חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

מרתון טבריה 2007 בקצב חילזון… מרוץ

מאת

אורן בכר

Racing Snail

 

"בשביל מה לעשות את זה?" שמעתי מכל עבר שסיפרתי שהחלטתי לרוץ את מרתון טבריה אחרי שחודשיים קודם עשיתי את המרתון הראשון שלי בניו יורק…
אחרי מספר שבועות של התלבטויות השורה התחתונה הייתה שלא כל יום מתקיים מרתון בחצר האחורית ואני לא מתכוון לוותר על זה. אז הציעו לי לא לפתח ציפיות ולרוץ בשביל הכיף. אני תמיד רץ בשביל הכיף… צואין כיף יותר גדול מלסיים מרתון בזמן מהיר יותר ממה שהצבת לעצמךJ.


כפי שציינתי, ב- 4.11.06 רצתי את המרתון הראשון שלי בניו יורק, בהחלט חוויה ובסופו של דבר סיימתי בזמן של 3:37:34 שע'. זמן יחסית טוב למרתון ראשון ועוד במסלול הקשה של ניו יורק אבל לא זה מה שעבר לי בראש בזמן שסיימתי ללקק את הפצעים והתחלתי עם הסיכומים. תסכלה אותי העובדה שלק"מ ה- 35 הגעתי לאחר 2:55:57 שע' (כ- 5:02 ד' לק"מ) ואת ה- 7 ק"מ האחרונים עשיתי ב 43 דקות (כ- 6:10 ד' לק"מ בממוצע). הרגשתי שעם קצת יותר ניסיון הייתי מצליח להתקרב יותר ל- 3:30 שע', שמבחינתי הייתה תוצאה חלומית.


במשך כל התקופה בין שני המרתונים סיפרתי למתעניינים שבטבריה ארוץ בשביל הכיף והתוצאה לא משנה לי אבל ידעתי בלב שבפועל אני לא אוכל לתת לזה לקרות. אם אתה רץ אז עד הסוף…


שלושה ימים לפני המרתון הצבתי את המטרה באופן רשמי וכתבתי במסנג'ר: "בטבריה יורדים מ- 3:30 שע' ", ולא אכפת לי אם זה יהיה אפילו בשנייה.


בוקר המרתון הגיע. 5:30 ההורים אוספים אותי בתל אביב ויוצאים לדרך.


7:15 הכניסה לטבריה. מזג האוויר עושה רושם שהולך להיות אופטימאלי: 12 מעלות, מעונן חלקית בלי צפי לגשם. לוקח את השקית ב"גולדן טוליפ" ומתחיל בהכנות אחרונות: קצת קפה, לחמניה, יוגורט כל מה שעבד בניו יורק…


8:30 מתחילים לצעוד לכיוון קו הזינוק. זה לא משנה אם אתה רץ עם עוד 38 אלף רצים או עם עוד 900- ההתרגשות בהתחלה היא אותה התרגשות וגם קו הזינוק בטבריה נראה כמו הר געש שעומד להתפרץ.
מסביב אתה קולט את המבטים של שועלי הקרבות המנוסים יחד עם אלה שיטעמו בפעם הראשונה את ה"תופעה" הזו שנקראת מרתון.


עם המשפחה והחברים קבעתי שיפגשו אותי בסיבוב בעין גב ובסיום. רציתי מאד שגם איפה שהוא באזור ה- 35 ק"מ (נקודת השבירה שלי בניו יורק), אבל מאחר וכל כבישי הגישה היו סגורים ויתרתי.


8:59:55 הספירה לאחור מתחילה 5 ….4…..3….2…1 יוצאים לדרך….


לא מהר מדי…. לא מהר מידי… אל תפתח מהר מידי .. מהדהד לי בראש. מאחר ובק"מ הראשונים לא היו סימונים אז לא יכולתי לדעת בדיוק על איזה קצב אני עומד. ההרגשה שלי הייתה שאני באזור ה 4:45 דק' לק"מ. לסימון הראשון שהיה לאחר 6 או 7 ק"מ הגעתי בשביל לגלות שאני עומד על קצב 4:30 ד' לק"מ.
אז מצד אחד איזה יופי כבר יש 3 דקות בספייר אבל מצד שני אני רואה את עצמי חוזר על אותן טעויות ממרתון ניו יורק.


המוח נתן הוראה להוריד קצב

הרגליים הסתכלו עליו במבט מזלזל

המוח החזיר מבט מאיים 

הרגליים כמחווה הורידו קצב ל- 4:50 ד' לק"מ


את הרוחות שעוד יסופר ויתואר עליהן מכל מי שרץ את מרתון טבריה 2007 קיבלנו לאחר היציאה מהעיר במינונים קטנים.

מגיעה ל 7.2 ק"מ ומוצא את


תחנת הרענון של "איילות",

חיוכים קצת מים וממשיכים… אנחנו עוד נחזור אליהם כפי שיהודה ברקן היה אוהב לומר .

 

15 ק"מ והרוחות עוד רגע זורקות אותי למטעי הבננות.

ובהזדמנות זו אני רוצה לפנות אלייך אלוהימוס! 

מילא רוחות, אבל למה צד?

רוח פנים מתקזזת עם רוח גב בחזור, 

אבל מה לעזאזל עושים עם רוח צד? אוריגאמי?


לסיבוב בעין גב הגעתי לאחר 1:40 שע'- מהיר בכ- 5 דקות מקצב 5:00 לק"מ, אבל מרגיש טוב. זרקתי חיוכים למשפחה ולחברים ולקחתי בננה. יאללה… מעכשיו מתחילים לספור לאחור. 22 , 23 , 24 , 25 , 26 , 27 , 28 , 29 , 30. מצליח לשמור על קצב 5 . מתחיל להוריד את הכיסויים מהתותחים ומוריד מגנים לקראת ה"קיר".


ממשיך להתקדם ובהצצות בשעון אני מתחיל לגלות שה- 5 דקות מתחילות לרדת ואני כבר על 4 דקות ספייר הנה ניו – יורק חוזרת בשנית….לא!!! אני לא אתן לזה לקרות!!! ואז מתחילים החישובים 4 דקות ספייר + 5 דקות לק"מ, 12 ק"מ לסוף- מה שאומר שאת 12 הק"מ האחרונים אני צריך לעשות בקצב 5:20 ד' לק"מ. לא בשמיים אבל גם לא כ"כ באדמה בהתחשב בעובדה שה"קיר" עוד לפני.


לפתע רואה פנים מוכרות. הייתכן, או שמא אני מתחיל להזות? אכן, אבי ואורנית, חברים שלי, הצליחו איכשהו להגיע לנקודת ה 32 ק"מ. אורנית מצלמת ואבי מתחיל לרוץ איתי. אחרי כמה מאות מטרים הוא משאיר אותי להמשיך לבד עם אותו כוח ברגליים אבל הרבה יותר בלב.


לאחר 35 ק"מ אני מגיע ל"הדרן"


בתחנה של "איילות",

– בייגלה , תמרים , בננות , מים והכי חשוב חיוכים ועידוד. אחרי מלחמת מים קצרה עם שירי J אני ממשיך.
אחרי הכל אני לא יכול לתת ל"קיר" לחכות.

 

מסתכל בשעון. 37 ק"מ מאחוריי, 5.2 ק"מ לפניי- זמן : 3:03 שע', אבל הקצב יורד. בראש מהדהד לי המשפט שחבר שלי, אסף, שלח לי ב- SMS:"זכור שאתה חזק מכל קיר". מתחיל לדמיין את קו הסיום, את המשפחה והחברים מעודדים. איך אני עובר מתחת לשעון שמורה על 3:29…


מאחוריי אני מתחיל לשמוע קולות. לאחר כמה שניות מגיעים אליי שני גברים ואחד אומר לשני: " הנה , עוד אחד עברנו " ל א – כ ל – כ ך – מ ה ר . . . 

בדיוק מה שהייתי צריך , מישהו שימשוך אותי.
ממשיך לרוץ איתם ובינתיים מפתחים שיחה קלה כדי לשכוח מהיבלות והשרירים התפוסים.


40 ק"מ מאחורי, 2.2 ק"מ לפני. חישוב מהיר ואני מגלה שסיכוי טוב שאני מצליח לרדת מן ה- 3:30 שע'. נכנסים לשלבי הסיום, סוף סוף מעודדים בצד הדרך.. כמה שהייתי צריך את זה! מנסה להגביר קצב אבל הגוף מסתכל עליי בפרצוף של "הצחקת אותי". אז מסתפק בשמירה על הקצב.


500 מ' לסיום!

השרירים צועקים "הצילו", המוח לא מקשיב ונותן הוראה להמשיך. 

אחד הלקחים שלי מניו יורק היה להגיע לקו הסיום ולחייך. התמונות מקו הסיום לא ממש מפרגנות (בלשון המעטה)- איזה חיוכים ואיזה נעליים, רק רוצה להגיע לסוף.


תמיד ששואלים אותי מה המרחק של המרתון אני אומר 42.2 ק"מ ואז זה תמיד מעלה חיוך לנוכח ה 0.2 שאני טורח להוסיף. מה שהם לא יודעים זה שאם הייתה לי אפשרות הייתי נותן כליה תמורת ויתור על 200 מ' האחרונים.


200 מ' לסוף!! 

קו הסיום מאחורי הפינה. לפתע אני שומע שאגה מהצד: " 518 (המספר שלי) תתחיל לרוץ". לא יודע מאיפה זה בא לי, אני רק זוכר שפתאום הרגליים התחילו לרוץ לבד כאילו כרגע התחיל המרתון.


חציתי את קו הסיום לאחר 3 שעות ו29 דקות


8:30 דקות מהיר יותר מניו יורק.

 

“אחד הלקחים שלי מניו יורק היה להגיע לקו הסיום ולחייך. התמונות מקו הסיום לא ממש מפרגנות- איזה חיוכים ואיזה נעליים, רק רוצה להגיע לסוף.”

 


המטרה הושגה

אין נפגעים בקרב כוחותינו

אולי כמה שרירים תפוסים אבל עד החתונה / מרתון הבא זה יעבור…


אורן בכר

RACING SNAIL

המרתון הראשון שלי… ולא האחרון

5.1.07


מאת


דדי עוזר

 

אוי כמה שהכותרת הזו נדושה "ומשומשת", אבל לא ניתן לתאר את הסיפור שלי בלי להתחיל כך.
אנסה לספר את סיפורי מהתחלה:

במשך תקופה של כ-5 שנים רצתי באופן לא מסודר, פעמיים שלוש בשבוע, משהו כמו שעה של ריצה בים, עד לאותו יום שבו הכול השתנה – יצאתי לריצה, רצתי כשעה ורבע שלאחריה הייתי ממש עייף ועם מוזיקה בנגן (לד זפלין) ניסיתי לחצות את הכביש שמול הדולפינריום והתעוררתי אחרי יומיים במיטה באיכילוב. ממה שסיפרו לי הבנתי שהיה לי מפגש עם טויוטה וכנראה שהיא ניצחה…


התוצאות היו אגן שבור, חבלה בראש וכל מיני רסיסי זכוכית בכל מיני מקומות ויחד עם זאת התחושה אצל כולם הייתה שהיה לי הרבה מאוד מזל.


“ממה שסיפרו לי הבנתי שהיה לי מפגש עם טויוטה וכנראה שהיא ניצחה…”

 


עברו חודשיים-שלושה של עבודה קשה של פיזיותרפיה והידרותרפיה ועשרות ביקורים אצל מגוון רופאים ומטפלים שונים עד שהצלחתי לחזור ללכת (המהירות בה הגוף מתנוון שלא מפעילים אותו והולכים היא פשוט מדהימה- הרגליים נחלשות וגם שהשבר מתאחה כבר קשה לזוז).


התאונה הייתה חוויה קשה וכואבת אבל אני יכול לומר שהיא נתנה לי נקודת מבט אחרת על החיים, על הדברים היותר חשובים והפחות חשובים בחיים- פשוט פרספקטיבה שונה על החיים.


תוך כדי החלמתי מהתאונה "גיליתי" ממש במקרה את האתר של איילות. במשך כל התקופה הזו שהחלמתי קראתי באתר חוויות של רצים, סיפורי תחרויות ומרתונים וראיתי רק כמשקיף מהצד כל כך הרבה אחווה ועזרה של החברים בפורום. בעצם החברים באיילות עזרו לי בתהליך ההחלמה ונתנו לי הרבה כוחות עוד לפני שהכרתי את האנשים ממש.


במאי האחרון (9/5/2006), "ציינתי" שנה לתאונה והחלטתי להשתתף בפעם הראשונה במרוץ מסודר של 10 ק"מ והגעתי למרוץ הרצלייה – זו הייתה הפעם הראשונה שלי…

לאחר מכן בעקבות חידה של יובל עופר שפתרתי הוזמנתי על ידו להצטרף לריצות השבת של המועדון, ואכן הגעתי (אמנם היה לי קשה עם הרעיון של לקום בשבת כל כך מוקדם, אבל למזלי קמתי ונסעתי להרצליה). למעשה אצלי הדרך לריצת המרתון התחילה בפיתרון חידה של יובל עופר!


וכך הגעתי למועדון של איילות, שם פגשתי את החבורה הנפלאה הזו בראשות מוטי ויפה מזור שלא תמיד מילות התודה שאנו אומרים להם יכולות לתאר את מלוא ההערכה והתודה שכולנו חשים עבור פועלם למען המועדון והרצים.

לאחר שתיים שלוש ריצות שבת במועדון, משה פרץ ומאיר יפרח (שסיפר לי את סיפור החלמתו המופלא מהתאונה המאוד קשה שעבר) שוחחו על תכנוני המרתון שלהם ונתנו לי להבין שעם הרבה עבודה קשה והכנה מתאימה גם אני יכול לעשות את זה – להתמודד עם האתגר הקשה הזה שקרוי מרתון. 


על קו הסיום במרוץ הרצליה, מאי 2006


וכך עם הרבה עזרה מחברים התחלתי להתכונן למרתון הראשון שלי. התחלתי להתאמן לבד עפ"י התכנית של דובב (שאני חושב שרבים מאיתנו צריכים להודות לו על העזרה המקצועית בכל שאלה, התכניות המסודרות שלפיהן רבים התאמנו למרתון ובכלל על הכול).


בהמשך הדרך חברתי למשה פרץ והתאמנתי איתו, מה שנתן לי דחיפה עצומה ושיפור עצום בכל האספקטים של הריצה והדבר ניכר בתוצאות בתחרויות ובשיפור זמנים אדיר – זאת גם ההזדמנות להודות למשה מקרב לב על כך שהיה שותף לאימונים היום יומיים, מאמן וחבר טוב (ואני אוסיף הרבה תודה ואהבה גם לשאר החברים שרצו יחד איתנו באימונים הקשים בשעות הבוקר המאוד מוקדמות: לרועי ואבי תודה! לנועם ורותם תודה – הריצה יחד נותנת כל כך הרבה כוחות)


וכך לאחר חודשים של עבודה באמת קשה של שישה אימונים שבועיים,של קילומטראז' אדיר, של מרחקים הולכים וגדלים שלא ידעתי שאני מסוגל לגמוע הגענו למרתון טבריה.

בתקופה זו שלאחר חצי מרתון בקעת בית שאן ועד למרתון טבריה הרגשתי פיזית חלש, אובחנה אצלי דלקת בגיד האכילס וההרגשה לא הייתה ממש טובה, אבל ההחלטה אצלי הייתה שאני לא נותן לאף גורם להפריע לי להשיג את המטרה שלשמה עבדתי עם חבריי במשך החודשים האחרונים.


ואכן יום התחרות מגיע, ההתרגשות בשיאה, לא ניתן לתאר את ההרגשה של ההשתתפות באירוע כזה למי שלא חווה אותו. כל הסיפורים ששמעתי מאחרים וכל קלישאות הרצים אודות הקשיים של המרתון כולם נכונים כפי שאמרו לי רבים וטובים לא משנה כמה אימונים טובים עשית וכמה מהר רצת את חצי המרתון, תחרות המרתון עצמה זה סיפור אחר…


חצי הריצה הראשון עבר לפי תכנון הזמנים והיה נוח על אף הרוח הצידית שהעיפה אותי (פשוטו כמשמעו – רוח חזקה שפשוט מעיפה את הרגליים). בחלק השני של הריצה בסביבות הק"מ ה-31 (הרבה מוקדם מהצפוי לאור אימוני הארוכות שעשיתי) התחלתי להרגיש ממש חלש, המוח נותן את הפקודה לרוץ מהר והרגליים לא ממושמעות ולא מגיבות לפקודות המוח. בפעם הראשונה "נתקלתי בקיר". לאורך שבעת הק"מ הבאים רצתי כל כך לאט מהמתוכנן, עד שראיתי את הסימון של הק"מ ה-38 ולקחתי החלטה שמעכשיו אני אוסף את עצמי ואת שארית כוחותיי ורץ טוב עד לסיום. וכך שאני באמת לא יודע מהיכן שאבתי כוחות אילו ואין לי הסבר לכך, הגברתי את הקצב בארבעת הק"מ האחרונים שאת השניים האחרונים שבהם רצתי אף מהר יותר וסיימתי בזמן של 3:20:18 שע', ולמרות שהתכנון היה לזמן טוב יותר אני כל כך גאה לסיים את ריצת המרתון להיות חלק ממועדון של אנשים מיוחדים. אני יכול רק לומר שריצה זו הייתה חוויה קשה אך מופלאה, שההרגשה על קו הסיום של המרתון זו הרגשה עילאית של אושר אמיתי וצרוף. יש תחושת הישג שנותנת תגמול חזרה על כל חודשי העבודה הקשה.


"אני כל כך גאה לסיים את ריצת המרתון להיות חלק ממועדון של אנשים מיוחדים"

 


ולסיום, עכשיו שהכול כואב ומתאוששים, אפשר להתחיל לחשוב ולתכנן את המטרות הבאות…


ומסר קטן למי שטרח וקרא את כל הסיפור: בעזרת כוח הרצון אפשר להתגבר כמעט על כל דבר.


ושוב הרבה תודה למשפחה ולכל החברים שללא תמיכתם לא הייתי מצליח לעשות את זה!


דדי

מרתון טבריה 2007- פסגה שנכבשה

מאת


גיל דוד

5.1.07

 

אז זהו, לאחר חודשים של אימונים יצאנו לדרך…


הפעם אין תירוצים – מרגיש מוכן, לא החמצתי כמעט אף אימון, הרגל לא כואבת ואפילו
יש עננים בשמיים שמסתירים את השמש. שמתי לעצמי כמה נקודות ציון בדרך שיעזרו לי ברגעים הקשים:


קודם כל, נקודת ה-15 ק"מ בה מחליטים אם להמשיך עם הפייסר של ה-3:45 שע' או מתחילים
להאט לקצב של 5:30 דק' לק"מ.


ואז נקודת החצי בה תחכה לי מייק (אשתו של חברי לאימונים איתי) עם משקה איזוטוני. זו נקודה בעיקר מוראלית אבל לשם ברור לי שאגיע ללא בעיות.


אח"כ הק"מ ה-30 בו הפסקתי שנה שעברה. הנקודה הבאה היא הק"מ ה-32, לפני העלייה
בפניה צפונה בחזרה לטבריה.


ואז, הק"מ ה-35 בו נמצא דובב – לשם חייבים להגיע במצב טוב…


והנקודה האחרונה- הק"מ ה-37 בה יחכה לי אבא שלי וימשיך איתי עד לסוף.

 

<u<אלה היו="" התכנונים="" ועכשיו="" לסיפור="" המעשה:<="" u="">


התחלתי עם הפייסר של 3:45 שע' והאמת שהתחלנו די מהר. הפייסר אמר שהתכנון שלו הוא
לא לרוץ על קצב קבוע אלא להתחיל מהר יותר, לצבור "ספיירים" ואח"כ שיהיה קשה אז
לנצל אותם (positive split?). אמרתי לעצמי שלמרות זאת ולמרות שאת כל הקילומטרים הראשונים רצנו צמוד לפייסר של ה-3:30 שע', אני אמשיך עם הקבוצה ונראה מה יהיה ב-15 ק"מ. ואכן כך היה, רצתי יחד עם הקבוצה והקצבים היו יותר לכיוון ה-5:05-5:10 דק' לק"מ מאשר
לכיוון ה-5:19. בק"מ ה-12 פנינו צפונה לעין-גב ורוחות הצד הכו בנו ללא רחם.
זה הגיע למצב שמשבי רוח עזים פשוט הטיחו את הרגליים זו בזו כך שהיה צריך להשקיע
לא מעט אנרגיה על מנת להמשיך לרוץ ישר. האם זו השרקייה המפורסמת?
למרות הרוחות הקצבים נשארו עדיין גבוהים יחסית אבל בק"מ ה-15 החלטתי להמשיך עוד
קצת עם הקבוצה.


בק"מ ה-18 החלטתי להאט קצת ולעזוב את הקבוצה. דווקא ההאטה עזרה קצת והרגשתי
יותר טוב. בחצי פגשתי את מייק שמילאה מחדש את מלאי המשקה האיזוטוני בתיק מים איתו רצתי. היה ממש נחמד לראות את מייק ואת המשפחה של איתי שעודדו אותי וזה ממש נתן זריקה
מוראלית. מייד לאחר החצי ראיתי את הקבוצה של ה-3:45 שע'. מתברר שהם עצרו שם לפנות נוזלים כך, ששוב חברתי אליהם. הפעם הפייסר הבטיח להישאר על קצב של 3:25 שע' כי צברנו מספיק ספיירים אבל למעשה הקצב היה גבוה יותר (בערך 5:15 לק"מ).


בסביבות הק"מ ה-25 החלו התכווצויות בירך והפייסר, רוני, הציע לי לקחת כדור מלח.
הוא הבטיח שאין לזה תופעות לוואי והחלטתי לקחת. אני לא בטוח שזה שיפר את המצב אבל לפחות ההתכווצויות לא התגברו. לקראת הק"מ ה-30 החלטתי להאט את הקצב ולמעשה עזבתי את הקבוצה של ה-3:45 עד לסוף. בק"מ ה-30 (בו פרשתי בשנה שעברה) עברתי להליכה למשך כמה שניות, שתיתי בנחת וחזרתי לרוץ. אח"כ היה ה-DJ הנפלא (it's the final countdown) ואז הסתובבתי צפונה לכיוון העלייה. כאן החלטתי לעצור שוב והלכתי בעליה עד שהגעתי לתחנת הריענון של endure (בערך 2 דקות הליכה) ואז חזרתי לרוץ.


משלב זה ועד לק"מ ה-35 נלחמתי בשדון הקטן שאמר כל הזמן "בוא נחזור ללכת עוד
קצת"
 אבל רציתי להגיע לתחנה של איילות בק"מ ה-35 כשאני רץ כי אחרת בטוח אקבל
מראש התחנה נזיפה רצינית…


ואכן הגעתי בריצה אבל היה קשה. אפשר לומר שמהק"מ ה-30 ועד ל-32 היה קשה ומה-32
ועד ל-35 היה קשה+. אז הגעתי ל-35 וקיבלתי זריקת עידוד מהמאמן הנהדר שלי. אמרתי שקשה לי אבל קיבלתיn בתגובה "קשה לך, קשה לכולם, אבל בשביל זה עבדת קשה באימונים". עם המשפט הזה מהדהד לי בראש ללא הרף המשכתי עד לק"מ ה-37 כשהקשה+ הופך לקשה מאוד.


בק"מ ה- 37 חיכתה לי "הפתעה". איתי, חברי לאימונים שהיה אמור לרוץ עם הפייסר של
ה-3:30 שע', חיכה בצד הדרך עם גב תפוס וללא יכולת לזוז. בדיוק הגיע אמבולנס שפינה
אותו. אבל את איתי היה אמור ללוות משלב זה בריצה חבר נוסף בשם דוד שרץ את מרוץ
ה-10 ק"מ ותיכנן למשוך את איתי עד לסוף. קראתי לדוד, הוא הסתובב ואמר "קדימה,
אני איתך עד לסוף". בנוסף, גם אבא שלי חיכה כפי שתיכננו וביחד המשכנו לכיוון
טבריה. דוד לידי, אבא שלי שומר עלינו מאחור וקדימה לטבריה. מהק"מ ה-37 ועד ל-40
המצב השתנה מקשה מאוד לפשוט סבל.
 לא יודע אם זה הקיר המפורסם אבל הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה לעבור להליכה. אבל דוד מלפנים כמו רס"ר בטירונות צועק עלי בכל פעם
שאני מזכיר את נושא ההליכה ואבא שלי עם רוח גבית מאחור ואני ממשיך לרוץ. את
הק"מ האלה עשיתי בקצב של 6 דקות לקילומטר תוך שאני נשבע לעצמי שאת המרתון הזה
אני מסיים ויהי מה אבל זה יהיה המרתון האחרון שלי.





"…ונכנסים לשער הניצחון…"

 


מהק"מ ה-40 ועד ל-42 אני כבר לא זוכר מה היה. עברתי למצב של טייס אוטומטי, הרגליים מתקדמות מעצמן, לא מרגישים כלום, לא שומעים כלום, לא רואים כלום – פשוט רצים אחת, שתים, אחת, שתים… ואפילו הקצב היה יותר מהיר – בערך 5:40 לק"מ.


ואז, בק"מ ה-42 רואים כבר את הסוף, מגבירים צעדים ונכנסים לשער הניצחון
ב-3:49:43 שע'.
 זהו, משם אבא שלי מטפל בי, מרים לי את הרגליים, נותן לי קצת לנוח ואז אני נשען עליו בחזרה למלון, שם נכנסתי לספא ונתתי לרגליים לנוח חצי שעה במים החמים -
הרגשה בלתי תתואר. תם ונשלם לו המרתון וההרגשה היא נפלאה.

ואחת נוספת מזוית שונה…

הדרך אל האושר- סיפורו של יובל

מאת יובל מויאל


9.12.06


קוראים לי יובל מויאל ואני בן 13 מאחוזת ברק.

החלטתי לספר לכם את הסיפור שלי אז בואו נתחיל:


מאז שאני זוכר את עצמי הייתי שמן. ניסיתי אלפי ואלפי דיאטות שונות ומגוונות ואף אחת מהן לא עזרה לי. כל הזמן ניסיתי להרזות אבל לא השקעתי בזה את הכול וכל שנה הייתי עולה עוד ועוד במשקל עד כיתה ז' ואז קיבלתי החלטה. אני לא זוכר בדיוק את המקום או השעה אבל מה שאני זוכר טוב מאוד זה את ההחלטה שקיבלתי והיא הייתה שאני רוצה להרזות.
נראה לכם פשוט? משקיעים טיפה לא אוכלים שטויות וזהו? אתם טועים ובגדול!


הפעם ניסיתי את מזלי במכון הכושר באחוזת ברק (הישוב בו אני גר) עם מאמנת הכושר, ריטה סביר. בתה, עורי, לומדת איתי ואני ידיד טוב שלה. אני לא יודע בדיוק איך אבל הגיעו לידי השמועות שריטה יכולה לעזור לי.


הזמנתי אותה לביתי בכדי שנתחיל בדיאטה. היא שאלה כמה שאלות ואני עניתי לה כמה תשובות והכול היה רגיל כמו בכל הדיאטות שעברתי עד שהיא שאלה "למה אני רוצה להרזות" ואז עניתי לה שאני רוצה להרזות בגלל בר המצווה הקרבה שלי ובאופן כללי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי ועם עצמי.


קבענו ביחד שעה מסוימת והתחלתי להתאמן בשיעורים פרטיים ב"דרך אל הכושר" שהוא חדר הכושר של אחוזת ברק.

 

יובל- לפני

את האימון הראשון אני לא אשכח- הכול היה לי מוזר ולא ידעתי מה אני בכלל עושה שם אבל זרמתי עם ריטה ועשיתי מה שהיא ביקשה. ריטה אמרה לי והדגישה "אם אתה רוצה להרזות אז בלי בורקסים ,זיוות וכל המאכלים האלה". אמרתי לה "טוב" אבל זה היה קשה מאוד מכיוון שלפני הדיאטה אלה רוב המאכלים שאכלתי ביום-יום ועכשיו בדיאטה אסור לאכול אותם בכלל. זה נראה לי מוזר מכיוון שלפני הדיאטה כל הזמן אכלתי את הדברים האלה ועכשיו בדיאטה אסור לי לאכול אותם בכלל. שאלתי אותה אז מה כן אוכלים והיא אמרה לי אוכלים ירקות והרבה! בכל ארוחה צריך לאכול לפחות 2 ירקות. אני הסתכלתי אליה כאילו היא נפלה מהירח ולאחר שישבנו ביחד והכנו תפריט היה לי יותר קל לדעת מה אוכלים ומה לא.


זה היה רק צעד אחד וקטן בתוך כל הדיאטה בנוסף לכך צריך לשתות כל יום 3 ליטר מים, לדאוג לפעילות ספורטיבית כל יום והכי חשוב לא לצאת מהמסגרת הזאת.


התחלתי בתוכנית שהיא הכינה לי ובהתחלה היה לי קל. עם הזמן נוספו עוד ועוד תרגילים ועוד רצונות. אני זוכר שפעם אחת כמעט נשברתי ולא יכולתי יותר אבל ריטה והוריי עודדו אותי והחזירו אותי למסלול.


זה מאוד קשה להיות במסיבה ולראות את כל החברים אוכלים מה שהם רוצים ולדעת שלך אסור לאכול את כל זה מותר לך קצת חטיפים וזהו לא יותר מזה.


עם הזמן ראיתי שאני יורד, עולה ואז יורד שוב. לאחר זמן מה הבנתי שככה בעצם מרזים קודם מרזים ואז עולים קצת ולאחר מכן שוב מרזים. זאת באמת הטכניקה של ההרזיה וזה קורה מכיוון שהגוף עדיין לא רגיל למשקל החדש ולדיאטה עצמה.


עם הזמן ראיתי שאני מרזה עוד ועוד ובר המצווה שלי הייתה כבר קרובה מאוד. בחופשת הפסח יש מחנה שבדרך-כלל הייתי יוצא אליו ומבלה עם כל החברים, אך במחנה הזה החלטתי לא לצאת כי לא רציתי לצאת מהסלול ולא יצאתי עבדתי עוד ועוד ולא נחתי.


לבסוף לקראת בר המצווה ירדתי בערך 20 קילו וכמה אחוזי שומן טובים… ההרגשה הייתה נפלאה! אתה בנאדם אחר ומרגיש כאילו כבשת את העולם. מדדתי לבר מצווה בגדים ואכן ירדתי במידות משמעותית מאוד. שמחתי ובר המצווה הייתה נהדרת וגם אחריה המשכתי להתמיד.


לאחר בר המצווה הפסקתי את השיעורים הפרטיים בחדר הכושר ועברתי אליו באופן רגיל עם כל האנשים. היה לי קשה להתרגל לכך שריטה לא יכולה לעזור לי תמיד, אך לבסוף התרגלתי.

המשכתי לעבוד ולא יצאתי מהמסגרת הזאת וכיום אני שונה לגמרי ממה שהייתי בהתחלה:

אני שוקל 24 קילו פחות וירדתי 38% שומן. אני מאוד גאה בעצמי שהצלחתי לעמוד במשימה ועדיין איני מפסיק.


אני בכושר מצוין ויום אחד ריטה סיפרה לי על מרוץ שמתקיים בגליל-ים ב- 24.11.06. הייתי מעוניין להירשם ואמרתי לה שאשמח. התכוננו… והתכוננו… ויומיים לפני הריצה ריטה התקשרה לאבא והוא אמר לה לא לרשום אותי כי עדיין לא החלטתי וההרשמה עומדת להיסגר. באותו היום הגעתי הביתה מטיול וראיתי שהסלולארי שלי היה בכלל מכובה אמרתי טוב לא נורא מי כבר היה מתקשר והמשכתי כרגיל.

בשעה 5:20 ,10 דקות לפני פתיחת החדר כושר אבא התקשר הביתה ודיברתי איתו, הוא אמר לי שהוא דיבר עם ריטה ואמר לה לא לרשום אותי. אמרתי לו שאחזור אליו והתקשרתי לריטה.

היא נתנה לי את כתובת האתר וגיליתי שההרשמה סגורה. לא הייתי מאורגן. התארגנתי הכי מהר שיכלתי ורצתי לחדר הכושר. הגעתי עם ריטה ואמרתי לה שההרשמה נסגרה והיא אמרה לי שהיא ניסתה להתקשר אליי והסלולארי היה מכובה. היא התקשרה לאמא וגם הסלולארי שלה היה מכובה. היא התקשרה לעורי והיא גם לא ענתה לה ואז היא התקשרה לאבא והוא אמר לה שאני לא נרשם. הייתי מאוכזב מאוד ושאלתי אותה אם אין סיכוי שאוכל להירשם. היא אמרה לי שיש לה את הטלפון של המארגן אבל בפורום הוא אמר לה בפירוש לא להירשם לאחר מועד ההרשמה. ריטה התקשרה והוא קצת כעס עליה אבל רשם אותי. הייתי מאוד מרוצה והמשכתי להתכונן לריצה.


יום הריצה הגיע והינה אני קם ב- 05:30 בבוקר. אבא מעיר אותי שהוא חצי רדום, אני קם, מתארגן ויורד לאכול. לאחר שמסיים את הכול אני יוצא מהבית, משפחת סביר אוספת אותי ואנחנו בדרך למרוץ. כל הדרך אני בלחץ מה יהיה האם אני אצליח ומה יקרה.


מתחילת המרוץ אני מתחיל לרוץ עם כל שאר הילדים. עורי ודניאל (שגם היא הייתה בשכבה שלי והיא גם רצה)- כולנו מתחילים לרוץ. כל המבוגרים שרצים איתנו אומרים לנו לרוץ לאט לשמור את הכוח לסוף. אנחנו מקשיבים להם ומנמיכים את הקצב. הריצה ממשיכה ואני רואה הרבה ילדים שכבר עקפו אותי בהרבה אבל לא מתייאש וממשיך לרוץ. ב-200 המטרים האחרים היה לי ממש קשה והדופק שלי היה 211. למרות זאת המשכתי לרוץ ולא ויתרתי. לבסוף הגעתי מקום אחרון אבל מה שחשוב פה זה שבכלל הצלחתי לרוץ בתוצאה יפה מאוד (9:35 דק'). בשבילי ובתחילת הדרך לא הייתי מאמין שאצליח בכלל לרוץ ריצה כזו.

 

יובל- אחרי

 


המסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שכולכם- כן אתם כל המלאים או השמנים למיניהם שהייתם כמוני- כדאי לכם לקחת את עצמכם בידיים ולהרזות. תאמינו לי זה שווה כל טיפת זיעה וכל שנייה על המסילה.לבסוף לאחר התהליך תרגישו הכי כיף בעולם ואני כיום אוהב מאוד ללכת לחדר כושר וגם לכם זה יקרה אז… תתחילו לעבוד ובהצלחה!

מרתון אמסטרדאם 22.10.06– סיכום

מאת צביקה יהלום


בכל שנה, בסיום כל מרתון (ונציה, ברלין, לוזאן) בחו"ל, חוזרת השאלה והתהייה היכן נרוץ את המרתון הבא, מבלי לוותר על מרתון טבריה. טבעו של האדם לשוב ולפעול כהרגלו, ולא לשנות מכך.


כל המרתונים שרצנו בחו"ל התקיימו בספטמבר/אוקטובר, וזה משתלב טוב עם שמירה על כושר וקילומטראג' למרתון טבריה. תמיד עולה השאלה מדוע לא לבחור מרתון המתקיים במרץ, אפריל או מאי ואז להתאמן בחודשי החורף. על כך נשמעת התשובה, האימונים בקיץ לא היו כל כך נוראיים (נשכחים החום, הלחות והשמש הקופחת), כך שאין זה קריטי.
אי לכך, גם השנה חיפשנו מרתון בחודשי אוקטובר/נובמבר, באירופה, ולא גדול במיוחד. באחד הפרלמנטים שאנו עורכים מדי ששי ושבת, עלה הנושא שוב. תוך כדי שיחה עלה הרעיון לחגוג לאריה את יום הולדתו החל ב-15 באוקטובר במרתון בחו"ל, ונמצא שביום זה מתקיים מרתון אמסטרדאם.


בדקנו באתר את הנתונים והגענו למסקנה שכ- 7,000 משתתפי מרתון מתאימים לנו, מסלול שטוח שבחלקו נע לאורך נהר האמסטל בוודאי מתאים לנו, וטמפרטורה של כ- 12 מעלות צלסיוס מתאימה להפליא.


אריה שבדרך כלל מסיים מרתון בסביבות 03:20 שע', החליט לבצע מרתון זה בניחותא ולהצטרף לתת הקבוצה שמתכוונת לרוץ את המרתון בסביבות ארבע השעות. אליו הצטרף אייל שבד"כ מסיים מרתון בסביבות 03:10 שע'. כך שהחבורה מנתה כ-10 רצי 4 שעות. את כל הריצות הארוכות עשינו יחד, אך באימוני האיכות התפצלנו כל אחד ורמתו האישית.


ביום חמישי ה-12 לאוקטובר הגענו לאמסטרדאם. היות והתארגנו לטייל מעט בהולנד וצרפנו לעצמנו אוטובוס צמוד ומדריכת טיולים, תכננו את הלו"ז-נו בהתאם לצרכי ההתארגנות המרתון-יים. משדה התעופה נסענו עם האוטובוס לאורך חלקו של מסלול המרתון. הכרות המסלול מעניקה יתרון גדול בזמן הריצה. ניתן לתכנן את אסטרטגיית הריצה טוב יותר, וההכרות נותנת הרגשת ביטחון. למחרת אחה"צ ביקרנו באקספו (מציגים), קיבלנו את מספרי החזה והצ'יפים וביקרנו בדוכני מכירת הציוד. שוב נוכחנו שאת רכישות ציוד הספורט יש לרכוש בארץ. ציוד זהה נמכר בארץ במחיר זול בהרבה מאשר בחו"ל. כאמור הטיולים והארוחות הותאמו לאירוע הגדול ה – מ ר ת ו ן.





חלק מרצי "רעננה-איילות" באמסטרדאם


בבוקר המרתון קמנו ב-06:00. קצת מתיחות, לגימת מעט מים ובליעת בננה. בשעה 07:00 ירדנו לחדר האוכל במלון (שהיה בכפר מחוץ לאמסטרדאם, טובל בשדות וחורשות, מה שאפשר לרוץ בימי ששי ושבת ריצה קלה עם כמויות חמצן טהור). סידורים והתארגנויות פיזיולוגיות… ומנטאליות, בדיקת רשימת התיוג שכל הציוד נמצא (ג'לים, BCAA, משקפי שמש, סרט הזעה וכד') וירידה ללובי בשעה 08:30. פתיחת חגיגות היובל הכפול לאריה ועליה על האוטובוס, בואכה אמסטרדאמה. מראש תאמנו עם המארגנים שנוכל להגיע סמוך לאצטדיון האולימפי עם האוטובוס, ואכן כך התבצע.


כאן המקום להוסיף שבינינו היו שרצו את חצי המרתון ואת ה-10 ק"מ. זינוק המרתון והסיום מבוצעים בתוך האצטדיון. זינוק החצי והעשר נעשים סמוך לאצטדיון. לציין שסך כל הרצים בשלשת המרוצים מסתכם בכ-20,000 משתתפים, כך שעם רדתנו מהאוטובוס השתלבנו בנחש אנושי בן אלפי גברים נשים וטף. אם עד עתה "שיחקנו אותה "COOL", כעת ההתרגשות נראתה והורגשה בפני כולנו. הפקדנו את שקיות הציוד בשמירת החפצים והתחלנו לצעוד אל תוך האיצטדיון למשפך הזינוקים עפ"י התוצאה המצופה. רובנו – קבוצת ארבע השעות הונחינו לגוש ה- 03:30 עד 04:00. המוסיקה מרקיעה שחקים והכרוז מכריז הכרזות שונות. סמוך לשעת הזינוק בשעה 1030, מתחיל טקס השלכת הלבוש המיותר. היות והטמפרטורה עמדה על 10 מעלות צלסיוס, נשארו רוב המשתתפים עם ביגוד עליון וברגע מסוים מתעופפים באוויר אל צידי המסלול, חולצות, כובעים, כפפות, גרביים וכד'. מראה מיוחד ומרגש.

 


יריית ההזנקה נורתה ואנו מתקדמים אט אט אל קו הזינוק. בין עיתוי הזינוק לבין חצייתנו את קו הזינוק-זמן הצ'יפ, חלפו 4 דקות. אנו רצים בתוך האצטדיון והקהל מריע מסביב. הרגשה נפלאה ולא מוכרת. בכל המרתונים עד כה, הוזנקנו מהרחוב וסיימנו ברחוב. רצים ברחובות אמסטרדאם, כשהמסלול עובר דרך פארק נפלא, ולשוב אחרי כ-10 ק"מ שוב לאצטדיון, סיבוב שלם באצטדיון והמשך בתוך העיר, עד לקילומטר ה- 15 לערך. משם מתחיל המסלול להתפרש לאורכו של נהר האמסטל בשתי גדותיו כ-10 ק"מ. כל 5 ק"מ תחנות מים, גטורייד, בננות, תפ"ע ותפוזים. מראש החלטנו שאנו עוצרים בכל תחנה, לוקחים שתי כוסות מים, ממשיכים בהליכה ומסיימים את השתייה. חלקנו אף התכבדו בבננות. רצנו בקבוצה אחת עד הקילומטר ה-25 ושם התפצלנו מעט. כך המשכנו עד הקילומטר ה-33 ושוב פיצול כוחות נוסף. כמו שהובטח וכמו שנוכחנו בסיורנו המוקדם, המסלול שטוח לחלוטין, הטמפרטורה עלתה רק ל-15 מעלות, כך שהריצה הייתה מהנה ולא סוחטת. לאורך המסלול בקטעים מסוימים היו התקבצויות של צופים, אך לעומת מרתון וונציה הדומה למרתון זה ולעומת ברלין עם מיליון הצופים, חשנו בחוסר צופים. מהקילומטר ה-40 לערך נכחו צופים רבים שעודדו בקריאות ומחיאות כפיים. ואז מבצבץ מבעד לראשי הצופים האצטדיון.


קריאות הקהל גוברות וקשה לאתר את חברינו וקרובינו בקהל. הכניסה לאצטדיון משרה הרגשה עילאית של התעלות. הקהל מריע וקו הסיום קרב. מסך טלוויזיה ענק מוצב סמוך לקו הסיום ואתה רואה את עצמך בגודל טבעי, כאילו במראה, מגיע לקו הסיום. איזו הרגשה נפלאה, לאחר הכנות של אימונים מפרכים, ריצות ארוכות, חששות והתרגשויות, עשינו זאת. ניצחנו, ולא משנה התוצאה. התחבקנו והתנשקנו כילדים קטנים, בירכנו ושרנו לאריה, ואט אט יצאנו לאולם ההתארגנות. לאחר שכולם הגיעו שבנו לאוטובוס בדרכנו למלון.


במרוצי אמסטרדאם השתתפנו 25 רצות ורצים.
במרתון: 3 נשים, 14 גברים. בחצי המרתון: אישה אחת ו-3 גברים. בעשר: 3 נשים וגבר אחד.


בערב יצאנו לחגוג את סיום מרוצי אמסטרדאם ואת יום ההולדת לאריה. נישאו ברכות והוגש לאריה מגן בשם חברי קבוצת "רצי רעננה".


תם מרתון אמסטרדאם, ולחיי המרתון הבא.


צביקה יהלום, "רצי רעננה-איילות".

מרתון הנס כריסטיאן אנדרסן ה-7 באודנסה דנמרק

24.9.06


מאת אולה הדר


מי היה מאמין שלפני שלוש שנים, כאשר התחלתי לרוץ, שאסיים ריצת מרתון בפעם הראשונה… אבל זה באמת קרה!
לפני שבוע השתתפתי במרתון הנס כריסטיאן אנדרסן ה-7 בעיר אודנסה שבדנמרק ביחד עם בעלי, רפי. אמי גרה בדנמרק והחלטנו לצרף לביקור המשפחתי (שכלל את שתי
בנותינו ענת בת ה- 22 ולירז בת ה- 14 ) גם ריצת מרתון.


הרבה הכנות ואימונים סללו את הדרך אל הפיסגה ובדרך גם שיגענו קצת את סביבתנו. זו הזדמנות טובה להתנצל לפני המשפחה והחברים שלקראת הסוף נמאס להם כבר לשמוע על אימונים, פחמימות וחלבונים.


לפני 4 חודשים פנינו ליאיר קרני (תזונאי ומאמן ריצה וכושר) לייעוץ ותכנון האימונים לקראת המרתון. קיבלנו תכנית מפורטת שלפיה התחלנו לעבוד.

זה הזמן להודות ליאיר על העזרה ותמיכה.

במשך כל התקופה נצמדנו לתוכנית בלי לזוז ממנה סנטימטר. לפעמים היו רגעים קשים,
כמו לקום ב-4 בבוקר ביום שבת על מנת לנצל את קרירות הבוקר לפני שהחום הישראלי
יתפוס אותנו, אבל התגברנו על הכל.


ההחלטה לעשות את המרתון בדנמרק הייתה קצת שיקול אנוכי מצידי כיוון שמזג האוויר שם קריר יותר ואני סובלת מהטמפרטורות החמות בארץ.

הגענו יום לפני המרוץ לעיר אודנסה ( (ODENSE. המתח היה גדול גם בגלל כל מיני פציעות קלות שתמיד מלחיצות וגם עקב החוויה שעמדנו לפניה.

המרוץ כולו כלל מרתון, חצי מרתון לנשים בלבד (הראשון בעולם עם השתתפות של 500 נשים), מרתון על רולרבליידס ואופני יד, וגם מיני מרתון לילדים באורך של 4.2 קילומטר. בסה"כ השתתפו 3500 איש.

 

לוגו המרתון

 


בתחילת המרוץ מזג האוויר היה קריר וסגרירי. אחר כך השמש יצאה והטמפרטורות עלו ל-22 מעלות. מרוץ המרתון הוזנק בשעה 10 בבוקר והאווירה הייתה נעימה וחגיגית.


לספורט בדנמרק יש חשיבות רבה אצל האנשים ואני יכולה לציין ש-25 אחוז מכלל המשתתפים היו נשים, הלוואי שבארץ נגיע לזה יום אחד.

 

לרפי ולי הייתה תוכנית להתחיל את המרוץ ביחד ואחר כך כל אחד ימשיך לפי יכולתו.
בקו הזינוק התקדמנו למקומות שלנו ולפתע אני מסתובבת ורפי איננו!! איבדנו אחד את השני בהמון האדם. בשבילי זה היה רגע של משבר כי רפי נותן לי הרבה ביטחון ותמיכה ועכשיו הייתי לבד. חיפשתי וחיפשתי אבל לא מצאתי אותו ולא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לבד.


ברגע שהתחלנו לרוץ המתח התפרק והמטרה עמדה מול העיניים – לגמור 42.195 קילומטר. לכל אורך המסלול עמדו דנים מחוץ לבתיהם, פרסו שולחנות וכיסאות עם אוכל ושתייה. התמיכה הייתה פנטסטית כולם מחאו כפיים, שרקו במשרוקיות וקראו קריאות עידוד. כל כמה קילומטרים הייתה תזמורת שניגנה, והמוסיקה תרמה לאווירה הטובה. כל 2.5 קילומטר הייתה תחנת מים עם תוספות של בננות ומשקאות אנרגיה. אנחנו הכנו מראש בקבוקי שתייה עם התוספות שלנו (חלבון, איזוטון ו-BCAA) כיוון שאנחנו לא מכירים את התוספות שם והעדפנו לשתות משהו מוכר. את הבקבוקים שמנו יום לפני במזכירות המרתון והם פיזרו אותם בנקודות שרצינו.


המסלול היה שטוח מאוד כי דנמרק היא מדינה מישורית ומאוד נוח לרוץ בה.

הריצה עברה דרך שדות ויערות, שכונות ווילות, נמל, על יד הבית של הנס כריסטיאן אנדרסן ובחזרה לקו הזינוק/סיום.


מבחינתי עד הקילומטר ה-35 הכל הלך טוב. בשבעת הקילומטרים האחרונים הקושי הנפשי והפיזי התחיל להשפיע. אני לא פגשתי את "הקיר" המפורסם שממנו חששתי ועליו קראתי רבות, אבל העייפות כן התחילה לתת את אותותיה.

הצלחתי לגמור את כל המרתון בריצה, והכיף הכי גדול היה להתקרב לקו הגמר ולראות את רפי והבנות שלנו מעודדים אותי לסיים, לשמוע בעברית קריאות עידוד: "יאללה אמא,
קדימה כל הכבוד".


תוצאות הסיום שלנו היו: רפי – 3:47 שע', אולה – 4:23 שע' ואנחנו מרוצים!

 

עייפים אך מרוצים…

 


מצאתי הבדלים בין רצים דנים לרצים ישראלים. כנראה בגלל האופי היותר סגור, מנומס ומופנם הם לא כל כך מעודדים אחד את השני כאשר מישהו בדרך ניתקל בקשיים.


ראיתי גבר נכה על אופני יד נאבק להתקדם וכהרגלי פה בארץ עודדתי אותו,
אבל רק אני עשיתי כך.

בקו הסיום כל הרצים שהגיעו אחרונים קיבלו התייחסות מועטה ממשתתפי המרוץ ומהקהל. פה בארץ תמיד האחרונים מקבלים הכי הרבה מחיאות כפיים ועידוד. חשבתי שבמהלך הריצה אוכל למצוא עם מי לדבר ולחלק חוויות ולחזק אחד את השני
אבל זה לא קרה. בישראל בכל מרוץ אני מוצאת לי ידידים חדשים לאורך המסלול
לשיחה ועידוד.

הציבור הדני לעומת זאת מקבל את הרצים בהערכה רבה, ואין נהגים חסרי סבלנות שצופרים ברוגז ומקללים את הרצים.

 

אני יכולה רק להמליץ לרצים אחרים לנסות את ריצת המרתון הזו- זאת חוויה בלתי נשכחת!

יש כבר תאריך למרתון 2007 וכתובת האתר היא: www.hcamarathon.dk.


עכשיו כשאני בבית וכבר עברו כמה ימים מסיום המרתון אני מרגישה מלאה וריקה. מלאה מהחוויה ומההישגים שלי וריקה כי הגעתי אל המטרה ואין אתגר באופק. זה דומה להרגשה של בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר. כנראה שאני צריכה מהר מאוד למצוא לי מטרה חדשה.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים