חיפוש

הנחה של 40 אחוז בטיפול הראשון לחברי איילות

IMG-20141021-WA0000 1

המרתון האירופאי שלי בטבריה 2012

18.1.2012
מאת איציק לוי

השעה 2:00 לפנות בוקר ביום שבת. אני מתהפך במיטה ולא כ"כ נרדם. האדרנלין מהמרתון של יום חמישי עדיין כנראה משפיע, הרבה מחשבות מתרוצצות בראש ולפתע בהבזק עולה לי הרעיון לכתוב על הריצה. מעט על ההכנה, על הימים שלפני, על הריצה ולאחריה.

 

בדרך כלל אומרים שהמרתון הבא מתחיל היכן שהסתיים המרתון הקודם ובמקרה זה הדבר די נכון. שנה שעברה רצתי בטבריה מרתון די מוצלח עם תוצאה של 2:44:30 שע' ומקום ראשון בקטגורית הגיל (אני קורא לנו הזקנים "הצעירים" 45-49). היה ברור לי שהיות ויש רצים מצוינים בגילאי 40 + כדי להיות בין הראשונים חייבים לבצע ריצה איכותית של עד 2:45 שע'.

האימונים שלי (אני לא כ"כ ממליץ לאחרים להתאמן כך) הם כמעט ללא הורדה משמעותית של איכויות לאורך כול השנה, איזשהו עקרון שלי של שמירה על רמה סבירה וקבועה. מהקיץ אחרי ליגת הקיץ של איילות החלו הנפחים והאיכויות לעלות לקראת טבריה.

היו מס' אבני דרך במרוצים שונים (בעיקר תחרויות של "אליפויות ישראל במרוצי כביש" במרחקים 10,15,21 ק"מ) בהן רצתי לפי התוכנית כדי לבחון את המרכיב האיכותי של ההתקדמות.


על קו הסיום בחצי מרתון עמק המעיינות, כחמישה שבועות לפני המרתון

 

כל שנה אני משנה מעט את התוכנית ומהניסיון אין תוכנית אחת שהיא הכי טובה לרץ מסוים ובטח לכל הרצים. לכל רץ יש את מה שהכי מתאים לו (בהתאם לאופי הרץ, יכולותיו הפיזיות והמנטאליות, אורחות חיים, שיטות אימון מיטביות שאינן פוצעות אותו וכו'). השנה הוספתי יותר נפח לכל שבוע אימונים וכן יותר אימוני שחרור אחרי אימוני איכות ארוכים. התברר לי במרתון שכנראה זה היה די נכון והתאים לתכנון של היעד במרתון עצמו.

מניסיוני אפשר לעשות מרתון מצוין עם 120-130 ק"מ שבועי וגם עם 160 ק"מ, הכל תלוי במה עושים  בכל אימון וכמה איכות מול נפח.

חודש לפני המרתון מגיע כרגיל המבחן של חצי מרתון עמק המעיינות. שם נהנינו ממזג אוויר טוב למעט רוחות חזקות שפגעו בריצה. למרות זאת עדיין הייתה ריצה טובה ומתאימה לתכנון.

לגבי ריצות מסכמות, שוב אני מעט שונה ממה שמקובל ועושה מעט יותר ריצות נפח ארוכות וגם באיכות יותר גבוהה, כך שאין לי ממש הגדרה לריצה מסכמת  בה אני יכול לומר שאני מוכן לתחרות. המוכנות מורכבת בסוף ממכלול כל האימונים השונים והנפח השבועי.

יום לפני המרתון, מעבר להכנה של הציוד והתיק, השקעתי גם זמן בחיזוק ההכנה המנטאלית, צפייה בסרט מדהים: SPIRIT OF THE MARATON THE  (חובה לצפייה לכל רץ חדש ומנוסה כאחד). הסרט המספר את סיפור מרתון שיקגו 2005, כמובן עם צילומים של מבחר ראיונות  ורגעי השיא של רצי עלית מדהימים מההווה ומהעבר (כגון פולה רדקליף, אבבה ביקילה, אמיל זטופק, דיאנה קסטור ועוד). בסרט יש רגעים מרגשים רבים וגם נושאים מקצועיים שלקחתי איתי לריצה בטבריה, ה"מטען" מהסרט בהחלט סייע לי במהלך הריצה עם ההתמודדות הפיזית והמנטאלית.

ערב התחרות, ארוחת הפסטה המסורתית, פוגשים חברים מחליפים רשמים, מעודדים ומפרגנים לכולם. מורגש באולם אדרנלין עצום הרוצה להתפרץ ולהביא את כל הדרך הארוכה והאימונים המפרכים לידי ביטוי. מזג האוויר היה עד למרתון עצמו "השחקן המרכזי" ודי חששנו מהרוחות או מהגשמים הצפויים.

כשבוע לפני המרתון היו תחזיות די קודרות ונראה היה שזו הולכת להיות ריצת שחייה עם מזג אוויר די קר וסוער, אבל ככל שהימים עברו התחזיות יותר התמתנו ובליל המרתון אפילו היה איזשהו אור חיובי בקצה המנהרה.

אכן בבוקר עוד ירד גשם שנפסק לפני הזינוק ולא חזר באופן משמעותי לאורך כל המרתון. גם הרוחות שיכלו להיות מכשול די משמעותי לא כ"כ הופיעו לאורך מרבית הריצה. מעט רוח שהייתה לפני הקילומטרים האחרונים הפריעה ופגעה מעט בקצב אבל יחסית לצפוי זה היה די סביר. כן ממש נס משמיים! לכן קראתי לזה מרתון אירופאי בטבריה, תנאים של אירופה בטבריה.


איציק לוי בדרך לסיום מרתון מוצלח
 

אם כבר מדברים על כך שזה מרתון אירופאי, אחת הנקודות הכי חלשות אצלנו במרוץ היא שאין עידוד משמעותי לאורך המסלול. לצערי, אתה רץ את מרבית הדרך ממש לבד- העידוד והדרבון חייבים לבוא מתוך הרץ עצמו, בכל מיני טכניקות שכל אחד מאמץ לעצמו. אני שאבתי את העידוד בעיקר מהשעון שדיווח לי כול ק"מ שאני בקצב המתוכנן, מהחברים הרבים שאת חלקם לא זיהיתי (כן, כשרצים משתדלים להיות מרוכזים במאמץ כמה שיותר קדימה) שעודדו וצעקו כאשר חלפנו זה על פני זה, מהחברים בנקודות מדידות הזמנים (אריה גמליאל וזהבה שמואלי השייכים  להיכל התהילה של האתלטיקה בישראל) ובתחנה של "איילות" שעודדו ואמרו "אתה נראה טוב", כן גם הרגשתי די טוב ושולט על הריצה לאורך מרבית המרחק.


