בתחילת העונה כשישבנו עם יאיר ותכננו את שנת הפעילות, העלינו את מרתון ברלין שיתקיים ב-26 בספטמבר 2004, כמטרה לבצוע. יאיר עם ניסיונו הרב, בנה לנו מחנות אימונים, בהם שיבץ את אחת מהריצות הארוכות למרגלות החרמון.

באופן מסורתי, לאורך השנים, נהגנו להתאמן במסלול מרתון טבריה המוכר והחביב. השינוי שהציע יאיר נדחק לפינה. כעת כשהגענו למועד ביצוע ריצת 30 הק"מ, צצה שוב ההמלצה. התקשרנו עם בית ההארחה בנווה אטיב, והזמנו כ-20 מקומות לינה. התיישבנו על המפה ותכננו את מסלולי הריצה. הכול נראה מבטיח, למרות שעפ"י תחזיתו של החזאי הטמפרטורה אינה עומדת "להוליד שלג".

ביום חמישי לפנה"צ שמנו פעמינו צפונה. עלינו לרמת הגולן, עברנו בחלק מהמסלול, כשמכוניותינו שועטות (לא עברנו על המהירות המותרת והתחגרנו גם במושב האחורי) במעלות ובמורדות. המסלול נראה קלי-קלות. הגענו לנווה-אטיב, התארגנו בחדרים ויצאנו לפזר מים ואיזוטון בבקבוקים, בארבע תחנות שתייה לאורך מסלול ה-30 ק"מ. שבנו למלון ויצאנו ל"קלה" של כ-7 ק"מ. איך אומרים הצעירים – כאילו, אז הקלה שנראתה ביושבנו במכונית כאילו קלה, במציאות הטופוגרפית נראתה לגמרי אחרת ואימתה את מבנה ההר. אכלנו ארוחת ערב דשנה, ישבנו וקשקשנו כטוב לבנו בפסטה והלכנו לישון.

צביקה יהלום מימין לצד חברים מקבוצתו: ליאת ואייל בן חיים

ביום ששי בבוקר קמנו ב-04:00, קפה ולחמנייה עם דבש, ויציאה לשטח. את המכוניות החנינו במושב אודם, ומשם יצאנו צפונה לכוון מסעדה. מזג האוויר היה קסום. ערפילים כיסו את כל הרמה, והשקט של הטבע רועם. רק קולות תיפוף צעדינו על האספלט נשמע. ממושב אודם עד לכביש למסעדה רצנו במגמת ירידה, הגענו לכביש ורצנו עד מסעדה, ומשם חזרה לכוון דרום. בדרך פגשנו עדרי פרות רועות, שקולות צעדינו החרידו את מנוחתן. אנו רצים בקצב אחיד וסביר כשהקרירות משרה על גופנו הרגשת נינוחות. אצל כולנו עולה המחשבה, כמה היינו מזיעים ומתייגעים בתנאי השטח בשפלה. התקדמותנו לכוון צומת ווסט עוברת בבטחה. השמש עדיין מוסתרת וההרגשה נפלאה, למרות שגם במסלול זה ה"כאילו" קל משחק תפקיד נכבד, והעליות והירידות של תוואי הכביש אינן קלות. מגיעים לצומת ווסט, רצים עוד מעט (על מנת להשלים את מנת 30 הק"מ), ושמים פעמינו במגמת חזרה. מאחורינו יותר מחצי המרחק. בדרך חזרה בסביבות השעה 07:00, מכבדת אותנו השמש בביקורה, ומלווה אותנו. הייתכן שהשמש ברמה שונה מהשמש במקומותינו? כנראה שכן. כל הנוף מקבל תמונה אחרת. העצים נראים תמירים יותר, הירוק ירוק יותר והכל מהווה חגיגה לעיניים ולנפש. כשלשה ק"מ לפני הפניה לאודם מתחילה עלייה, אך המחשבה שאנו בסיומו של המסלול נותנת הרגשה טובה. הגענו לצומת ואז כקינוח אנו מקבלים עלייה נוספת של שני ק"מ תלולים. עוד מאמץ קטן ואנו מסיימים. הגענו למכוניות, מתיחות וגמישות, וחזרה למלון להשביע את הרעב והתיאבון. בדרך עוברת במוחנו המחשבה, כיצד יתכן שאחרי 30 ק"מ אנו מרגישים כל כך נוח? נושא זה עלה בינינו בהרחבה והגענו למסקנה שאכן, ניתן להתאמן אימון ישראלי בתנאים שוויצריים. השבענו קיבתנו ויצאנו לטייל בסביבה למען העניין והציונות.

בשבת בבוקר יצאנו שוב ל"קלה". רצנו מנווה-אטיב לכוון מסעדה וחזרה כ-10 ק"מ, כשמצידנו וואדי עמוק, בוסתנים, כרמים ומצודת קלעת נמרוד.

לאור ההצלחה הרבה שנחל מחנה אימונים זה, יצאנו בדרכנו חזרה לכוון מרום גולן, על-מנת למצוא מסלול מתאים לביצוע ריצת ה"פינאלה" בת ה-38 ק"מ, ואכן מצאנו.