| האם היה הישגו של בניסטר גדול כל-כך? | |  מאת יורם אהרוני
בגליון הקודם כתב פרופ' אורי גולדבורט על
יובל ה-50 לפריצת מחסום 4 הדקות בריצת מייל על-ידי רוג'ר בניסטר.
לקראת היובל הופיעו מספר מאמרים מעניינים בנושא. אפתח בשני מאמרים של חובבי אתלטיקה הזוכרים את האירוע מהדיווחים של עיתוני התקופה. בליין ניונהאם (Blaine Newnham) היה בשעת קביעת השיא נער בקליפורניה. הוא פותח את מאמרו, שהתפרסם במהדורת האינטרנט של "סיאטל טיימס" כך: "15 שנה אחר-כך הלך האדם על הירח".
"ספורט אילוסטרייטד" בחר את הישגו של בניסטר לגדול ביותר במאה ה- 20, כאשר היחידי שכמעט משתווה לו הוא כיבוש פסגת האוורסט. הוא מציין, כי לא היה ברור מה מסוכן יותר. היו אז ספקולציות כי מי שישבור את מחסום 4 הדקות במייל ימות מיד מגודל המאמץ. "הוא עשה זאת - 3:59.4. היינו תחת הרושם הכבד של שנות השפל הכלכלי העמוק בארה"ב ואחר-כך מלחמת העולם השנייה ולפתע הכל נראה אפשרי".
ג'ורג' הירש, במהדורת האינטרנט של הניו-יורק טיימס", משווה גם-כן את פריצת מחסום 4 הדקות במייל לנחיתת האדם על הירח, כיבוש פסגת האוורסט ופיתוח החיסון למחלת הפוליו. לדעתו, להישגו של בניסטר משמעות היום אפילו יותר מאשר לפני יובל שנים. "לא היו אז אינטרנט וטלוויזיה בכבלים. הספורט לא היה עסק גדול. לא היו סוכנים, מאמנים אישיים צמודים וחוזים של מיליונים... בניסטר שאף לממש חלום אישי ולא לקדם מכירות של חברת נעליים... בניסטר לימד אותנו על קיום פוטנציאל בלתי מוגבל. שנים לפני כן טענו חוקרים כי יש גבולות ליכולת האדם וריצת מייל ב- 4 דקות הוא אחד מהם..."
בניסטר (משמאל- 41) עוד לא יודע שבריצה זו ממש הוא הולך לעשות הסטוריה...
ג'יימס פארוט אינו מופיע בספרי ההיסטוריה של האתלטיקה ולא זוכה להכרה מצד ההיסטוריונים והסטטיסטיקאים של הענף. הם לא מאמינים באמיתות הישגו. פארוט לא היה היחיד בתקופתו שהצטיין בריצה. רץ אחר בשם פאוול התערב שיעשה זאת גם הוא ובמבחן שערך לפני הריצה עצמה קבע זמן של 4:03 דק'. לא ידוע מה עלה בגורלה של הריצה, אבל ידוע שהוא היה מוכן להתערב על סכום גדול שיעמוד במשימה. אחד הדברים המעניינים לגבי פאוול היא העובדה שהוא ועוד כמה מהרצים של תקופתו רצו עירומים. בכך ניסו לחקות את האתלטים היוונים הקדומים. יש גם דיווחים בעיתוני המאה ה- 18 באנגליה על ריצות למרחקים ארוכים, מהן ניתן לשער לכאורה כי הרצים קבעו זמנים ששווים ברמתם ל- 2:10 שע' במרתון.
למה אנחנו ספקניים לגבי אמיתות הישגים אלה?, שואל רדפורד. יש הטוענים כי במאה
ה- 18 לא היו אמצעים למדידה מדויקת של מרחקים. מסלולי ריצה, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא היו קיימים והתוצאות הושגו במרוצי כבישים. לטענתו של רדפורד, היו הטכנולוגיות למדידה מדויקת של מרחקים וזמנים קיימות במאה ה- 18 והשאלה היא איך עשו בהן שימוש. גם בימינו, עם כל החידושים הטכנולוגיים, נעשות טעויות רבות במדידה של מרחקים וזמנים במרוצי כבישים.
סיבה אחרת למחיקתם של הרצים האלה מספרי ההיסטוריה היא, לטענת רדפורד, היותם "מקצוענים": ההישגים נקבעו במרוצים, בהם התערבו בכסף על יכולתו של הרץ לקבוע הישג מסוים.
בניסטר על קו הסיום שובר לראשונה בהיסטוריה את מחסום 4 הדקות בריצת מייל: 3:59.4 דק'
כללי הספורט, כפי שאנו מכירים אותם היום, נוסחו במאה ה- 19 (התקופה הויקטוריאנית). "הויקטוריאנים פעלו מתוך דחף אידיאולוגי לדחוק מהספורט פלחים גדולים של החברה. מושג ה"חובבים" שלהם הוציא מחוץ לתחום כל מי שהרוויח, ולו סכומים פעוטים. עד 1880, השתתפו רצים מכל שכבות החברה בתחרויות, אבל כאשר ה – Amateur Athletic Association (AAA) השתלטה על הספורט, נדחקו ה"מקצוענים" החוצה ונאסר גם על נשים לקחת חלק בתחרויות. לדברי רדפורד, עבור כותבי ההיסטוריה של הספורט, נקודת ההתחלה הייתה באקסטר קולג', אוקספורד בשנת 1850. לדבריו, עד 1888 עדיין שמרו על רשימות של הישגי מקצוענים. אנשי התקופה הודו, כי אחת הסיבות ליצירת ה"קוד החובבי" היה רצון לעסוק בספורט במעמדות הגבוהים ומעמדות הביניים אצל כאלו שלא היו טובים מספיק בכדי להתחרות נגד המקצוענים. אם אינך יכול לנצח אותם - הוצא אותם מחוץ לחוק!..." השיאים של החובבים היו נחותים מאלו המקצוענים (שהיו מן הסתם בני המעמדות הנמוכים המוכנים לרוץ אפילו תמורת סכומים פעוטים), אך עד מהרה הפסיקו לפרסם אותם. מי שניסה ברצינות להתאמן לשבירת שיאים נזקק לכסף לפרנסתו וברגע שהיו עדויות שהוא נוהג כך הוא הורחק מהספורט. כך היה עם גדול הרצים של סוף התקופה הויקטוריאנית - וולטר ג'ורג', ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20 עם רצים גדולים כמו פאבו נורמי וגונדר הייג שסיימו את הקריירה המפוארת שלהם עם פסילה על הפרת כללי החובבות. אם היו מאפשרים להם להישאר יתכן שהיו שוברים את המחסום הרבה לפני בניסטר.
פט בוצ'ר מרחיק לכת וטוען, במהדורת האינטרנט של ה"גארדיאן" , כי הישגו של בניסטר הסב נזק גדול לאתלטיקה. בניסטר הצליח במשימתו הודות למשיכה שקיבל מבריישר וצ'אטאווי. אמנם, לא שילמו על המשיכה, אך המעשה משמש עדיין דוגמה למתחולל בזירת הריצות הבינוניות והארוכות, עד כדי כך שגדול הרצים למרחקים בינוניים של ימינו, הישאם אל-גרוז', השתמש במושכים גם באליפויות העולם ובמשחקים האולימפיים. לדבריו של בוצ'ר, רבים שמחו על הפסדו של אל-גרוז' בגמר האולימפי בסידני מסיבה זו.
בניסטר בתום התחרות מתלוצץ עם מתחריו
לדעתו של בוצ'ר, הרגע הגדול של הריצות למרחקים בינוניים במאה ה- 20 לא התרחש בששה למאי 1954 באוקספורד, אלא בשניים לפברואר 1974 בכריסצ'רץ', ניו-זילנד, שם ניצח פילברט באיי במשחקי חבר העמים הבריטי בריצת 1,500 מ', תוך קביעת שיא עולמי ללא מושכים (אגב, קדם לו הרברט אליוט, עם שיא עולמי ב1,500 מ'- בגמר האולימפי ב- 1960). באיי פתח עם סיבוב ראשון של 54.9 ש' והוביל לכל אורך הדרך. בהקפה האחרונה התקדם ג'ון ווקר מניו-זילנד וסגר עליו. בנסיבות האלה אנו מוצאים כי ב- 99 מתוך 100 מקרים הרודף עובר את המוביל, אבל באיי לא נכנע וסיים ראשון עם שיא עולמי. "לא את בניסטר אנחנו צריכים להעריץ אלא את באיי..." לפי גריסת בוצ'ר.
אלו היו שלוש זוויות מעניינות לאירוע, שעד היום אני מתקשה להבין את חשיבותו בעיני רבים.
למאמר הקודם של פרופ' אורי גולדבורט, "לפני 50 שנה ביום מעונן באיפלי רואד, אוקספורד", העוסק ביום בו נשבר לראשונה מחסום 4 הדקות בריצת מייל, לחצו כאן.
פורסם במגזין "עולם הריצה", גיליון מס' 118.
| | הודבק ב שישי, ספטמבר 10 @ 00:13:52 IDT על ידי dovevm | | | | | | |
| דירוג ממוצע: 2.33
הצבעות: 3
| | | | | | | |