 

 

עד החצי הלך די לפי תכנון (ממוצע של כ 3:50 דק' לק"מ), הגעתי ב- 1:20:30 שע' לחצי ומשם שמרתי עד לק"מ ה- 35 את הקצב (סביב 3:50 לק"מ). בדרך, בסביבות הק"מ ה- 25  הגעתי לזוג רצות  מקניה, הן לא הגיבו למעבר שלי על פניהן וזה בהחלט נתן לי מוטיבציה להמשך, לשמור על הקצב ולא לתת להן לסגור עלי בשום שלב עד לסיום הריצה. מהק"מ ה- 36 עם רוחות האף והעייפות מעט עברתי ל"מוד" של שמירה על הקיים ועל הרגליים מחשש לנפילה אפשרית בקצב. לא ממש ציפיתי לפגוש את הקיר המפורסם (עברתי אותו במספיק אימונים כך שלא היה קיים) אבל בגלל העייפות, הרוח  ומצב הגוף החלטתי על זהירות יתר בק"מ האחרונים. בסוף סיימתי את החצי השני בכדקה מהיר מהראשון, בהחלט טוב וקרוב למה שתכננתי.

עוד אנקדוטה מיוחדת מהמרוץ- שלומי לאון, רץ "צעיר" בן 37 שמאוד התקדם השנה, סגר עלי בק"מ האחרון ,יחד עשינו "פיניש" כשתוך כדי הפיניש אומר לי "כנס לפני, אתה יותר מבוגר","ואדרת פני זקן". שלומי מרתוניסט שהוכיח שהוא יותר מרץ מצוין! אחרי שסיימנו והגענו יחד ל"מוסך" לטיפול 42,000, ניגשתי אליו ודיברנו והוא אמר שלא הרגיש נוח לעקוף אותי בסיום אחרי שכל הדרך היה אחרי, אני לא מכיר יותר מידי רצים כאלה!


איציק לוי בקו הסיום (מאחוריו בכתום שלומי לאון)
 

 

דבר נוסף שהיה די מיוחד שלאורך כל המרתון לא עקפו אותי רצים, הקוביות של הרצים הסתדרו מההתחלה ושמרו על מבנה פחות או יותר זהה עד לסיום.

ועוד מחוויות הסיום. למרות ניסיוני הרב אחרי ההתאוששות בסיום הריצה מגיעים לחלק הקשה של שליפת הצ'יפ מהנעל לפני שעוזבים את מתחם הסיום. כאן עשיתי כנראה את הטעות היחידה לאורך המרתון והרמתי לבקשת מתנדבת את הרגל לכיסא כדי שהיא תשלוף את הצ'יפ. הרגל עלתה והונחה על הכיסא ומיד שריר התאומים התכווץ ונהיה חצי מאורכו, פשוט כאבי תופת. בנקודה זו כבר לא יכולתי ונפלתי אחורה. כמובן שמיד זינקו עלי חובשים וביצעו פעולה מיידית של יישור הרגל שהחזירה את השריר למצבו הרגיל ואותי לעמוד חזרה על הרגליים. חברים, שום תנועות מיותרות בסיום הריצה, הגוף מאוד רגיש (פשוט נגמר המגנזיום בשריר).

לסיכום
אומרים שחציית קו הסיום במרתון משנה את חייך לתמיד. למרות שזה לא המרתון הראשון שלי אמרה זו בהחלט נכונה. חוויה מאוד מיוחדת. חשוב ליהנות מהדרך ומההכנה ולא רק מהמרתון עצמו.
מתאוששים ומיד חוזרים להמשך העונה .

 

בריאות ואושר
בהצלחה לכולם.
איציק לוי

יורם ולד- בין מרתון בית עזרא 1978, למרתון טבריה 2012!

18.1.2012
מאת יורם ולד

אף פעם לא מאוחר … לחזור לרוץ!
בין מרתון בית עזרא 1978, למרתון טבריה 2012! 

התחלתי להתאמן במסגרת אליצור בהיותי בן 14 בריצות בינוניות ולאט לאט טיפסתי עד למרחק של חצי מרתון.

בהיותי בצבא בן 20.5 ב  11.5.1978 נערך מרתון בית עזרא שנחשב גם כאליפות איילות הפתוחה. התכוונתי לרוץ חצי מרתון אך דוד אייגר שזיהה את הפוטנציאל שכנעני לרוץ את המרתון המלא. רצתי (כמו שרצנו אז… ללא מים/ ג'לים/ איזוטוני וללא כדורי מלח…) וקבעתי תוצאה של 2:43  שע'(תבדקו ברישומים של סנטורי אנטוניו). כעבור שלושה חודשים עברנו טרגדיה משפחתית, אבי היקר נהרג בתאונת עבודה ואני, הפסקתי לרוץ בהדרגה…

 

עברו 30 שנה… ואני, לאחר חגיגות היובל ובדיקות שיגרתיות של גיל 50 ראיתי פרסום של חצי מרתון ירושלים במרץ 2008.
רציתי כל כך לרוץ , אבל מה עושים וכושר אין…?

התחלתי לצעוד ומדי פעם לרוץ. כך הגדלתי בהדרגה את כמות דקות הריצה (וכל זה לבד וללא הדרכה) ו"חלומי" היה לרדת את גבול השעתיים בחצי מרתון!
הגיע היום המיוחל כשאישתי, רחלי, מלווה אותי לאיצטדיון האתלטיקה בגבעת רם בירושלים. מזג אויר נפלא, מאות רצים שאני לא מכיר, התרגשתי כמו לפני שלושים שנה. הריצה הייתה קשה גם בגלל תנאי המסלול, אבל סיימתי כעבור שעה ו57 דקות. באותו רגע, בהיכנסי בשער הסיום קיבלתי החלטה לחזור לרוץ בצורה מסודרת עיקבית ורצינית.


יורם עם החולצה והגביע דאז (מאי 1978) והחולצה והגביע של היום (ינואר 2012)

למזלי, אשתי רחלי שלא נפרדת ממני, תומכת בי מעודדת ומלווה, כמו כן ילדיי ושכניי מכפר הרא"ה מתעניינים ותומכים וזה מקל עלי ועוזר לי מאוד.
המטרה הראשית שלי היתה… ריצת מרתון טבריה היוקרתי שנערכה לאחר כעשרה חודשים… במאמץ עילאי סיימתי את המרתון וקבעתי תוצאה של 3:22 שע'. מאז אני לא מפסיק לרוץ בכל המרחקים… מ- 5 ק"מ ועד אולטרות למיניהם. האנדרנלין חזר לרגליים!!!

כמובן, שהתוצאות לא אחרו לבא ושיפרתי את כל תוצאותי בצורה מדהימה שהפתיעה אותי כל פעם מחדש. רצתי מאז 7 מרתונים וגם אולטרה מרתונים למרחקים של 50 ק"מ, 60 ק"מ , ריצת 6 שעות. לריצת הר לעמק החמיא לי שנקראתי להצטרף לקבוצה המדהימה של הצ'יטות הותיקות תותחי העל (כיום כולנו באיילות: ליברמן, שגב, פלזשטיין ואני), מי היה מאמין? ולא מזמן רצתי במרוץ המדהים של שי חזן סובב עמק למרחק 92 ק"מ.


יורם ולד (חזה 590) בק"מ האחרון במרתון טבריה

כאדם דתי (רץ רק עם כיפה וארבע סיכות…) שלא רץ בשבתות וחגים ומתפלל כל בוקר וערב וכבעל חנות לתשמישי קדושה בחדרה אני נאלץ להתאמן ולרוץ או בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, כך שאם אתם רואים אותי על כביש 4 בין חדרה לבית ליד אז אנא פרגנו וצפרו…


על קו הסיום במרתון טבריה 2012

היום כשאני לאחר מרתון טבריה בקובעי תוצאה של 2:59 שע', אני בטוח שעם אימונים נכונים בכיף ועם אישה תומכת ומפרגנת ניתן לכבוש כל פסגה… והשמיים הם הגבול!!!
אני נהנה מכל רגע של אימונים ותחרויות, נהנה להכיר אנשים רצים מדהימים שמפרגנים בלי הרף, נהנה להכיר מקומות חדשים שבהם מתקיימות התחרויות.


יורם עם המשפחה לאחר סיום מרתון טריה 2012

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאריק דימו (שהיה הראשון) ולחנן פילוסוף שהימריצו אותי להצטרף למועדון איילות.
כמו כן להודות לכל חבריי הרצים והרצות הצעירים והמבוגרים שלא מפסיקים לפרגן תוך כדי ריצות ולאחר כל מרוץ מוצלח,
וכמובן לכל העוסקים במלאכת ההתנדבות באיילות.
תודה מיוחדת לדובב וליפה מזור שכ"כ פירגנו לי ועודדו אותי עוד הרבה לפני שהצטרפתי למועדון.

שתהא לכולנו שנה של הצלחות ושיאים נוספים.
יורם ולד-כפר הרא"ה

אריאל אולטרה, או … מה- 08.08.08 ל-11.11.11

13.11.2011


מאת אריאל רוזנפלד


לפני כ- 15 שנים, כשהייתי מרצה בפקולטה להנדסה באוניברסיטת ת"א, סטודנטית מדהימה בשם אודיל, שלימים נהייתה אשתי, הדביקה לי את הכינוי "אריאל אולטרה" על שם הפרסומת לאבקת הכביסה ("זה לא כמעט נקי, זה באמת נקי"). היום הרווחתי באמת את הכינוי הזה כשסיימתי את מרוץ סובב עמק במקצה ה- 60 ק"מ.מאז שהתחלתי להתאמן התעניינתי באולטרה מרתון ועד עכשיו לא העזתי לנסות את הכיוון הזה מכיוון שלא חשבתי שאני מספיק חזק ובשל מבחינה פיזית ומנטאלית להיות הרבה זמן על הרגליים. השינוי המרכזי הגיע אצלי במרוץ "הר לעמק" האחרון שבו גיליתי עד כמה אני אוהב לרוץ בשטח, והשילוב עם מרחק ארוך יותר ממרתון וריצה בשטח גרם לי לחפש אתגר מסוג אחר לגמרי, לא של קצבי ריצה ברזולוציות של 2-3 שניות לק"מ אלא של פריצת גבולות בתחומים אחרים – ריצה בעליות ובירידות, מרחק ארוך ממרתון, תכנון לוגיסטי של מלחים, אנרגיה ונוזלים תוך כדי ריצה וכו'.


כשסקרתי את מרוצי האולטרה הקיימים בארץ בחרתי ללא היסוס את מרוץ סובב עמק מכיוון שהתרשמתי שהמרוץ הזה נולד מאהבה אמיתית של המארגן (שי חזן) ושל תכנון מדויק לפרטי פרטים, כמו שאני אוהב. נרשמתי למקצה ה- 60 קמ, והמשימה מבחינתי הייתה לסיים את המרחק בריצה רצופה, ללא קשר לזמן או תוצאה כלשהי.


שי ארגן כ- 10 ריצות הכרה של המסלול אחת לשבועיים והצטרפתי לאחת מהן בסוף חודש יולי. רצתי 20 ק"מ וחזרתי עם הרבה חששות מאופי המסלול – עליות ארוכות, אבנים, בורות וכו'. לעומת זאת, המסלול מדהים ביופיו והארגון של שי גרמו לי לא לוותר.


קראתי הרבה חומר על מרוצי אולטרה, נפגשתי עם אביב לאופר וקיבלתי ממנו טיפים, קראתי את כל הפוסטים של נחשון שוחט בנושא ההכנה למרתון ירושלים הרווי בעליות ובירידות וביחד עם מאמני היקר, יאיר קרני, הכנו תכנית אימונים שדומה מאוד לתכנית אימונים למרתון, אבל בדגש "עיקרון ההכנה הספציפית" למרוץ, ומה יכול להיות יותר ספציפי מלרוץ במסלול המרוץ עצמו? וכך במהלך החודשיים שלפני המרוץ רצתי אחת לשבוע את הריצה הארוכה (ולפעמים גם ארוכה מאוד) במסלול המרוץ. במהלך הריצה הזו גם תרגלתי שתייה מרובה של משקה איזוטוני (של איזופרו) מכיוון שזה מה שאעשה במרוץ עצמו. חלק מהריצות האלו ביצעתי לבד (אבל ממש ממש לבד, חוץ מכמה שועלים וטירוני גולני שישנו בשטח) והחלק האחר שממנו נהניתי הרבה יותר היו עם ליווי של חברים יקרים – ערן הגיס שלי (באופניים), נועה ברקמן (באופניים או בריצה) וריקי סלם (בריצה). למרות שלא הסתכלתי בכלל על הקצב שלי בכל רגע (כתוצאה מאופי המסלול) אלא רצתי רק על פי תחושה, קצבי הריצה התייצבו בממוצע על איזור ה- 4:42-4:45 דק' לק"מ, כולל במרחקים של 42.2 ק"מ, 46.5ק"מ ו-51 ק"מ. בניגוד לריצת מרתון, בה רצים את המרוץ בקצב מהיר יותר מקצב האימון, החלטתי לרוץ את האולטרה בקצבים האלו מכיוון שזו הריצה הראשונה שלי למרחק כזה.


למרוץ הוזנקנו בשעה 6:00, בקור מקפיא עצמות כמו שאני אוהב. נועה וערן ליוו אותי באופניים לאורך כל המרוץ, עודדו ותמכו, צחקו וצילמו, הגישו בקבוקי איזוטוני וג'לים, ודאגו שהכל בסדר. חברים יקרים (עומרי רז, שאביו רפי בן ה- 60 רץ גם את מקצה האולטרה ודור הורוביץ) נסעו בין 2 נקודות מרכזיות במסלול, עודדו בצרחות, שרקו וצילמו והזריקו לי אדרנלין בכל פעם שראיתי אותם. חלקים גדולים מהמרוץ רצתי לבד, ובחלקים אחרים כשפגשנו רצים ממקצים אחרים זכיתי להרבה פירגונים, "כיפים" ואיחולי הצלחה. את הריצה עצמה ביצעתי לפי התכנית, ראיתי שהקצבים המוכרים מהאימונים מרגישים נוח, ובחלקים הקשים יותר (במיוחד המקטע שבין ק"מ 43-50, במגמת עליה, עם שמש קופחת ורוח נגדית…) הורדתי את הרגל מהגז עד שהרגשתי שוב נוח.



כ-2 ק"מ מהסיום ביקשתי מערן לרכב מהר לקו הסיום, ולבקש מאשתי להכין את 2 ילדי הצעירים לריצה משותפת של 100 המטרים האחרונים. עוד קודם לכן פגשתי את אופיר, אחי הצעיר, וחברים אהובים (יוסי יוחאי ודנה ברדה). עמית בן ה- 5 ועינב בת ה- 9 עמדו במשימה בכבוד ורצו איתי יחד לקו הסיום, שם זכיתי לחיבוק חזק מההורים שלי.


איתי חברי הטוב הכין לי פוף ענק שיכולתי להתרווח עליו ולהתפנק בכל המטעמים שהכנתי לי לאחרי המרוץ.





סיימתי בזמן שתכננתי ורציתי (4:41 דק' לק"מ), והעברתי את כל היום הזה עם אנשים יקרים לי.





רק שיהיו ימים כאלו.


תודה למשפחתי התומכת בתחביב המוזר שלי, בשעות השינה והיקיצה הלא שגרתיות, בהקפדה על תזונה שלפעמים יכולה לעצבן ובכמויות כביסה אינסופיות.


תודה למאמני היקר, יאיר קרני, שמלווה אותי מהיום הראשון שהתחלתי לרוץ (08.08.08) כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי (טבריה 2009, אותו סיימתי בזמן איטי יותר ב- 10 דקות מהקצב הממוצע שלי למרתון במסלול האולטרה המאתגר…) ועוזר לי להגשים את היעדים שלי.


תודה ענקית לשי חזן, מארגן המרוץ, שנתן מעצמו כל כך הרבה בכדי שלרצים תהיה חוויה איכותית. בסיום המרוץ אמרתי לו שאני מבטיח להשתתף בשנה הבאה (לא יודע באיזה מקצה..).


תודה לחברים שהתאמנו יחד איתי – יערה ושי רדושיצקי, אביעד צרפתי, דנה ברדה, יוסי יוחאי, נועה ברקמן, ריקי סאלם, אמיר לבנתר וערן גז.


תודה למועדון איילות שמפרגן ותומך לאורך כל הדרך.


מה הלאה? היעד הבא הוא שיפור השיא במרתון תל אביב (30.3.12).


אריאל

סיכום מרתון החצות בטרומסו, נורבגיה

מאת אריאל רוזנפלד


27.6.2011


לפני כ- 3 שנים, או ליתר דיוק ביום רביעי, ה- 6 לאוגוסט 2008 פגשתי לראשונה את מאמני היקר, יאיר קרני, מכיוון שרציתי לסיים ריצת מרתון. בפגישה קצרה של חצי שעה יאיר סימן ללא היסוס את מרתון טבריה שהתקיים 5 חודשים אח"כ כמרתון הראשון שלי ובאותה נשימה אמר – "תרשום לעצמך, ה- 25 ליוני 2011, אני אחגוג את יום הולדת ה- 60 שלי במרתון מאוד מיוחד, הצפוני ביותר בעולם, בנורבגיה, בתקופה בה יש אור 24 שעות ביממה".באותה פגישה קיבלתי אינספור פרטים שנראו לי הזויים ודמיוניים (כמו למשל – איך אני אסיים ריצת מרתון כבר בעוד 5 חודשים כשמעולם לא רצתי יותר מ- 14 קילומטר, איך אני אסיים אימון של 20 ק"מ, האימון הראשון שלי, בעוד יומיים וכו'), כך שעל הפרטים לגבי מרתון בעוד 3 שנים אפילו לא שאלתי… אולי בכלל אפסיק לרוץ אחרי המרתון הראשון, אם בכלל אצליח להגיע אליו ואו לסיים אותו.


מאז עברו הרבה מים וקילומטרים ב(פארק) הירקון ובמקומות אחרים. הריצה "תפסה" אותי בלב ובנשמה, והוסיפה מימד מאתגר ומספק בחיי. הספקתי לרוץ פעמיים במרתון טבריה ופעמיים במרתון פריז, וזה היה נראה כמעט מובן מאליו שאת המרתון ב2011 ארוץ בנורבגיה.


עניינתי חברים מעולם הריצה במרוץ, ונבניתה קבוצה של 18 איש למרחקים השונים (מרתוןחצי מרתון 10 ק"מ 4.2 ק"מ). לקראת המרוץ הקבוצה החלה "להצטמצם", כל אחד וסיבותיו הוא, וכשבועיים לפני המרוץ, יאיר נאלץ לצערו לבטל את הגעתו ואת הגעת אשתו ובנו, מסיבות אישיות. באותה שיחה בינינו שבה הוא עדכן אותי על כך, הוא אמר שמאוד חשוב לו שאנחנו לא נשנה תכניות וניסע. לא היה צריך להגיד לנו יותר מזה. בסופו של דבר ייצגו את מדינת ישראל 6 רצים – 2 חברים טובים, רענן ואופיר יחד איתי במרתון, מישל, חמי היקר בחצי מרתון, מירב, אשתו של רענן ב-10 ק"מ ומאיר פז ב4.2 ק"מ.


תמונת ארכיון באחד המרוצים הרבים, בהם אריאל השתתף כמכתיב קצב

 


ההכנות למרתון שלי ידעו עליות ומורדות, תרתי משמע. התאמנתי חזק יותר מאי פעם, קילומטרז' שבועי שעבר דרך קבע מעל ל130 ק"מ והגיע לשיא של 160, ריצות ארוכות שחלקן מהירות או עם סיום מהיר וכו'. מדי פעם הופיע כאב ש"אותת" לי להוריד מעט עומס, והקשבתי לו, עד שהגעתי לקרע חלקי בשריר, שנגרם בכלל כתוצאה מעיסוי חזק מדי על שרירים תפוסים. מייד התייצבתי אצל יאיר שעודד אותי, ושינה את תוכנית האימונים בהתאם – בלי ריצה בכלל (עברתי לאופניים…) עד שהכאב עובר לחלוטין וחזרה הדרגתית לריצה. הערכנו שייקח לי בין שבוע לשבועיים בכדי לחזור לריצה. בפועל אחרי 3 ימים של דיווש נמרץ על אופניים, יכולתי לחזור לריצה קלה ואחרי שבוע לריצה בקצבים שהכרתי מקודם. בכל זאת, בכדי להוריד את הסיכון, דחיתי את אימוני המהירות עוד קצת וגם הם היו "צנועים" יחסית – בכל תכנית אימוני המרתון ביצעתי רק 4 אימוני אינטרוולים וגם הם היו למרחק כולל ממוצע של 5 ק"מ בלבד. היו לי שני מרוצים מוצלחים מאוד – חצי מרתון בתל אביב (1:22:43) ומרוץ הר לעמק שאותו ביצעתי עם חמישה חבריםות נוספים ו"זכיתי" לקבל את הקטעים היחסית קשים.

 




תמונת ארכיון ממרוץ בית שמש, 2011

לטרומסו הגעתי ביחד עם מישל ביום חמישי, יומיים לפני המרוץ, בדרך שארכה כ-20 שעות וכללה 3 טיסות. בטיסה האחרונה זיהינו אנשים שלא מדברים נורבגית, ומסתובבים עם נעלי ריצה ושעוני גרמין ומייד ניגשנו אליהם לוודא שאנחנו מגיעים לאותה מטרה. זו היתה קבוצת ריצה שהגיעה מאיטליה ומיד התיידדנו איתם.


הצטרפנו לרענן, מירב ואופיר שהיו איתנו באותו מלון דירות, והעברנו יחד יומיים של העמסת פחמימות בכל צורה אפשרית, טיולים קצרים בעיר שכללו מבטים תמידיים לגשר האימתני שאנחנו צריכים לעבור פעמיים במהלך ריצת המרתון.


כמובן שבדקנו 3 פעמים ביום את תחזית מזג האויר ושמחנו לגלות שהוא יהיה כמעט מושלם לריצה – קר, מעונן, עם מעט רוחות וללא גשם.


מירב זינקה ל- 10 ק"מ כשעה וחצי לפנינו, הספקנו לצלם אותה מהמלון שלנו (המסלול עבר ממש מתחתיו) ולומר לה שלום ממש על קו הזינוק של המרתון. מירב זכתה לקבל מאיתנו תיקים עם בגדים חמים ואוכל לאחרי הריצה והבטיחה לצלם אותנו אחרי הירידה השנייה מהגשר (בערך בק"מ ה- 20) וכק"מ מהסיום.


זינקנו נרגשים לקור הנורבגי, ביחד עם רצים מ-58 מדינות נוספות. כל אחד מאיתנו השתפר יחסית למרתון האחרון שלו ותכנן לשפר את השיא האישי במספר דקות.


התכנית שלי היתה לרוץ בקצב ממוצע של 4:05 דקקמ, קצת יותר לאט מזה בהתחלה, קצת יותר מהר מזה בסוף. כל זאת לא כולל גשרים, עליות אחרות במהלך המרוץ, רוח וכו'.


כמו בכל מרוץ אחר שהשתתפתי בו, לא מעט רצים מתחילים בקצב מהיר מדי ליכולותם וכך גם היה הפעם. הגעתי לגשר בפעם הראשונה אחרי כ- 2 קמ ורצתי כ- 700מ' בזהירות רבה בעליה מתונה, עם ירידה יותר תלולה וקצרה לקצה השני, בו רצנו לאורך קו החוף, עם נוף "פסיכדלי" של פסגות מושלגות, נמל קטן של אסדות נפט ואוניות קטנות, ובתים קטנים על מרבדי דשא שבהם ישבו משפחות שלמות ועודדו אותנו בקריאות שזכינו לקבל הרבה מאוד במהלך המרוץ – "היי יה" (אני מניח שזה אומר קדימהכל הכבוד או משהו כזה). אין ספק שהמרתון הזה הוא אחד הארועים החשובים, אם לא ה-, בעיירה ההזויה הזו.


עוד קודם בארץ, קיבלנו תחושה שהמרוץ הזה הוא קצת שונה בגלל המיעוט היחסי של המשתתפים בו והריחוק המטורף של העיירה הזו (קו רוחב של כמעט 70 …), או אם אפשר לומר זאת במילים פחות עדינות, המרוץ הזה הוא קצת "שכונה".


התחושה הזו התחילה מכל מיני מיילים מוזרים שמבקשים מאיתנו "להשתדל" לרוץ עם מספר החזה שלנו ולא של מישהו אחר, מכך שאפשר להירשם למרתון גם מספר שעות קטן לפניו והתחזקה מאוד במרתון עצמו כשראינו שחלוקת המיים היא בכוסות, שמכוניות נוסעות בכביש עליו אנחנו רצים, בהתחלה רק בכיוון הנגדי ובהמשך גם בכיוון הריצה שלנו (?!)


אחרי כ- 10 קמ, כשאני צמוד כמו פייסר לתכנית הריצה שלי (קצב של כ- 4:08-4:09 תלוי ברוח, עליות וכו') הרצים מבצעים פנית פרסה ומתחילים לחזור והתחלתי לספור את הרצים שמגיעים מולי בכדי לגלות שאני במקום ה-25. נחמד… כמה מאות מטרים אחרי אני רואה את רענן ואופיר רצים יחד.


בדרך חזרה היתה מולנו רוח שקצת התגברה וגיליתי שנורבגי בגובה של 1.90מ' ורץ קנדי נעזרים בכל ה- 1.70מ' של גובהי העצום לחסימת הרוח שלהם. החלפתי כמה מילים עם הרץ הקנדי, שרץ במרתון פריז האחרון 2:53 שע' ולרגע שמחתי שאולי נרוץ יחד את כל הריצה, אולם לפני קצב הנשימות שלו הנחתי שהוא לא יוכל להחזיק עוד הרבה בקצב הזה, מה שבאמת קרה אחרי זמן קצר.


אחרי 20 קמ, טיפוס שוב על הגשר, הפעם מהצד התלול יותר בעליה, ומתון יותר בירידה. המכוניות כמובן, כבר נוסעות עליו ב-2 הכיוונים ואנחנו רצים בצד של הולכי הרגל… מירב מספיקה לצעוק אלי לקראת סוף הירידה ולצלם אותי אחרי הגשר. היא מעודדת אותי שאני נראה מצוין. אני עובר בחלק המרכזי של העיר, ומקבל הרבה עידוד מאנשים שעומדים בצידי הדרך. בכל פעם שאני רואה אותם, אני מסמן להם לצעוק יותר חזק, "מחליק כיפים" עם כל הילדים, מחלק נשיקות באויר וכו'. הנורבגים משתפים פעולה בשימחה לכל מעשה כזה, ונראה כאילו אנחנו המופע המרכזי שלהם כשהם יושבים בפאב ושותים בירה. עוד קודם לכן, בק"מ ה- 14 אני מגביר לקצב של 4:05 דקקמ ומתחיל לעקוף מדי כמה קילומטרים רץ שנחלש. בק"מ ה- 28 אני מעביר הילוך נוסף לפי התכנית, והקצבים מתגברים לכמעט 4 דקקמ ואף מהיר מזה בפעם הראשונה בחיי במהלך ריצת מרתון. אני רוצה להיזהר לא לרוץ מהר מדי אבל מכיוון שבק"מ האלו אנו רצים בירידה ואני עדיין מרגיש בנוח, אני "לוחץ על הגז".


לאורך הדרך אני ממשיך לקבל עידוד , כולל קבוצה של בחורים צעירים שאהבה את זה שאני מגיב לצעקות שלהם ונסעה ברכב ובכל 2-3 ק"מ עצרה והמשיכה לעודד.


בק"מ ה- 30 אני חולף על פני רץ יפני שעובר להליכה ומאחל לו בהצלחה (ביפנית..), כמה מאות מטרים לפני אני רואה קבוצה של 4 רצים וחולף גם על פניה עד הק"מ ה- 32, ומה שמטריד אותי בעיקר הוא שאת כל הקילומטרים שרצתי בירידה עד עכשיו צריך אחרי הסיבוב ב32 לעלות בדרך חזרה. בסה"כ מסלול המרתון לא שטוח בכלל ובסיכום המצטבר, עפ"י הגארמין של רענן, היו לנו כ1300מ' של עליות (!). זה בהחלט יהיה מבחן טוב ל"כמה דלק נשאר" בגוף. בשלב הזה אני כבר סופר את הזמן שנשאר בדקות ולא בקילומטרים ומגביר. את 10 הק"מ האחרונים, רובם במגמת עליה לא פשוטה, רצתי ב39:45 דקות, כולל שבשני הק"מ האחרונים האטתי מעט מכיוון ששריר התאומים והגב אותתו לי "לא להתעסק איתם". כשאני כק"מ לסיום צועקים לי בעברית (בדיעבד מסתבר שזה היה מאיר פז) – "אתה בין המובילים, כל הכבוד" ודקה אח"כ מישהי אומרת לי שאני במקום השישי. אני? במקום השישי? מירב מספיקה לצלם אותי ולברך, וב- 300מ' האחרונים עומדים הרבה מאוד אנשים שצועקים אלי, אני מחליק יד עם כל מי שמושיט אלי (57 אנשים בערך), ומסתכל על השעון – 2:51:42 שע'. קצב ממוצע של 4:03 דקקמ. יש באיזור המסיימים מסך מחשב ענק שמראה מייד את הזמן ברוטו ונטו של כל רץ ואת המיקום שלו בקטגורית הגיל (לא רע למרוץ "שכונה"…) ואני רואה שסיימתי במקום ה-3 לגילאי 30-39. אני? הפעמים היחידות שעליתי על פודיום בארץ הם כחלק מקבוצה (הר לעמק, חוצה ארץ, מרוץ אב ובן) או במרוצי… "שכונה". הממ.. זה כנראה הסבר הגיוני.


בסה"כ הייתי די צמוד לתכנית, 1:26:17 שע' ל21- קמ הראשונים, 1:24:00 שע' ל- 21 קמ האחרונים, ועוד 380מ' אחרונים (185מ' יותר מהמרחק, יחסית מעט למרתון. אחד הייתרונות של מיעוט המשתתפים הוא שאפשר לרוץ כל הזמן על "הקו הכחול" המסמן את המרחק המדוד) בקצב של 3:44 דק/קמ…


אני חוזר אל מירב ומקבל תשואות רבות מהקהל בצידי הדרך, מסמס לחברים ומשפחה יקרים שביקשו לקבל עדכון ב"לייב", ואנחנו מחכים לרענן ואופיר. הם מסיימים כמעט יחד בזמן של 3:14, שיפור לשיא האישי של שניהם. אופיר נראה חיוור מאוד ורענן ומירב מטפלים בו. אני עובר בחדר למקלחת (התחלתי לקבל צמרמורות קור מפחידות), מעדכן אנשים במייל, בפייסבוק ובפורום איילות ויורד חזרה לרחוב לחכות למישל. הוא מסיים את מקצה חצי המרתון שהוזנק שעתיים אחרינו, מאושר ומותש וזוכה לקבל טיפול של חטיף חלבון, שוקולד וכו' בחדר. במקור תכננו לצאת "לקרוע את העיר", אבל נראה שאופיר ומישל צריכים קצת יותר זמן להתאושש ואנחנו דוחים את החגיגות למחרת. כמובן שזה לא מנע ממני "לרדת" על קילו גלידה בחדר.


הצלחתי להירדם רק ב- 3 לפנות בוקר ולהתעורר כבר ב- 4. קיבלתי המון תגובות מפרגנות ומשמחות והשתדלתי מאוד לענות לכולן. יאיר התקשר אל כולנו ודאג לברר כל פרט על המרוץ וההרגשה. בבית הקפה שמול המלון שלנו פגשנו עשרות רצים בצליעת ברווז שאוכלים הרבה מאוד לארוחת בוקר.


גאים וטובי לב הגענו לטקס הסיום כשהחבורה הישראלית עושה יותר רעש מהנורבגים ה"צנוניים" משהו. כמובן שעצרנו בדרך חזרה לחדר גם לשתות בירה ואח"כ בבורגר קינג (שהוא ד.א. הבורגר קינג הצפוני ביותר בעולם…). את שאר היום נבלה בהמשך אכילה שחיתותית.


המרוץ הזה היה סיום של מסע. מסע ארוך שהתחיל כשנה קודם לכן עם סיום מרתון פריז. במסע הזה פגשתי לא מעט חברים חדשים. חלקם חברים לכל החיים וזה הרווח האמיתי והנקי שלי.


אני מודה לכל מי שתמך בי ונתן לי "צידה לדרך". למרות שהייתי מאוד רחוק מכם, הרגשתי שאתם מאוד קרובים.

 

ד.א היעד הבא כבר מסומן. ה- 11.11.11, מרוץ האולטרה-מרתון הראשון שלי ב"סובב עמק" בקיבוץ הזורע, למרחק של 62 ק"מ בתנאי שטח. יהיה כיף.


כמובן שיש גם קליפ: http://animoto.com/play/2inF8admjTCft97Wpe648A

מרתון קרייסטצ'רץ' – רק בגלל הרוח

12.6.2011


מאת ערן לנדה


זה לא פשוט להבין מתי התחיל הסיפור של המרתון הזה. אולי הוא התחיל אחרי מרתון טבריה, אולי אחרי שכרמית ואני עברנו לאוסטרליה או אולי כהצטרפנו ל- Crosbie Crew. בשביל לא לסבך את העניינים, הוא התחיל באמצע ינואר, כשקייט שכנעה אותי להצטרף למרתון קרייסטצ'רץ'. הייתי חסר ביטחון לגבי הכושר שלי, אבל תכנית האימונים שהתחלתי מיד אחרי עונת המסלול הראשונה שלי אי פעם עם South Melbourne AC היתה יסודית ומאוזנת ותחת ההנחייה של המאמן, טים קרוסבי, הרגשתי שיפור משמעותי.יום המרוץ לא היה קר כמו ששיערנו שיהיה, אבל התחזית הזהירה מפני רוחות שעלולות להתחזק. אחרי יומיים בהם לא חשתי בטוב, קמתי רענן ונרגש, עת יצאנו לכיוון לינקולן, עיירה קטנה שאירחה את מסלול המרתון עקב הנזק שנגרם לעיר ברעידת האדמה הארורה בפברואר.

 

אחרי איחולי הצלחה לקייט וניקולה, חברותינו לקבוצה, יצאנו בראד ואני לדרך. מאחר והמסלול מורכב משתי הקפות של 21.1 ק"מ, חברי הניו זילנדי במקור, בראד, החליט להירשם לחצי המרתון ולשמש לי כפייסר. אחרי פתיחה הססנית, נכנסתי לקצב והרגשתי טוב. שוחחנו עם רצים אחרים והלהבנו את הצופים בצידי הדרך. בשלב מסויים קלטנו שאנחנו מובילים דבוקה של רצי חצי מרתון שנעזרים בנו כפייסרים וכחוסמי רוח. הרוחות נשבו, כפי שצפתה התחזית ולמעשה, התמודדנו עם רוחות צד חלק נכבד מהזמן ועם רוח פנים בחלק הכי ארוך של המסלול. רוח הגב, לעומת זאת, כמעט לא הורגשה במקטע הקצר שבו היתה רלבנטית. מאחר ושנינו הרגשנו טוב, החלטנו לא לתת לרוח להפריע לנו והמשכנו בקצב המתוכנן, מעט מהר מ 4:30 דקות לקילומטר.

 

בראד ואני – עדיין מחייך

 

באיזור ק"מ 20 חיכתה תחנת שתיה. בשלב זה המסלול היה עמוס יחסית ברצים ורק כשהצלחתי לקחת כו מים שמתי לב שאני עומד להתנגש באשה עבת בשר שהלכה לה לאיטה במרכז הנתיב, כנראה במסגרת צעדת 10 ק"מ. הצלחתי למנוע התנגשות מלאה בכך שזינקתי הצידה, אבל תגובה זו לוותה בהתכווצות פתאומית של שריר התאומים ברגל ימין. סיננתי לעברה מהמיטב שיש לשפת הקודש להציע ולמזלי, בראד היה לצידי בשביל להרגיע אותי, זמן קצר לפני שפרש לכיוון קו הסיום של מקצה חצי המרחק.

 

עת התחלתי את ההקפה השניה, תחושת כבדות החלה להתנחל ברגליי. התעלמתי והמשכתי בתכנית, אבל עם פרוש הק"מ ה-25 הגיעה הרוח מההקפה הראשונה עם ריבית. האטתי מעט כדי לא "להישרף", אבל זה כבר נעשה בעייתי. בק"מ 29 תקף אותי כיווץ חזק בתאומים


ברגל ימין וזמן קצר לאחר מכן רגל שמאל הפגינה סולידריות עם רעותה. שקלתי את האפשרויות והחלטתי לא להפסיק לרוץ ויהי מה, מאחר והרגשתי שלחזור מזה כבר לא אוכל. הרוח התחזקה ואליה הצטרף גם גשם. האטתי לאזור 5:00 – 5:10 דקות לק"מ ועשיתי כל מה שניתן כדי לא להאט יותר. בשלב זה כל שריר אפשרי ברגלי התכווץ, אבל הידיעה שאני בדרך לשיא אישי החזיקה אותי בתמונה. לאט לאט שיניתי את זמן המטרה שלי וכשהגעתי לקמפוס של אוניברסיטת לינקולן, אזור קו הסיום ניסיתי לרוץ מהר ככל שיכלתי על מנת לקבוע שיא אישי חדש


בדרך לקו הסיום

 

ועכשיו תודות:


אני רוצה להודות לרצי הקרוסבי קרו שגורמים לי להרגיש בבית ומפרגנים באופן מדהים, לכל החברים מ
"איילות" שעוקבים אחר עלילותיי ולא מפסיקים לפרגן ולתמוך, ג'ורג' שליווה אותי בקטעים המוקדמים של הריצות הארוכות, קייטי וניקולה שהכניסו אותי לכל סיפור קרייסטצ'רץ'. תודה מיוחדת לטים, מאמן מדהים ומורה דרך. תודה לבראד שאירח אותי, החזיק קצב עבורי, התמודד עם כל הקיטורים שלי ובסה"כ חבר נהדר ותודה לאנט ומייקל על האירוח והדאגה.

 

תודה אחרונה, חביבה לחצי השני. אני יודע שלא קל להיות נשואה למרתוניסט – אני אוהב אותך.

מסע "ריצת החיים" של ניצול רעידת האדמה באגאדיר

10.2.2011


מאת עופר שטרית


ב-20 בפברואר ייצא רץ המרתון הוותיק יאיר ישראל (66) ממועדון איילות לריצה המרגשת של חייו: 940 ק"מ בתוך 24 יום לאורך "שביל ישראל" מדן ועד אילת, במסע להגברת המודעות לסכנות של רעידות האדמה וכן במטרה לעזור בגיוס הכספים להקמת "גן אגדיר". ביום השמיני למרוץ (28-2-2011) יעבור ישראל דרך העיר אשדוד, בה יתקיים באותה שעה טקס הנחת אבן הפינה ל"גן אגדיר" ולאנדרטה לזכר הרוגי הרעש, והוא מסביר: "מאז האסון ועד היום אני רץ עבור כל אלה שלא זכו לראות ולצעוד על אדמת הארץ המובטחת". את "ריצת החיים" ו"גן אגדיר" מארגנת בהתנדבות עמותת "ברית יוצאי אגדיר".
כשהיה בן 15 איבד יאיר ישראל את שתי אחיותיו ו 54 מבני משפחתו ברעש האדמה הקטלני שהחריב את העיר אגדיר במרוקו והביא למותם של 15 אלף איש, בהם כ-1,500 (חצי) מבני הקהילה היהודית.


51 שנים בדיוק מאז רעידת האדמה הקטלנית אשר החריבה כמעט כליל את עיר החוף אגדיר שבמרוקו והביאה למותם של כ-15 אלף איש, מהם כ-1,500 מבני הקהילה היהודית במקום, ייערך ביום שני, 28.2.2011, בשעה 11:00 בבוקר בעיר אשדוד, טקס הנחת אבן הפינה של "גן אגדיר" והאנדרטה להנצחת הנספים באסון.


הטקס יתקיים בשטח עליו מיועד לקום "גן אגדיר" – בגבעת הטילים בפארק העירוני החדש, וישתתפו בו ראש העיר אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, אישי ציבור, חברי עמותת ברית יוצאי אגדיר בראשותו של מר מוריס אוחיון וכן ניצולי רעידת האדמה ובני משפחותיהם מהארץ ומחו"ל, בהם אורחים רבים, יהודים ולא יהודים, מצרפת, קנדה, שוויץ, דנמרק, מרוקו וארצות הברית. בטקס ישתתף גם מתכנן הגן והאנדרטה, ארי מוריס חיון, שהגיע מקנדה. אמו ואחותו של חיון שהו באגדיר כשפקדה אותה רעידת האדמה, וניצלו בדרך נס.

 




יאיר ישראל (1116) בקו הסיום באליפות ישראל בחצי מרתון עמק המעיינות (12/2010)

 


גולת הכותרת של הטקס תהיה הדלקת לפיד הזיכרון על ידי אצן המרתון הוותיק ויוצא העיר אגדיר, יאיר ישראל בן ה-66, אשר בעצמו נפצע באסון ואיבד בו את שתי אחיותיו הצעירות וכן רבים מבני משפחתו. שמונה ימים קודם לכן, ב-20.2, ייצא ישראל למסע "ריצת החיים", במטרה לאסוף תרומות להקמת "גן אגדיר" לזכר הרוגי רעידת האדמה, וכן להגברת המודעות לסכנות של רעידות האדמה: למרות גילו המתקדם, מתכוון ישראל לרוץ במשך 24 ימים רצופים (למעט שבתות) את כל "שביל ישראל" מדן ועד אילת – מרחק של כ-940 ק"מ.
"יום אחרי האסון באגדיר שהתרחש כשהייתי בן 15 בלבד, נאלצתי לרוץ מרחק של קילומטרים רבים אחרי משאית של צבא מרוקו, רק כדי שישליכו לי ככר לחם להאכיל את בני המשפחה שלי שכן ניצלו מרעידת האדמה אבל נותרו בלי קורת גג, בגדים ואוכל", מספר ישראל. "מאז ועד היום לא הפסקתי לרוץ, וכבר הספקתי להשתתף ביותר מ-20 מרתונים בארץ ובעולם. כעת אני מגשים את החלום שלי לרוץ את 'שביל ישראל', שזו ריצה בה ניתן לחוש ברגליים את מרחבי ארץ ישראל. אני רץ עבור כל אותם נספים, בידיעה שאולי יחושו דרך רגליי ויראו דרך עיניי את הארץ המובטחת אותה לא זכו לראות בחייהם". לצד מטרה חשובה זו אני גם מנסה להעביר מסר ציבורי של מודעות לנושא רעידות אדמה שחלילה אם תתרחש שהציבור יהיה ערוך ומוכן".


בין נותני החסות לפרויקט רשת המסעדות בפריסה ארצית "אגאדיר" המבורגרים. יאיר ישראל ירוץ בביגוד והנעלה של חב' אדידס, המלבישה הרשמית של מרתון ירושלים ומרתון ת"א 2011.

 




בתמונה קרלוס גולדברג במפגש עם יאיר ישראל לפני היציאה.

עידכונים שוטפים

נוספו סירטונים חדשים בדף הוידאו 

 

 

הועלתה תוכנית אימון לריצת המרתון.


הועלתה תוכנית אימון לאיש ברזל

 

התאמת האימונים אליכם תהיה על אחריותכם בלבד.

 

חברים יקרים

 

במשך למעלה מעשור , הייתה יפה מזור מזכירת המועדון.יחד עם בעלה , מוטי מזור שהיה יו"ר איילות ושאר בני המשפחה , הביאו את איילות למעמד של המועדון הגדול ביותר עם הישגים מפוארים בתחום הריצה והטריאתלון.

בשנים הראשונות , צמח המועדון ומנה כמה מאות חברים מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים.לצערנו , בשנים האחרונות צנח משמעותית מספר החברים עקב סיבות שונות ומגוונות והנהלת המועדון נדרשה להיערך ולהתמודד עם מציאות זו בדרכים שונות.

הנטל הכלכלי של העסקת מזכירה , ולו גם במשרה חלקית , היה כבד מנשוא והיה ברור כי חייב להיעשות שינוי בנושא זה.כתוצאה מכך , החליט הועד המנהל של העמותות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מצד יפה על ביטול משרת המזכירה.

את עבודת המזכירות , יעשה ללא שכר ובעזרת חברי ההנהלה  יו"ר המועדון – מיכאל זיו לפחות עד שיהיה צורך והצדקה לחזור ולהעסיק מזכירה בהיקף משרה כלשהו.

בשם כל חברי איילות , הועד המנהל ובשמי , שלוחה תודתנו והערכתנו על מסירות ללא גבול , רצון לתת וכל זאת באווירה נעימה , רגועה תוך טיפול מסור בכל חבר ובכל בעיה.

תודה יפה ובהצלחה בכל אשר תעשי

להלן אמצעי הקשר החדשים

טלפון – מיכאל זיו 0505353937

פקס-077-3298580

מייל – [email protected]

 

 

מועדון איילות שמח להודיע על שיתוף פעולה עם קבוצת אלתרמנס על ידי הקמת עמותה משותפת אשר תפעל בהתאם למטרות ועדת לובצקי לחלוקת תמיכות לאיגודי ספורט ולאגודות.

 

הטבות לשנת 2014,


כל חבר איילות יקבל חולצה שרוול ארוך/גופיה ,לפי בחירתו.נא לפנות אליי במייל( [email protected] )ולכתוב מה העדיפות ומהי המידה הנדרשת.


ישנן גם לנשים חולצות שרוול ארוך.


קיימות כמה אפשרויות חלוקה (לאחר שתעבירו לי במייל את העדיף לכם ) :


איזור הצפון בתיאום עם צביקה פישמן – טל' : 050-6267507


איזור המרכז בתיאום איתי.


איזור באר שבע בתיאום עם מיכאל זיו – טל' : 0505-353937


ישנה גם אפשרות למשלוח בדואר.


אנו במשא ומתן לגבי מכירת נעליים בהנחה ועוד הטבות נוספות.


זאת כמובן ,בנוסף להנחות שחברי איילות מקבלים במירוצים לאורך כל השנה.


עוד בתכנון ,מחנות אימונים משותפים לחברים.


בהצלחה ובבריאות טובה לכולם !

 

נפתחה קבוצת ריצה חינמית לחברי מועדון איילות, מוזמנים גם אורחים.

האימונים יהיו פעמים בשבוע בשעות הבוקר.

מקום המפגש בחניון של קפה ארומה במתחם מול זכרון.

שעות הפעילות:

ביום שני בשעה 06:15 בבוקר.

ביום שישי בשעה 06:15 בבוקר.

האימונים ביום שני יהיו אימוני איכות ונרוץ בהם בשבילי ברכות הדגים.

האימונים ביום שישי יהיו ריצות חצי ארוכה וארוכה יתקיימו אף הם בברכות הדגים בתוספת עליות.

מאמן צבי פישמן, נא לאשר הגעה טלפונית.

 

 

 לכתבות וחומר ישן ניתן להיכנס ללינק ארכיון הנמצא בקטגוריות.

 

ניתן להירשם למועדון איילות בלינק למעלה רישום לאיילות

 

קיים שיתוף פעולה בין המאמן המנטאלי בעל הסמכה, אסף לב למועדון איילות, חברי המועדון יזכו להנחה משמעותית. www.asaflev.co.il

איילות | אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים