרך באותו קצב – אבל בקצב שתואם את היכולת שלי. האם זאת באמת היכולת שלי?.


לא התאפקתי והחלטתי לקבל חוות דעת מומחים על התכנית שלי. מומחים, כידוע, לא חסרים בארצנו. רבים מהם התרכזו בגולדן טוליפ באותו ערב. הראשון העווה בפרצופו "זה מרתון ראשון ואתה תתפרק בק"מ 30" פסק. השני נתן לי יותר קרדיט והחליט שההתפרקות תבוא בק"מ 36. "תתכנן על 5 שעות, תהיה סולידי" הוא המליץ. ומאחד אחר חטפתי הטפת מוסר רצינית שעיקריה הם: "איך אתה מתייצב למרתון בלי שעשית אינטרוואלים" וכן: "הנעליים שלך לא מתאימות, למה אין לך נעלי תחרות?".


בוש ונכלם יצאתי לשאוף אוויר. בחוץ, על הברזלים, פגשתי אחד עם רסטות, עיניים עייפות וקופסת נובלס בשליש האחרון שלה. "נראה לי שיהיה לך מה זה סבבה מחר", הוא אינפף. השתכנעתי. החלטתי להיצמד לתכנית המקורית.


בתוך ההמולה והבלגאן של הזינוק לא הצלחתי למצוא את הפייסר של 3:15 שע'. אז התחלתי בלעדיו. כבר בחצי הקילומטר הראשון היה לי לגמרי ברור שאני מלא אדרנלין, מלא התלהבות ורץ הרבה יותר מהר ממה שאני אמור לרוץ. לקח לי עוד 300 מטרים בשביל לשכנע בזה גם את הרגליים שלי. הורדתי את הקצב לריצה קלילה. החלטתי לחכות לפייסר. הכי טוב פייסר, וזה גם לפי התכנית.


מבט אחד לאחור ואי אפשר היה לפספס – בחור אחד עם שרירים בולטים ברגליים וג'קט צהוב – מסביבו ומאחוריו שבט שלם של רצים. עוד 20 שניות וכבר לא הייתי צריך להציץ אחורנית – שמעתי אותם. רקיעות רגליים של כמה עשרות ודיבורים (בשלב הזה עוד יש כוח לדבר).


ממש כמו בדבוקת אופניים – נתתי להם לעבור בשביל להצטרף אליהם מאחור. מיקמתי את עצמי בתוך הדבוקה, מוגן היטב מהרוח ואמרתי לעצמי "יאללה להפעיל את הטייס האוטומטי".


ק"מ 7.5 –


הביתן של איילות משמאל

חלק מאיתנו מתכבד בחטיפים ושתייה. נפנופי ידיים ושיחות ששמעתי בתוך הדבוקה הביאו אותי למסקנה שאני רץ עם חבר'ה רציניים. איך בדיוק אני אמור להחזיק איתם, ג'וגר שכמותי? "לא נורא תנסה – בדרך כלל אתה מפתיע את עצמך לטובה" ענה לי קול פנימי.


ק"מ 9 ומשהו. ניסיון כמעט כושל לאסוף איזה בקבוק מים וגם ללגום ממנו, בשילוב של איזה רץ לפני שבדיוק החליט לעצור, גרמו לי לראות את דבוקת ה- 3:15 שע' מתרחקת ממני. הגברתי קצת וחזרתי אליהם. פתאום היה נראה לי שהדבוקה מהירה מדי בשבילי. הדחקתי את המחשבה והתנחמתי בג'ל ראשון (טעם תפוחים) ובבקבוק המים.


הפניה שמאלה לכיוון עין גב סימלה את תחילת המאבק ברוח הארורה. אומנם הזהירו אותי מראש, אבל ממש לא חשבתי שזאת תהיה כזאת שרקייה. רוח צד עוצמתית שביקשה להעיף אותי למטעי הבננות. אחד מהרצים בדבוקה החליק בצורה לא סימפאטית ושב אלינו שרוט (בברך).


פתאום הבנתי שהדבוקה מתחילה קצת להתדלדל. המרחק והרוח החלו לגבות קורבנות ראשונים. החלקה נוספת של איזה רץ לפני, שאילצה אותי לדלג מעליו, כדי לא ליצור על גופו טביעת נעל ספורט במידה 43, הביאה אותי להכרה כי צריך להיות ערני וזהיר. אחרת העסק יסתיים, ולא על קו הגמר. לרץ שלום והוא סיים בתוצאה יפה.


בשלב הזה מבחינים ברצי העילית שהסתובבו וכבר רצים חזרה. איילות שכמותם, פאר היצירה האתלטית. והנה נילי אברמסקי ואורנה בלאו ועוד כמה תותחים. איזה קצב ואיזה סגנון. ההשראה מהם מפיחה בי תקווה.


רצי העילית בנקודת הסיבוב. מעליהם – רוח הצד מתעללת בעצים

 


הנה נקודת הסיבוב מתקרבת. אבא שלי אמור לחכות כאן ולצלם ואח שלי מתכנן להצטרף אלי, בשביל לרוץ איתי את החצי שעוד נותר. הוא רץ מרתון ראשון בשנה שעברה, יש לו המון עצות וגם תחושת קצב לא רעה.


דבוקת ה- 3:15 לפני הסיבוב בעין גב.

 

הסיבוב – 1:36:30 שע', אני בתוך הקצב, הכל לפי התכנית. צריך להיות מרוכז ולהמשיך ככה. חמש שניות אחרי הסיבוב הכתה בי העובדה שלא נפטרתי מהרוח הרעה הזאת. כמו מתאגרף צמרת – היא תוקפת מכל הכיוונים ולא מרפה.


"איך הולך ?" שואל אותי האח, ברעננות של אחד שאין מאחוריו 21 ק"מ, "קשה עוד להגיד" עניתי "אבל בכל זאת די קשה". הוא הסתכל עלי במין חיוך ואמר: "הצחקת אותי, אתה נראה קליל". "תודה גבר". השקנו ג'לים לחיים.


בתחנה הבאה לקחתי שתי כוסות של משקה איזוטוני. הכוס הראשונה נשפכה לי על החזה ועל יד ימין. את השנייה אמנם הצלחתי לשתות אבל התחושה הייתה שחלקה לפחות גלש לקיבה שלי דרך הנחיריים תוך שהוא מפעיל את רפלקס החנק של הפסקת הנשימה. "שיט, להיות קורבן לתאונת צלילה דווקא בק"מ 28 של מרתון ?". בעסה.


בק"מ ה- 30 כיבדתי את עצמי בעוד איזה ג'ל. שולחן השתייה כבר היה הרחק מאחורי, כך שלא היה לי היכן לזרוק את הג'ל המשומש. שאלתי בנימוס איזה רוכב אופניים שעבר לידי אם לא אכפת לו לקחת את הפסולת. אני לא רוצה ללכלך ולגרום לנזק סביבתי לכינרת שממילא כל מיני מטיילים, שמתעמרים בה ומשאירים טינופת למכביר. הוא שמח לעזור – ופתאום הבנתי שאם יש לי כוח להתעסק עם איכות הסביבה אחרי שלושים ומשהו ק"מ – סימן שמצבי ממש טוב.


ה- D.J שהתמקם אי שם ליד צמח הפיח בי אנרגיות מחודשות שכמעט הביאו אותי להחלטה שגויה להגביר קצב "ולתת בראש". ריסנתי את עצמי ורשמתי לעצמי להאיר את תשומת לב המארגנים כי בשנה הבאה ישתדלו להציב לאורך המסלול עוד צדיקים כמו ה- DJ הזה. מבחינתי הוא קנה את מקומו בעולם הבא.


מקהלת ילדים מצד שמאל של הדרך בצרחות עידוד. נופפנו להם בחזרה. הם בגיל שחוויות מסוג זה נשמרות להרבה שנים. מי יודע, מישהו מהם עוד עלול לרוץ פעם מרתון. לקחתי עוד ג'ל – ככה שיהיה.


עוברים מעל הירדן ואין ברירה – חייבים עכשיו להתמודד עם "העלייה של בית ירח". ידעתי שהיא תבוא. חששתי מפניה, ועכשיו זה ברור יותר מתמיד – היא כואבת ואין שום דרך לעקוף אותה. טוב, מצד שני היא גם קצרה ולא מאוד תלולה (אני ירושלמי). עוד אני מתכנן איך להתגבר עליה – והנה היא נגמרת. קצר ולא מאוד כואב. ולמרבה ההפתעה הפייסר ואני עדיין כתף אל כתף.


בירידה מן העבר השני פתאום התחלתי להרגיש את שריר הארבע ראשי בשתי הרגליים. כל צעד הביא למן רטט או עיקצוץ בשריר. זה לא ממש כאב אבל זה בפירוש סימן מבשר רע. פחדתי שכל שרירי הרגליים יתפסו, דבר שרק רע יכול לצמוח ממנו. מישהו שם חילק בננה ופרי יבש – לקחתי. מים קיבלתי מאיזה רץ אחר.


עוד כמה דקות ריצה וזה הגיע. אני לא יודע אם זה באמת "הקיר" בכבודו ובעצמו – אבל התחיל להיות לי ממש קשה. כאבי שרירים ותחושה שקשה לסחוב. ניסיתי מדיטציה בשילוב עם "חשיבה חיובית", בה כיכבו נערות בביקיני, מסג' טוב והרבה אוכל. נאדה, שום דבר לא עזר. הכאב שם, הקושי לא הלך לשום מקום, ושרירי הארבע ראשי והתאומים מאיימים עלי, בלי להתבייש, שהם עומדים להכריז על סכסוך עבודה, עד שתבוא הקלה בתנאי העסקתם.


"שב, שב לו על העקבים הנחה אותי אח שלי" כשהוא מצביע על הפייסר המתרחק ממני. והוסיף: "עוד אין הרבה, עכשיו זה המרתון ועכשיו זאת המלחמה". וואלה? יש לו הבחנה דקה לאח הזה. צמצמתי בחזרה להוא עם הג'קט הצהוב והשרירים ברגליים.


ופתאום הגעתי לתובנה שקשה מאוד להילחם בקיר – יותר פשוט "לברוח" ממנו. אז ניסיתי קצת להגביר בשביל לברוח מהקיר הארור הזה, שיחכה לאיזה פראייר אחר בק"מ 37. ואח שלי ספק שואל ספק פוסק "יש לך כוח?". "לא יודע" עניתי, "צריך לחכות ולראות". "מה לחכות? זה כבר כמעט הסוף, יאללה תן גז".


עוד מבט אחד לפייסר והחלטתי שניפרד כידידים. הוא איחל לי בהצלחה. פרידה זה לא דבר קל, בטח לא אחרי שעשינו כברת דרך יחד. מיד אחר כך אני פוגש את עופר בן דור הוותיק, שהסתפק היום ב- 10 ק"מ. עכשיו הוא מעודד אותי. פסק הדין שלו: "תמשיך ככה אתה יורד היום משלוש ורבע". תודה עופר – תאמינו לי יותר טוב מרוח גב.


ק"מ 40 היה הארוך ביותר בחיי. סיוט אמיתי. הוא לקח משהו כמו 4:30 דק' שהרגישו כמו שבועיים. קיללתי בקול רם את האמ-אמא של הארבעים הזה ולמה הוא החליט להיעלם לי דווקא עכשיו? ולמה הוא לא מגיע כמו שקבענו? ומה אני הולך לעשות לו שאני תופס אותו. פתאום הוא הופיע – איזה שלט עלוב עם שתי ספרות. החלטתי להניח לו – בסופו של דבר הוא היה במקום שקבענו להיפגש – זה אני שקצת התעכבתי.


ק"מ 41 היה קשה באותה מידה. אולי יותר. מזל שלא נשארו בי מספיק נוזלים בשביל דמעות. במקום זה חייכתי לאמא וילד עם אופניים. מה יש, שיחשבו שמרתון זה כיף. גם עלי ככה עבדו פעם.


הקילומטר האחרון ואני עסוק בתפילה לרגליים "בבקשה אל תכשילו אותי עכשיו". המחשבה על רגליים מכווצות לאורך ולרוחב (מה שנקרא "רגל קרש") עוררה בי אימה. לא רוצה להיות כמו משה רבנו, שעשה את כל דרך הייסורים מבלי לזכות להיכנס בשער.


אבל, ק"מ 41.5 הוא לא הר נבו ואני לא משה רבנו. ועכשיו כבר אפשר לראות את המלונות ואפילו יש כמה טיפוסים שעומדים בשולי הכביש. חלק מהם אפילו צועק "כל הכבוד" "כל הכבוד" ו- "קדימה זה רק עוד 800 מטר". מישהו אחר צעק "תשיג אותו תשיג אותו".


לא רוצה להשיג אף אחד רק לגמור עם הסיוט הזה.


200 המטרים האחרונים הם המרגשים ביותר. לא התאפקתי, הרמתי ידיים וסימנתי בהנפות ידיים לאנשים שניצבו מעבר לגדרות שיתחילו להריע לי. בדיעבד קצת מביך אבל אפשר להבין. ואח שלי הוסיף: "יאללה תעודדו אותו הוא רץ מרתון היום". צעקות העידוד ומחיאות הכפיים מצד אותם מעטים נשאו אותי כבר עד לקו הסיום. האמת, התרגשות ענקית. <b
>תחושה מדהימה, שקשה לתאר וקשה להסביר למי שאף פעם לא רץ מרתון. שווה את הכל. באמת.


למרבה הצער, התוכנית המוקדמת לחייך באושר על קו הסיום לא צלחה. ככה זה שהרגליים שורפות. מצד שני גם לא בכיתי – וגם בכך יש לראות הישג לא מבוטל.

 


הנסיון לחייך כשל. הנפת ידיים היא גם סוג של הצלחה


3:11.36 שע'– כ- 3:30 דק' מהר יותר מהתחזית הכי אופטימית שהייתה לי בבוקר, ועוד בנגטיב ספליט. הרבה יותר טוב ממה שחזו לי כל מיני "מומחים". שיאכלו את הכובע.


כמה תמונות מאבא, שהגיע במיוחד מצויד במצלמה, נשיקה מהגברת הראשונה (שלי) ויאללה, עם הצליעה הקלה והכאבים בכל הגוף – ישר לתוך האמבטיה במלון. 

"היה מאוד קשה ?" היא שואלת. "שטויות" עניתי קצת מים, ג'ל ובננה ואני יכול לעשות את זה עוד פעם. עוד היום. היא הבליעה חיוך.

נתמך על ידה במדרגות של ה"גולדן טוליפ", בדרך לחדר, שאלתי: "היית פעם בברלין? בספטמבר?…."


ומזווית אחרת – בדרך לאמבטיה במלון

מרתון וחצי

מאת אופיר פרנקל


16.1.07


סיפור המעשה הזה נכתב משך מספר חודשים, בכל פעם קצת.

זהו מעין יומן מסע המתאר חוויות שאספתי במשך חצי השנה האחרונה, חוויות אשר בסופו של דבר הביאו אותי לקו הזינוק של מרתון טבריה 2007. 

חצי שנה זו הייתה אחת המשמעותיות והאינטנסיביות שידעתי ולאו דווקא בגלל האימונים והריצות.

מאי 2006


26/05 מרוץ געש, מרוץ סגירת העונה. בתור רץ לא מנוסה במיוחד אני נמצא בנקודת זמן שבה אני לא יודע כל-כך מה אעשה עם עצמי, עכשיו, בפגרה.


מתיחות אחרי געש "דם, יזע, דמעות ובוץ"


בתיאוריה, כמו כולם, אני די חזק ויודע שבעוד 3 חדשים בדיוק יתקיים מרוץ גלעד ועד אז אולי שבוע-שבועיים בלי ריצות בכלל ואח"כ קצת ג'וגינג פה ושם, מנוחה לגוף ולנפש וביולי אוגוסט מתחילים להגביר, אבל, כפי שכבר צוין, כל זה בתיאוריה….

 

בפועל התחלתי להשתעשע ברעיון, הרעיון היה מרתון בחו"ל.

לא הייתי סגור על עצמי שזה בדיוק מה שאני רוצה והחלטתי שאחרי געש לא ארוץ בכלל שבוע, בשאיפה שהדברים יתבהרו מעצמם ואכן זה עבד, בפרץ של התלהבות החלטתי שאני הולך על זה – מרתון בחו"ל! בסתיו.


נרשמתי להגרלה למרתון ניו-יורק וכמובן שלא עליתי בה, לא יכולתי לעמוד במחירים המטורפים של איסתא (ללא הגרלה) ולכן נרשמתי לאמסטרדם.


התחלתי להתאמן בתכנית למתקדמים מהשנה שעברה שפורסמה באתר איילות תוך ביצוע התאמות. מאחר והתכנית ההיא תוכננה על פי תחרויות "על הדרך" וחגים ואני התאמנתי בקיץ ללא תחרויות ובלי חגים ומועדים.


התכנית למתקדמים, בעיני לפחות, תובענית מאוד מאוד. גיליתי שקשה לי לעמוד בשישה אימונים בשבוע אבל בכל זאת התמדתי וקראתי במקביל את Advanced Marathoning הקלאסי.


באחד המקומות בספר כתוב דבר לא מי-יודע-מה אינטליגנטי אבל כל-כך נכון – "אם אתה יודע שאתה סובל במיוחד מחום, כדאי שתוותר על מרתון בסתיו שכרוך באימונים בשיא החום של הקיץ". אני יכול לומר,רק חצי בצחוק, שחבל שלא הגעתי לחלק הזה של הספר עוד לפני שהתחלתי בתכנית האימונים.

למדתי את הלקח הזה לבד – לא יעזור, קמתי בחמש בבוקר והתחלתי לרוץ לפני 06:00 אבל ב-07:15 כבר הרגשתי שהראש שלי נשרף והחום פשוט משתק לי את כל המנגנונים הרלוונטיים בגוף והביצועים שלי נפגעים. כמעט בכל יום שלישי בבוקר הייתה ריצה של 20 ק"מ וביוני חשבתי לעצמי "אלוהים מה אעשה בחום של יולי" וביולי חשבתי לעצמי "את אוגוסט אני בטח לא אשרוד"- מה שהסתבר כנכון, אבל מסיבות אחרות לגמרי…


היו גם צדדים חיוביים לתוכנית האינטנסיבית הזאת: ההתאוששות שלי השתפרה פלאים ויכולתי לרוץ 20 ק"מ יום אחרי יום בלי בעיות מיוחדות, אבל עדיין זה הרגיש כמו איזו רדיפה מטורפת אחרי קילומטראז'. היה לי קשה עם זה שיום ראשון הוא יום המנוחה היחידי בשבוע אחרי הריצה הארוכה של שבת ואח"כ פרוש לפני שבוע שלם של ריצות מסוגים שונים – לשיפור צח"מ לשיפור סח"ח ולשיפור סיבולת אירובית – ה ר ב ה סיבולת אירובית.


ואז התחילה המלחמה.


ריצת 30 ק"מ 15.07.06 בשדות העמק (הכנות לאמסטרדם)

 

 

 

מלחמה


המשכתי להתאמן תוך כדי השלבים הראשונים של המלחמה ואז נפל הטיל הראשון על חיפה ואחריו באו עוד, על הקריות, על נשר (שם אני גר), על קריית טבעון, על עמק יזרעאל ועוד ועוד..


לא יכולתי לרוץ יותר בשדות וניסיתי להימלט לחדר הכושר והסתבר לי שבגלל ה-"מצב" הוא סגור.


ניסיתי לאלתר בכל זאת- ביצעתי אימון עליות בכביש ליד הבית כך שאם תיפולנה קטיושות אוכל לברוח הביתה, גנבתי ריצה בכרמל פה ובשדות שם אבל הרגשתי, שלפחות אותי ואת המרתון שלי, נסראללה מתחיל לנצח.

 

זוכרים את אותו אחד שישב בבית ההרוס שלו וניגן פסנתר? האיש הזה גר לא רחוק ממני. הייתי בעבודה וקיבלתי טלפון מהבית שנפלה רקטה ממש ברחוב ליד (בבית עם הפסנתר). נסעתי הביתה, לקחנו תיקים שכבר היו מוכנים ונסענו למשפחה בנתניה.

רשת הולמס פלייס הפכה את המנויים הצפוניים ל-"מנויי מולטי" בתקופת המלחמה, כך שיכולתי להתאמן בשייפ נתניה ובהולמס פלייס הרצליה ושמחתי וחשבתי שהסתדרתי, האומנם?


הסתבר לי שלא כל-כך "הסתדרתי". נסיעה של מעל שעה לעבודה בכל כיוון ואח"כ להמשיך לחדר הכושר ולעשות עשרות עשרות ק"מ על המכונה היה, מבחינתי, פשוט איום ונורא.


לא נותר לי פנאי בכלל – רק שינה, נסיעות הלוך-חזור לעבודה, עבודה וריצות על המכונה. זכורים לרעה היו יומיים רצופים של 20 ק"מ ולמחרת 17 ק"מ- הכל, כמובן, על המכונה.


כדי להיות רץ למרחקים ארוכים אתה צריך להיות כלב די קשוח, אבל אני מודה שהתחלתי להישבר.


יום שבת אחד תכננתי לי מסלול של ארוכה באזור החוף של תל-אביב הרצליה. החום והלחות גמרו אותי ועצרתי אחרי 10 ק"מ. באותו השבוע תכננתי לי עוד ריצה בינונית שהייתה אמורה להתחיל ברישפון. התחלתי לרוץ ואחרי 600 מטר בערך כאבו לי מאוד השרירים ברגליים, נעצרתי אחרי כ-2 ק"מ וחזרתי בהליכה, כל הזמן שואל את עצמי "אבל איך זה? אני שרק לפני שבוע שבועיים רצתי 20 ו-30 ק"מ נעצר מכאבים אחרי 2 ק"מ?"


נאלצתי להתמודד עם האמת המרה. נשברתי, Big Time, הכול בראש שלי – הלך המרתון.


וזהו, הפסקתי לרוץ, איבדתי קצת כיוון וחשק ופלוס מינוס חודש כמעט שלא התאמנתי ועליתי 4-5 ק"ג במשקל.


המלחמה נגמרה, חזרנו לנשר ואני ניסיתי לחזור לעצמי. זה לא היה קל.


הגדרתי שלפחות בתור התחלה אני רץ חופשי בשביל הכיף, מחזיר לעצמי את חדוות הריצה בלי קשר לכמה קילומטרים גמעתי ובאיזה זמן, הפסקתי להשתמש ברצועת המשדר של הפולאר וניסיתי לתת חופש לגוף ולנפש, לרוץ חופשי – להתחבר לזה בצורה הכי טבעית ונקייה שיש.


התחלתי לחזור לאימונים והרגשתי כבד ולא בכושר. רצתי מסלולים שהיו פעם סטנדרטיים בשבילי ופתאום הם היו לי קשים. הייתי נעצר ועובר להליכה ושוב רץ ומדמיין לעצמי שאני סופרמן וגביש קריפטונייט תקוע לי עמוק בין הצלעות והאנרגיות שלי נלקחו ממני וזה היה ק ש ה.


לא זוכר בדיוק מתי היה האימון שאחריו יכולתי לומר "היה טוב, היה כמו פעם, הרגשתי קל ומהיר". אני חושב שזה קרה מתישהו באזור אמצע אוגוסט/תחילת ספטמבר.


החלטתי לנסות וללכת על מרתון טבריה.

לאחר שנוכחתי שהתכנית למתקדמים קשה לי ועמוסה לי מדי, (בטח שבמצבי הפיסי באותה התקופה) החלטתי להתאמן שוב לפי התכנית של ה-"מתחיל אמיץ" כמו בשנה שעברה, כאשר הכוונה היא להפוך אותה לפי היכולת ל-"מתחיל-אמיץ- משופר", כלומר, בגלל שיש לי כבר קצת ניסיון, ארשה לעצמי להוסיף קילומטראז' או אימוני איכות על פי היכולת ועל פי מה שאמצא לנכון וכך עשיתי.

 

פילוספיה


מרתון רצים כל מיני אנשים עם כל מיני גישות. לדעתי אפשר לחלק אותם לשלוש קבוצות עיקריות:


· יש את אלה שיתנו את כל מה שיש באימונים, ירביצו 6-7 אימונים בשבוע וישימו את המרתון בראש סדר העדיפויות מבחינת פנאי/תזונה/שינה.

· יש את אלה שמתאמנים "רציני" אבל לא משיקים למקצוענות כמו האלה שם למעלה.

· יש את אלה שרוצים לשים V גדול ליד המילה מרתון כחלק מאיזשהו check-list של החיים.


אני שייך לקבוצה השנייה. 

מצד אחד לא מתאמן למרתון כדי לשים V, אלא מתוך הנאה צרופה ואתגר ומצד שני "גיליתי", שלפחות נכון לשלב זה בחיי וביכולתי הספורטיבית, יותר מחמישה אימונים בשבוע מוציאים לי את הכיף מהריצה ושבסה"כ אני מתכנס לאזור ה- 75-85 ק"מ בשבוע כך שמצד אחד אני נהנה ומצד שני גם מרגיש קצת ספורטאי ושואף לתוצאה באזור ה- 3:50 שע'.

 

מה חוץ?…


חוץ מזה באוגוסט החלטנו רוני ואני להתחתן. החלטנו על חתונה ב- 18/01/07.

הרציונל לבחירת התאריך היה די פשוט – רצינו חתונה בינואר ביום חמישי. 4 בחודש זה מרתון טבריה,
11 בחודש היה כבר תפוס ומזה נהיה 18 – מה שהדתיים אוהבים לכנות ח"י.


האימונים למרתון התנהלו, במידה רבה, בצילן של ההכנות לחתונה – ימים ארוכים ועמוסים של נסיעות בלפנות ערב לאזור המרכז (מהצפון), בסופם של ימי עבודה, כדי לחפש מקום להתחתן בו, צלם, DJ, קייטרינג ועוד כל מיני דאגות מסביב. 

לא יכול לומר שהאימונים נפגעו באופן משמעותי, אך הם בהחלט שונו מעת לעת או הוזזו והכל היה באיזשהו נופך שונה מ-"סתם" אימונים.

 

 

תחרויות מטרה


אז מה היה לנו? או שנשאל קודם מה לא היה? מרוץ רישפון בוטל, כנ"ל אור-יהודה וגליל-ים נדחה לנובמבר. מה נשאר?

החלטתי ללכת בצניעות על מספר מצומצם של תחרויות מטרה – גלעד (5 ק"מ באוגוסט), אשדוד (10 ק"מ בנובמבר), אייל (15 ק"מ בנובמבר) ובית-שאן (21.1 ק"מ בדצמבר).


הייתי מאוכזב ומופתע מהתוצאות של גלעד (21:50 דק'), אשדוד (45:38 דק') ואייל (1:16 שע'). ציפיתי לפחות מ-21 דקות ל-5 ק"מ, פחות מ-45 ב-10 ק"מ ול-67-68 דקות בערך ל-15 ק"מ.


לקח לי קצת זמן עד שירד לי האסימון והבנתי שהיה טיפשי מצדי "לשחק אותה מופתע" מהתוצאות ושהסיבה לאיטיות הזו הייתה צריכה להיות לי בעצם מובנת מאליה.


ומה הסיבה? תכנית האימונים שלי למרתון, מקורה היה ב-"טראומת" מרתון אמסטרדם שלא היה ובניסיון שלי אז לחזור לעצמי; מאחר והגדרתי לעצמי שאני רץ בשביל הכיף לפי תכנית ה- "מתחיל האמיץ" הרי שלא היו באמתחתי שום אימוני איכות. 

כל האימונים שלי היו למעשה אימוני סבולת וריצות התאוששות (Recovery) וכולם התבצעו במהירויות של 10.5-12 קמ"ש (הרוב באזור ה- 11 קמ"ש).


קצת יומרני מצידי לרוץ את כל האימונים ב-11 קמ"ש פלוס/מינוס ולצפות מהגוף שייתן לי יותר מ- 14 קמ"ש למשך 10 ק"מ בתחרות.


וכך נגררתי לשיא הביזיון במרוץ אייל עם 22 דקות בערך ל- 5 ק"מ, 46 ומשהו ב- 10 ק"מ ואז "מינון יתר" של חומצת חלב לשרירים וג'וג איטי לקו הסיום בתוצאה של 1:16 שע'- זמן שמהיר ממנו אני עושה בריצות אימון.


אבל היו גם דברים "טובים" ונכונים שידעתי לעשות, ועיקרם להשתדל לא לפספס ריצות ארוכות ולרוץ אותן בקצבים באזור קצב המרתון המיועד (11 קמ"ש).

בניגוד לשנה שעברה אז הקפדתי מאוד על תכנית האימונים במהלך השבוע אבל יותר מדי ארוכות של סופ"ש התפספסו לי, ובנוסף תוך כדי חלק מאותן ארוכות "התכנסתי" לריצה בקצבים איטיים מדי.


למרות כל זאת, ואפילו שכל-כך התבאסתי והתאכזבתי מתחרויות המטרה, היה לי איזה בטחון שאת המרתון אעשה בצורה טובה מבחינתי, צורה חכמה יותר מאשר בשנה שעברה. 

התכוונתי לעשות הכול by-the book- לפתוח בקצב 11 קמ"ש ולהחזיק בו עד לק"מ ה- 32-33 ורק אז, אם הכול בסדר, לנסות להגביר.


ההזדמנות היחידה שנשארה לי לתרגל ריצה בקצבים מתאימים ולסיים את התחרות בריצה מהצד הנכון של סף חומצת חלב, היה חצי-מרתון בית-שאן ולו חיכיתי ואליו התכוננתי.


התמונה הכי טובה שלי ממרוץ אייל המפוספס (1:16 שעות). חתולה ששיחקה בשרוכים בזמן שהתלבשתי למרוץ.

 

בית-שאן חיזק לי את הביטחון העצמי ביכולת האירובית שלי- תכננתי לרוץ אותו ב- 1:41 שע', שהם קצב של 12.5 קמ"ש וזה מה שעשיתי.

הצלחתי לא להתפתות לתחושת רזרבות הכוח המטעה במחצית הראשונה של המרוץ או לכל מיני כאלה שעקפו אותי ונצמדתי באדיקות לתכנית ובסופו של דבר סגרתי 1:41:07 שעות, ואפילו הבאתי אותה ב-"נגטיב ספליט" של כמה שניות.


מחשבון הריצה של מקמילן ניבא לי מרתון ב- 3:33 שע'. בריצה הארוכה האחרונה שלפני המרתון עשיתי 36 ק"מ ב- 3:18 שע' – מהירות ממוצעת של 10.9 ק"מ.


כל אלה עודדו אותי לשנות את היעד למרתון ל- 3:40 שע' או במילים אחרות לעלות ממהירות 11 קמ"ש שתכננתי בעבר בזמן יעד של 3:50 שע' ל- 11.5 קמ"ש.

האמנתי שהפעם יש לי מספיק תעצומות נפש כדי לרוץ את המרתון בשליטה במהירות 11.5 קמ"ש ובמידת הצורך, עקב אילוצים כמו רוחות פנים לדוגמא, גם לרדת במהירות העיקר לשלוט בריצה, כל הזמן להיות בשליטה.

 

מרתון


כמה ימים לפני המרתון ראיתי בערוץ 8 את הסרט על המדענים שמנסים לפצח את סוד השליטה של הרצים האפריקאים בריצות הארוכות. בסוף הסרט אומר שם החוקר משפט (בהקשר להיקש שבין הנתונים הפיסיים/גנטיים של הרץ לפוטנציאל הגלום בו) שנחקק אצלי בראש אל תוך התחרות. זה היה משהו כמו – "אי אפשר להפוך חמור לסוס מרוץ, לכל היותר אפשר להפוך אותו לחמור מהיר".


ומה אומר? הרגשתי שאני בהחלט מזדהה עם הדברים. בחור מגודל שכמותי ולא בעל גוף "ציון נגרי" בעליל. אך חשוב לציין שהמשפט הזה לא החליש או ייאש אותי. נהפוך הוא, ביני לביני, כהכנה מנטלית, הכנסתי לעצמי לראש שאני חמור גאה ועקשן ודי מהיר… בשביל חמור…


אז ראש עיריית טבריה לחץ על ההדק והתחלתי לרוץ.


רצתי לפי התכנון, הרשתי לעצמי בחצי הראשון קצת "לפספס" בשמירה על קצב 11.5 קמ"ש שהגדרתי לעצמי מתוך תכנון של "נגטיב ספליט".

הגעתי לנקודת הסיבוב ב-"איחור" של כדקה ביחס לזמן המתוכנן מתוך כוונה להשלים פערים בהמשך. הרוחות בצלע העולה צפונה לכיוון עין-גב לא הרוו אותי נחת, בלשון המעטה, נזרקתי כמעט מהדרך וחוץ מזה שהרגשתי שזה מאט אותי זה גם פגם בהנאה ובחוויה הבסיסית של ריצה בטבע בנוף שאני כל-כך אוהב.


ראיתי שקשה לי להגביר קצב כדי לממש את התכנון של נגטיב ספליט ולכן הסתפקתי בשמירה על הקיים, השתדלתי להיות הכי קשוב שאפשר לגוף וקיוויתי לא להיתקל בקיר בק"מ ה-34 ±.


בפועל לא נכנסתי בקיר כפי שקרה לי בשנה שעברה (חוויה שמרגישה כמו אובדן כמעט מוחלט של היכולת לרוץ), אך יחד עם זאת חוויתי "מיני קיר" או החלשות משמעותית החל מהק"מ ה- 34 בו ירדתי מקצב 11.5 קמ"ש לקצב של 10.5-10.9 קמ"ש שליווה אותי עד לק"מ ה-38. מהק"מ ה- 39 ועד ל- 42 , צניחה נוספת של המהירות ל-10 קמ"ש ו- 9.8 ו- 9.4.


כמובן שחשתי איך היעד של 3:40 שע' נשמט ממני, אך הדבר לא לווה בצער או אכזבה מרובה מאחר והרגשתי שנתתי את מה שהיה לי לתת, תכננתי את הריצה "חכם" ובנוסף הרוחות העזות פגמו, לפחות במידה מסוימת, בביצועים. 

אני יכול לציין בסיפוק ששלטתי בריצה ולא נתתי לריצה לשלוט בי ובתנאים ששררו הבאתי את עצמי ואת ההכנות שעשיתי לידי ביטוי. 

בסופו של דבר הזמן הרשמי שלי 3:48:23 שע' ובסה"כ שיפור של יותר מ- 24 דקות מהמרתון הקודם שהיה גם הראשון שלי.


כאן המקום להודות לרוני. המרתון הזה הוא גם שלה. תודה על העידוד, הייעוץ המנטלי, הליווי בארוכות בשבתות, האוזן הקשבת לסיפורים האינסופיים שלי. בלעדיה המרתון הזה לא היה, רוני נגעה הכי קרוב בחוויה ובהוויה של רץ למרחקים ארוכים מבלי לרוץ ממש.


לכל דבר טוב יש סוף

 

סופו של יום


למדתי על בשרי כמה דברים חשובים מאוד מאז המרתון הראשון שלי. אני מניח שהדברים לא יהוו חידוש לרבים מקוראי הסיפור הזה, אך בכל זאת אני מוצא לנכון לתת את האינפוטים האלה ממקור ראשון, ממני:


* אי אפשר להפריז בחשיבותן של הריצות ה-"ארוכות" של סוף השבוע עבור רץ המרתון. כל תוכנית אימונים היא בסיס לשינויים מאחר ולכולנו אילוצים. יחד עם זאת, בזמן ההכנה למרתון מאוד כדאי לא(!) לוותר על הארוכות של סוף השבוע.


* את הריצות הארוכות טוב לי לרוץ בקצב שהוא סדר גודל של עד 10% איטי יותר מהקצב המתוכנן למרתון ואף יותר מהיר מזה.

לא כדאי לעשות "חיים קלים".לדוגמא, לזחול ריצה ארוכה במהירות של 9.5 קמ"ש ואח"כ
לצפות לרוץ את המרתון במהירות של 11.5-12.0 קמ"ש, זה טוב אולי למוראל או להרגשה של
לפני התחרות אך לא נראה לי שזה עומד במבחן המציאות.


* הניסיון מהווה מרכיב קריטי בתכנון הריצה. המרתון כל-כך ארוך ועלול להיות לא צפוי ואחרי שחוויתי אותו בפעם הראשונה ידעתי הרבה יותר טוב לכוונן את עצמי בפעם השנייה.


* כדי לרוץ מהר בתחרות צריך, לעיתים, לרוץ מהר באימון. אם אני רוצה לשפר את הישגיי משמעותית, צריך להוסיף קילומטראז' ולהוסיף אימוני איכות שלא קיימים אצלי כלל.


* אני צריך למצוא לעצמי קבוצת ריצה. אני רואה/קורא על אנשים שמתאמנים יחד ומבין שהחיים שלהם הרבה יותר קלים משלי בגלל ה-"ביחד" הזה.

 

 

מה עכשיו


כפי שציינתי ב- 18.1.07 אנחנו מתחתנים ויוצאים בשבוע שלאחר מכן לירח דבש בניו-זילנד.

אני מתכוון לתזמן במהלך הטיול מרוץ 10 ק"מ (לא חסרים שם כאלה) ובמידה ואעשה כן אזכור לספר כאן חוויות.


אופיר

אין כמו הפעם הראשונה….

9.1.07



מאת נועם זרקו

 

אחחחח…. אין כמו הפעם הראשונה (מרתון… על מה חשבתם?)
רציתי לשתף אתכם בחוויה שלי, שכן חלקכם שותפים בה.


ביום חמישי האחרון גם הצטרפתי למשפחה של אנשים מדהימים! משפחה של רצי מרתון. ההרגשה נהדרת, אין כל ספק. מסתבר שאפשר להגיע למרתון בתוך 4 חודשים בעזרת רצון ותמיכה מחברים.

 

זכורות לי ריצות בחוף הים לפני הגיוס… זכורות לי ריצות עם אלונקות בצבא וגם כמה בודדות במהלך התואר האקדמי. תמיד הסתכלתי בהתפעלות על החבר'ה שמתחילים לרוץ לפני ומסיימים אחריי ותהיתי מהו ה DRIVE שלהם. היום גם אני יכול לספק את התשובה…


המפגש הראשון שלי עם מועדון איילות ועם הריצה בצורה מאורגנת היה בספטמבר 2006 בעקבות מודעה מיקרית בעיתון שהזמינה אנשים להשתתף בריצת הצדעה לצפון שהתקיימה בפארק הירקון. את אותה ריצה סיימתי בצורה טובה שהשאירה בי רצון להתקדם ולהמשיך להכיר את העולם החדש הזה.


נכנסתי לאתר איילות וקראתי בצימאון את הכתבות, המאמרים והסיפורים של החברים. פתאום מילים כגון דופק מירבי, סף חומצת חלב וגליקוגן לא נשמעו כמו שפה זרה. כמטרה שמתי לעצמי את חצי המרתון בבית שאן אך מכיוון שלא הייתה לדובב בנמצא תוכנית למרחק שכזה, אימצתי לי את התוכנית למרתון טבריה. זה גם המקום למסור לך, דובב, תודה רבה.


האימונים החלו והשעה 05:00 בבוקר כבר לא הזכירה לי רק חליבות בוקר.. המשמעות שלה השתנתה- זה אמר, מבחינתי לראות את הים, להריח את המלח ולצבור קילומטרים.
השתתפתי בתחרויות השונות שהיו לאורך השנה: כוכב יאיר, רמת-גן, גליל-ים ואחרות. אבל השינוי המשמעותי אצלי הגיע בעקבות הזמנה של יובל עופר לבוא ולרוץ בשבת עם המועדון ולטעום את הביצים של שלמה… ואז זה קרה. פגשתי חבורה מדהימה של אנשים עם ניסיון מדהים, עצות נהדרות ורצון ללמד ולהרחיב את מעגל הרצים.


חן חן לכולכם- ליובל עופר, למאיר יפרח, לנתן אופנברג, למוטי ויפה מזור שעושים כל כך הרבה וכולנו פה חייבים להם הרבה. באותה שבת הכרתי גם את מי שהפכו אחר כך לשותפים לריצה ובלעדיהם לא הייתי חולם להגיע למרחקים האלו: תודה דדי עוזר, תודה למשה פרץ ותודה לך רותם כהן.


השבועות חלפו, הקילומטרים נצברו הארוכות של ה-38 כבר היו מאחורינו ואפילו חצי המרתון כבר חלף לו. ההמשך הטבעי הייתה ההרשמה למרתון עצמו. המרתון הראשון שלי. ההמשך הפחות טבעי היו כאבים בברך מלווים בדלקת שבועיים לפני התחרות. המצב רוח ירד, החשש ליווה אותי בכל ריצה וראיתי את החלום מתרחק. גיבשתי החלטה בעקבות שיחה עם נתן (שאמר ש"לא נורא! מקסימום מחליפים הילוכים בסקודה ברגל ימין…") שאני לא מוותר. בשבועיים שנותרו הורדתי את האימונים כמעט לאפס ובהתאם קיבלתי מינון גובר של שיחות עידוד מדדי…


וזהו. ביום חמישי בבוקר עמדתי בזינוק עם חברים טובים מוכן לאתגר. התכנון היה לרוץ לאט יותר מהמצופה על מנת לא להעמיס על הברך ולא לפגוש שום קיר, מדרגה או משהו דומה.
הברך הזכירה לי שהיא שם כבר ברבע הראשון אבל לא התייחסתי, שמרתי על התוכנית והריצה עברה חלק. המשבר היחיד היה אי שם בק"מ 31 כשפתאום התחלתי לפנטז על המבורגר… למזלי )ולמזלם של רעבים אחרים) אני קולט את דובב מאה מטרים ממני מחלק בננות ובייגלה. אחח…איזה תזמון!

 




על קו הסיום (בשחור)

 


מכאן כבר הכל זרם וזרם והדבר הבא היה להגביר קצת את הקצב ולעבור את הקו. אין ספק אחת החוויות המשמעותיות שלי.

תודה לכל מי שקרא עד לכאן. ניפגש בשבת במועדון ובמרוץ הבא. אין ספק שמרתון טבריה ה-30 לא יהיה האחרון!

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים