התחברות או רשום
אפשרויות באתר

כ ל ל י
· דף הבית
· פרטים על מועדון "איילות" והרשמה


· פורום איילות
כניסה לפורום
· המיוחדים!
· גלריית תמונות גדולה
· מחשבונים לריצה
· כל הכתבות (לפי נושא)
· כל הכתבות (לפי חודש)
· תחזית תחרויות 2006
· תחזית תחרויות 2007
· כל הסקרים שפורסמו
· קישורים
· שאלות נפוצות - FAQ
· 10 המאמרים הנצפים ביותר
· פינות קבועות

· תוכניות אימון
· ניתוחי ריצות מקצועיים
· ריצות ארוכות
· תזונה
· כושר ואימון
· פגיעות ספורט
· מרתון
· חדר כושר
· טריאתלון
· שחייה
· פינת החידריצה
· אתונה 2004
· חדשות מהארץ ומהעולם
· סקירות תחרויות
· טיפים נבחרים
· חברים כותבים
· כתבו על איילות
· רצים אגדיים מהעולם
· עדכונים על איילות
· ראיונות בלעדיים
· שירֶי ספורט

· חשבון המשתמש
· החשבון שלי(בחינם)
· הצע מאמר לאתר
· יומן אימונים אישי
· הודעות פרטיות
· רשימת חברי האתר


למורשים
· פנימי
 
שביל חוצה ישראל (600 ק''מ) בריצה
חברים כותבים מאת ניתאי שמחה

בשלהי קיץ 2004 ,יצאתי לטיול-ריצה שעליו חלמתי זמן רב: לעשות את שביל ישראל בריצה!
בזמן הטיול עברו עלי חוויות שונות ומשונות שאותן הייתי רוצה לחלוק עמכם...


כבר כמה שנים שאני מנסה למצוא זמן ואמביציה לעשות את "שביל ישראל" והנה השנה, לאחר שהייה של 7 חודשים בקנדה הקרה, נמלאתי געגועים לנופי ארצנו ולאוויר הפתוח. לריצות ארוכות התוודעתי כבר בגיל 18 כשרצתי במרתון טבריה ומאז אני לא מפסיק לרוץ...
הרעיון לעשות את השביל קרם עור וגידים, קניתי מנשא עם קיבולת של 2 ליטר וכיס לשים ארנק, פלאפון, ספר תהילים קטן ובגדים חמים ללילה (4-5 קילו סה"כ). על מפות החלטתי לוותר בגלל המשקל (צריך 19 מפות בקנה מידה 50,000) והחלטתי פשוט לשנן את המסלול שבספר ולרוץ לפי הסימונים. השאלתי את הספר של שביל ישראל מחבר וביום בהיר אחד בסוף אוגוסט יצאתי לדרך!

יום ראשון 22/8/04

נסעתי עם חברתי לנחל דן ולקראת ערב התמקמנו ללינת לילה על גדות הנחל הקר .

יום שני 23/8/04

קמתי ב-5 בבוקר ועשיתי תרגילי מתיחות וקצת טאי-צ'י. לאחר פרידה מרגשת מחברתי (היא תפגוש אותי בערב) התחלתי ב-7:00 את השביל הנכסף- 850 ק"מ של שמורות טבע, הרים, נחלים, כפרים, מידבר ומה לא?
לאחר כ-20 דקות הגעתי לחניון מעיין ברוך, זכרתי כי פעם דיברתי עם מנהל המקום והוא התגאה שיש להם מי-מעיין בברזים של המקלחות. מלאתי את המנשא במים טעימים והמשכתי דרך מטעים וכרמים אל עבר תל-חי. העלייה הראשונה שלי עם המנשא... לא משהו המנשא הזה.
בבית הקברות עצרתי, הסתכלתי על נוף עמק החולה. פסל האריה של תל-חי עומד לו איתן . השלט "זהו קבר אחים, נא לא לעמוד עליו" אינו מפריע לחרדון קטן לרבוץ שם ולהביט אל הלוע כמתגרה.
מתל-חי המשכתי בעלייה למצוק רמים. לאחר כמה ק"מ הגעתי ל"מעיין רועים". במקום פגשתי שני בחורי ישיבות שרק התעוררו . המעיין התגלה כזרזיף קטן אך המים מתוקים וקרים. שני הבחורים מתברר, עושים את השביל בקטעים, כל חודש קצת. לאחר איחולי הצלחה הדדיים וחידוש מאגר המים, המשכתי. לא ידעתי כי המים הבאים שאני אוכל למלא הם רק עוד 3 שעות.
השביל הוא מדהים בקטע של רכס רמים, נוף מדהים של שדות, בריכות... החרמון הסבא קירח משלג. בדרך עברתי ליד מטייל נוסף, אך בגלל העלייה לא עצרתי. מרוב נוף איבדתי את סימון השביל... רק לאחר שלושה ק"מ הבנתי שאני לא במסלול. חזרתי לאחור, מעוצבן קצת מהפזיזות שלי. רק ב-11 הגעתי למצודת כ"ח עייף, צמא ומזיע.

לאחר שינה של 4 שעות בכוך קריר בתוך הוואדי הסמוך, עליתי חזרה למצודה ופגשתי את המטייל ההוא. הוא סחב עימו תרמיל רציני עם כוונה לבצע את השביל כולו. ביקשתי ממנו להתייעץ במפה שלו והמשכתי בדרכי.
ממצודת כ"ח המשכתי לכיוון דרום מערב, דרך חוות עיזים ויערות אורנים. בדרך מצאתי ארגזי תפוחים. עשיתי הפסקת קרקרים ותפוחים והמשכתי לכיוון נחל דישון. בשעת דמדומים הגעתי לירידה התלולה לנחל דישון. הנחל פשוט קסום! אין מילים אחרות. חורש סבוך ושקט תהומי. לאחר כמה ק"מ הגעתי לכביש החוצה את הנחל לכיוון צפת. תפסתי טרמפ לג'יש (גוש חלב) שם חיכתה לי חברתי הנאמנה.

יום ראשון שלי בשביל: נטו 7 שעות ריצה מנחל דן עד נחל דישון.

יום שלישי 24/8/04

הלכנו לישון ב-01:00 בלילה לאחר אמבטיה חמה אצל ידידה שגרה ליד צפת. האמבטיה היא בחצר הבית ומבעירים מדורה מתחתיה. תענוג! ב-4:30 אילצתי את חברתי הנאמנה לקום ולהסיע אותי למקום שבו סיימתי אתמול בערב.

התחלתי ב-6:00 בבוקר לאחר כמה מתיחות ותרגילים והמשכתי את שאר נחל דישון שהוא פחות סבוך אך עדיין תלול. בשעה מוקדמת כזו יכולתי לצפות מקרוב בחזירי-בר מופתעים בינות לשיחי הפטל עמוסי הפרי.
בסביבות 7:00 חציתי כביש והמשכתי במעלה הנחל (כנראה עדיין דישון) כשלבסוף מצאתי את עצמי ליד עץ תאנה מלא בתאנים ענקיות ונוטפות דבש. תקופה זו שלסוף הקיץ היא אמנם חמה אך העצים שופעים בפרי בשל ולכן זהו יתרון למטיילים עם משקל קל כמוני.
כ-100 מטר משם זיהיתי מבנה הרוס מבטון שלידו קבר צדיקים מוזנח בגודל של מיטה, עם גג עגול בצבע כחול. הקבר התגלה כמקום מנוחתו של הנביא ישעיהו הכביר, בעל נבואות הגאולה הנכספות. כמובן שהשארתי פתק והדלקתי איזה בדל נר שמצאתי.

לאחר כמה מאות מטרים מילאתי מים ממעיין טעים לצד השביל והמשכתי דרך ודיות סבוכים וקסומים עד לעלייה להר מירון. העלייה לפסגת המירון הייתה קשה אך מוצלת ונגמרה מהר יחסית. סיפרתי להם על התוכנית שלי והם כיבדו אותי באגס טעים וברכת הדרך.
לאחר הקפת הפסגה (1204 מטר) התחלתי לרוץ לכיוון נחל עמוד. כשהגעתי למרגלות קבר רבי שמעון בר-יוחאי לא עמדתי בפיתוי, לבשתי בגדים ארוכים ונכנסתי לתפילה קצרה ולאחריה ארטיק מרענן בקיוסק. הדרך משם לבריכות שכווי הינה ירידה מתונה ועשיתי אותה בריצה מטורפת, מת כבר לטבול במים הקרים ולנוח משבע שעות ריצה. כשהגעתי לנביעה, מלאתי מים מהצינור. מים קרים וטעימים של מעיין. קצת לפני הבריכות מצאתי מקום יפה לנוח ולטבול בבריכה עמוקה עד המותניים. נרדמתי לשעתיים וב-15:45 המשכתי בדרכי במורד הנחל הסבוך. הוא נתן לי מים וכך יכולתי להמשיך עד הכינרת.
החלק האחרון של נחל עמוד הוא כנראה פחות מטויל ולכן השבילים מאוד לא ברורים ומלאים קוצים אך ישנן מערות עטלפים רבות בצוקים ובסך הכול הוא יפה לא פחות מהקטע הראשון. ב- 19:30 הגעתי לצומת מגדל, שתיתי בירה מרעננת ונסעתי לטבריה לתחנה המרכזית.

יום שני בשביל: נטו 10:30 שעות ריצה מנחל דישון לצומת מגדל.

יום חמישי 26/8

ב-15:00 התחלתי את העלייה לארבל שהוא הר מדהים ואהוב עלי. כשהגעתי לסוף הצוק השקפתי על הכנרת ועל הסביבה כולל נחל עמוד ממנו הגעתי. משום מה לא הצלחתי למצוא את המשך הסימון. אני בן אדם מאוד רגוע בטבעי אך הייתה זו פעם שלישית או רביעית ש"איבדתי" את השביל וזה מאוד מתסכל לגלות שאתה לא נמצא בכיוון במיוחד אחרי עלייה קשה כשאתה כבר ב"שוונג". אבל אין מה לעשות, עדיף לטעות קצת מאשר לסחוב את כל המפות הכבדות.

ירדתי למושב ארבל, לאוהל אירוח שממנו יוצאים לטיולים ושם התייעצתי במפה. מצאתי את השביל והתחלתי לדהור לכיוון טבריה. השביל אינו יורד לטבריה אלא עובר בצוקים שמעליה. את זה לא ידעתי ולכן לא דאגתי לתדלק מים כשעברתי ליד מכולת בדרך. בקיצור רצתי איזה שעתיים בלי מים וכשהגעתי לכביש העולה לפורייה כבר הייתי צמא מאוד.
לפתע ראיתי שלט: "מעיין פורייה עוד 1.5 ק'מ". טוב מאוד, עוד 10 דקות ואני שם. אלא שקצת לפני המעיין קיבלתי את ההפתעה הנעימה ביותר שלא חלמתי עליה אפילו: מטע מנגו עצום עם פירות בשלים ורכים, חלקם כבר מונחים על האדמה, רק מחכים לבטני המקרקרת. נכנסתי בין העצים והתחלתי לזלול מנגו כמו האדם הקדמון תוך כדי ריקודים והודיה לאל הרחמן שזימן לי ארוחה מופלאה שכזו. אחרי כ-10 פירות דשנים ,כבר התחילה לכאוב לי הבטן והמשכתי לכיוון המעיין שהתברר כמגעיל לשתיה. המשכתי בירידה התלולה לכיוון כינרת המושבה וישנתי על הדשא בכניסה למושבה.

יום שלישי בשביל: נטו 4:15 שעות מצומת מגדל למושבה כינרת.

יום שישי 27/8

קמתי קצת מאוחר והתחלתי ב-06:45 לרוץ לכוון אתר ירדנית. הסימון באזור זה מבלבל מאוד ואחרי קצת טעויות פגשתי איש שרץ לאורך הירדן. האיש מסתבר הינו בן קיבוץ בית זרע, רץ מרתונים לשעבר ששמח להראות לי את המשך השביל ואף רץ איתי 20 דקות עד שפנה חזרה לכיוון הקיבוץ.
השביל ממשיך ועולה בנחל יבנאל, נחל נחמד עם נוף לירדן וקצת מים וצמחייה. כמה צבאים שעטו מרחוק והזכירו לי איך באמת צריך לרוץ והפרות המשועממות רק הביטו עלי באיטיות כאילו רוצות להראות לי שבכל זאת אין מה למהר. העלייה הינה מתונה אבל ארוכה ובסופה רואים בבת אחת את הרי הגלבוע והר תבור. לאט לאט התבור מתקרב אלי אך בינתיים נגמרו ל המים ואפילו התאנים המשובחות והסברסים שמצאתי לא השקיטו את צימאוני. לאחר כשעה הודיתי לאל הגדול כשפסעתי לתוך כרם ענבים מתוקים אותם שאבתי לחיכי תוך כדי שאני יורק את הקליפות.

בצומת שיבלי, למרגלות התבור נכנסתי לתחנת דלק ותידלקתי מים למנשא. אחרי כמאה מטר מהצומת ישנה משתלה שמאחוריה אוהל אירוח בדואי. הזמנתי פיתה עם זעתר, לבנה וזיתים ושכבתי על המזרנים מעולף. ב-14:30 התעוררתי ונסעתי לבלות עם חברים בים.

יום רביעי בשביל: נטו 6:15 שעות ממושבה כינרת להר תבור.


“קמתי ב-5 בבוקר ועשיתי תרגילי מתיחות וקצת טאי-צ'י”

יום ראשון 29/8

הגעתי ב-6:15 לכניסה לשיבלי ומיד התחלתי בעלייה לפסגת התבור. העלייה מאד תלולה אבל לא ארוכה. כשהגעתי למעלה מצאתי את עצמי בתוך ענן. הערפל זז עם הרוח והשרה אווירה נעימה.
הקפתי את הפסגה והתחלתי לרדת לכיוון נצרת. בדרך, על ענף שיח קטן, ראיתי פרפר יפה, עצרתי, הושטתי יד ולמרבה הפלא הוא טיפס עלי. לאחר כשתי דקות התבוננות רציתי להמשיך בדרכי והפרפר עדיין עלי. רק לאחר 10 דקות של ריצה בירידה התלולה, הפרפר הסכים להיפרד ממני לשלום.

בעלייה לנצרת יש שפע של רימונים ותאנים ומדי פעם עצרתי לקטוף ולאכול. כשהגעתי לנצרת עילית התחלתי לרוץ לאורך כביש היורד לכיוון העיר העתיקה אך בשלב מסוים איבדתי את הסימון של השביל. חשבתי שהמסלול עובר בעיר העתיקה ולכן רצתי לשם. אחרי שעתיים של התברברות הצלחתי למצוא ידידה שלי בטלפון שעשתה את המסלול לפני שנתיים והיא הסבירה לי את המסלול.

אחרי נצרת המסלול עובר בכפר משהד. בדרך, בין הבתים והבוסתנים, נפנפתי לשלום למישהו ששכב בכניסה לבית. לאחר שעה, כשכבר הייתי בקבר יהודה הנשיא בציפורי, פגשתי שני ערבים שבאו לקטוף רימונים לילדים ואחד מהם זיהה אותי (זה שנופף לי לשלום). ישבתי איתם לאכול משהו קטן וחיכיתי לחברתי שתאסוף אותי.

יום חמישי בשביל: נטו 7 שעות ריצה מהר-תבור לציפורי.

יום שני 30/8

התחלתי ב-11:30 בבוקר מהקבר. הדרך עוברת דרך צומת המוביל לכיוון נחל ציפורי. לאחר כשעתיים הגעתי לנחל ציפורי דרך כעבייה (כפר בדווי) ואיבדתי את הסימון. זכרתי מהספר כי ישנו מבצר על גדות הנחל ושהשביל עובר לידו ולכן המשכתי לצד הנחל. כשהגעתי למבצר מצאתי שם חבר'ה צעירים שמשפצים את המקום. הם סיפרו על מעיין קרוב לנחל ותוך כמה דקות גמעתי לקירבי מים קרים וטעימים היישר מתוך בור מפעפע. ממש ברכה משמיים.

משם המשכתי בין גבעות מצופות בחורש טבעי ופרות מדושנות, לכיוון טבעון. לאחר כשעתיים מצאתי את עצמי בפאתי כפר חסידים, ישוב של חרדים ליד יגור, כשאני מחפש את הסימון בפעם השלישית באותו יום. השוטטות בתוך ישוב חרדי עם מכנסי טייץ קצרים, גופיה ומנשא מוזר על הגב אינם חוויה נעימה ביותר, מה גם שאף אחד לא ידע מהו שביל ישראל... לאחר כחצי שעה הגעתי סוף-סוף לצומת יגור ומשם לקחתי אוטובוס לביתי הקרוב.

יום שישי בשביל: נטו 5 שעות ריצה מציפורי לצומת יגור.

יום שלישי 31/8

התחלתי את העלייה לעוספייה ב-11:00 בבוקר. העלייה תלולה ברובה, אך קלה וב-12:30 כבר ישבתי על קפה ובקלווה בקונדיטוריה שפיק. אחרי חצי שעה מנוחה, קניתי מים במכולת והתחלתי את החצייה של הכרמל.
הדרך יפה מאוד ועוברת בנחלים חשוכים, בין סלעים משוננים ועמקים צרים. לאחר כמה שעות הגעתי לשביל העובר במקביל לירידה מבית אורן וב-16:00 הגעתי למישור החוף. משם השביל ממשיך דרומה על שיפולי ההר. לאחר כמה דקות הגעתי לפתח מערה גדולה. רציתי להיכנס פנימה וכששלחתי יד לחפש את המצית התברר לי שהארנק שלי חסר. בתיסכולי הגדול דמיינתי איך אני חוזר צעד צעד (אבל הפעם בהליכה) ומחפש את הארנק בין השיחים והצוקים. התקווה הגדולה שלי הייתה שהוא נמצא בחנות בה קניתי את המים לכן תפסתי טרמפים חזרה לעוספייה. כשהגעתי למכולת חייך הדרוזי הנחמד והושיט לי את הארנק "אני רצתי אחריך אבל לא מצאתי אותך..." הודיתי לו, קניתי קצת צנוברים וחזרתי למטה בטרמפים.

המשך המסלול עובר בשמורת נחל מערות וממשיך לכיוון כרם-מהר"ל . ב-19:30 כבר היה חשוך מדי לראות את הסימון ומצאתי את עצמי תקוע בתוך יער הרחק מהכביש שלמטה. לפתע ראיתי כמה אורות בתוך היער וכשהתקרבתי התברר שמכינים שם תאורה לחתונה מחר. באותו זמן הגיע סיור של שוטרים שבאו לראות מי האיר את היער והם נתנו לי טרמפ לכביש. המתנתי על הכביש לחברתי וכשהיא הגיעה נסענו לאכול ולישון אצל חברים במושב גבע כרמל הקרוב.

יום שביעי בשביל: נטו 7 שעות מצומת יגור למצפה עופר.

יום רביעי 1/9

קמתי עם שלשול אבל התחלתי לרוץ. הגעתי למקום החתונה בו הפסקתי אתמול והתחלתי לרוץ לכיוון כרם-מהר"ל ועופר. לאחר שעתיים ריצה ויתרתי על הרעיון וחברתי אספה אותי בצומת שפיה.

יום שמיני בשביל: נטו 2 שעות ממצפה עופר עד צומת שפיה.

יום שישי 3/9

עם כוחות מחודשים, אחרי מנוחה של יום וחצי, התחלתי את הדרך משפיה דרך הר חורשן לכיוון קצהו הדרומי של הר הכרמל. הדרך עוברת דרך קבר הברון רוטשילד ואח"כ בעתיקות יפות . בירידה מהצוק של זיכרון יעקב חציתי את מסילת הרכבת והתחלתי לרוץ במקביל לאמת המים שמגיעה לג'סר אזארקא.
כשחציתי את כביש החוף לא מצאתי את הסימון. שאלתי איש מבוגר מהכפר היכן הדרך לחוף. הוא מיד אמר לי לעקוף את הכפר מדרום ולא להיכנס כי החבר'ה הצעירים שם "נרקומנים ואם יקרה משהו, אף אחד לא יידע..." . החלטתי לשמוע בעצתו ועקפתי את הכפר ואת סוללת האדמה הענקית שמפרידה בינו לבין קיסריה. כשהגעתי לחוף מצאתי את הסימון מחדש והמשכתי לכיוון העתיקות להתרעננות של מים וגלידה. משם המשכתי לכיוון ארובות חדרה, פארק חדרה ואחרי חצי שעה כבר הגעתי לגבעת אולגה.

השעה הייתה 14:30 ונשאר לי עוד כוח אז המשכתי לכוון תחנת הרכבת של חדרה ומשם דרך החולות של פארק השרון לכיוון דרום. הקילומטרים האחרונים היו קשים מאוד בשל החול שהקשה על הריצה ובשל החום. ב-16:00 הגעתי לחוף בית ינאי ההומה אדם ולקחתי אוטובוס חזרה צפונה לארוחת שבת בבית.


תמונת ארכיון

יום עשירי בשביל: נטו 6 שעות מצומת שפיה לבית ינאי.

יום ראשון 5/9

לקחתי אוטובוס למחלף בית ינאי וב10:45 התחלתי את הריצה על החוף. הריצה במישור הייתה קלה יחסית, מה גם שהחול הרטוב שצמוד למים היה מוצק וטוב לריצה. לאחר כשעה הגעתי לנתניה. הדרך עוברת בטיילת של נתניה ואז יורדת דרך שמורת האירוסים לכיוון מכון וינגייט. בדרך ,על החוף שכולו צמוד לצוקים, ישנם מדי פעם אנשים בזוגות ובודדים שרוחצים להם, חלקם בעירום מלא. החוף עצמו מאוד מלוכלך באזור זה אבל עם זאת הוא רגוע ובתולי למראה. ב-13:00 כבר הייתי בחוף של הרצלייה וישבתי על ½ טובורג להפסקה קצרה.

אחרי הבירה שבו אלי כוחותי והמשכתי לרוץ לכיוון תל אביב. לאחר כשעה הגעתי לחוף תל ברוך וכבר ראיתי את ארובת רידינג מרחוק. משם דרך רחובות תל אביב הגעתי לשפך הירקון ועצרתי בחומוסיה לניגוב.

יום תשיעי בשביל: נטו 6 שעות מצומת שפיה לבית ינאי.

יום עשירי בשביל: נטו 4:45 שעות בשביל מבית ינאי לשפך הירקון.

יום שני 6/9

ישנתי על אחת המדשאות על גדות הירקון (כדי לקום מוקדם) אך לאחר כמה זמן שמעתי רעש מוזר ולפתע החלו סילוני מים להתיז עלי מהממטרות. קפצתי כמו טירון ואספתי את חפצי. לבסוף מצאתי אזור פראי יחסית שאינו יכול להפתיע אותי וישנתי שנת ישרים.
כשקמתי ב07:00 האזור כבר היה הומה ברצים, הלכים ומתרגלי טאי-צ'י שקצת הופתעו לראות עוד רץ שמבצבץ לו מתוך השיחים ומנער קורי שינה. התחלתי בריצה בצמוד לירקון ולאחר כמה קילומטרים כבר נמצאתי בתוך פרדסים ענקיים, עדיין בצמוד לירקון. בשלב מסוים אזלו לי המים והריצה ליד כמות המים הזו (על אף היותה מטונפת) הייתה די מתסכלת.

הירקון הינו נחל רחב למדי ומפותל כמעט לכל אורכו ולכן, על אף שאני אוהב מים מטבעי, התחלתי קצת להשתעמם והשיר שהחזיק אותי לאורך המסלול היה "הבלדה ליואל סולומון" אותו שרתי בגרון ניחר עד שהגעתי למשתלה בה מילאתי מים סוף סוף. לאחר כמה קילומטרים נוספים הגעתי למקורות הירקון ומשם המשכתי למרגלות ראש העין ובמקביל לכביש שש.

בסביבות 15:00 כבר הייתי רעב וצמא וראיתי עיר מרחוק. העיר שראיתי שמה אלעד והינה מאוכלסת בחרדים. אין לי שום דבר נגדם, אך ידעתי (מתוקף ניסיוני העשיר) כי להם יהיה קצת קשה עם הלבוש שלי... למרות הפחדים שהיו לי, העיר התגלתה כמקום שליו מאוד והפיצה הכשרה שלהם ערבה לחיכי.

לאחר שינה חטופה המשכתי בדרכי לכיוון מודיעין, דרך יערות וגבעות, כשבסוף הגעתי לגבעה נחמדה לקראת חשכה. המקום היה קרוב לבסיס צה"ל אך הם לא גילו עניין במדורה שלי וישנתי כמו תינוק.

יום אחד-עשר בשביל: נטו 9 שעות בשביל משפך הירקון עד מודיעין.

יום שלישי 7/9

קמתי בבוקר עם הרגשה טובה . האזור שאליו התעוררתי היה מקסים, אך מהרגע שהתחלתי לרוץ הבנתי שהריצה לא תארך הרבה זמן. השרירים כבר היו תפוסים מכל הריצות האחרונות ומלבד זאת היה זה יום חם במיוחד. בשלב מסוים נגמרו לי המים ולכן הגברתי מהירות אל עבר צומת לטרון. כמה קילומטרים לפני הצומת איבדתי את הסימון והחלטתי פשוט לחצות את כביש מס' 1 ולרוץ בצידו המזרחי, לכיוון הגבעה של המחנה הצבאי שכבר נראה באופק.

כשהגעתי למסעדה הממוזגת שבצומת, כבר הייתי עייף, צמא ורעב מאוד ושיקעתי את כל מירצי בצלחת העמוסה שלפני. לאחר הארוחה הדשנה שאזכור תמיד לטובה, שירכתי את רגלי לתחנת האוטובוס וחזרתי לצפון לכמה ימי התאוששות.

יום שנים-עשר בשביל: נטו 4 שעות ממודיעין לצומת לטרון.

יום ראשון 12/9

הגעתי באוטובוס ללטרון וב-11:30 התחלתי לרוץ לכיוון נווה-שלום ולאחר מכן בצמוד לדרך ההיסטורית שעליה נסעו המשוריינים להביא אספקה לירושלים הנצורה. לאחר מכן השביל עובר בשמורת טבע ומגיע לאזור פיקניקים, קרוב לשער הגיא. בשלב זה החלטתי לנוח קצת כי העלייה שבאה אח"כ הינה תלולה מאוד. תפסתי תנומה של צהריים על ספסל מוצל ואחרי שעתיים המשכתי לרוץ. עליתי למוצב קטן שחולש על האזור, ירדתי לעמק חזרה והתחלתי לרוץ לכיוון ירושלים- עיר הולדתי.

כשהגעתי למעיין שמתחת לקיבוץ צובה, כבר הייתי צמא מאוד אך המעיין, על אף יופיו ( נובע בתוך מערה קטנה), התגלה כזרזיף קטן ולא מספק. המשכתי בעליה השנייה הגדולה באותו יום והגעתי לכניסה לצובה ולכביש המוליך לרמת-רזיאל. בשלב זה כבר התחיל להחשיך אך סמכתי על כך שאני מכיר את האזור (גרתי שנה בצובה) ועל כך שאני קרוב למעיינות סטף שבהם אוכל להרוות את צימאוני בלי שום ספק. כשעליתי לצומת סטף כבר היה חשוך לגמרי ולכן ויתרתי על הרעיון לישון שם. התקשרתי לדודים שלי מירושלים ונסעתי לישון אצלם.

יום שלושה-עשר בשביל: נטו 5:30 שעות בשביל מצומת לטרון לצומת סטף.

יום שני 13/9

קמתי בבוקר, טיילתי קצת בירושלים וב-12:00 התחלתי לרוץ דרך שמורת הסטף. בדרך היו קבוצות ילדים, לכן לא רציתי להתעכב יותר מדי וירדתי למטה לנחל שורק. השביל חוצה את הכביש ואז עולה לעין חנדק שליד בר גיורא. זהו גם מעיין יפה אך גם בו לא התעכבתי מפני שהוא באמצע העלייה. העלייה ממשיכה עוד ועוד והגעתי לעוד מעיין. הפעם עצרתי למנוחה קצרה ושטיפת פנים והופ ... המשכתי לכיוון חירבת סעדים. משם השביל יורד ירידה תלולה מאוד בתוך יער אורנים לכיוון נחל רפאים, חוצה את מסילת הרכבת ואז עולה עוד פעם עלייה קשה שמסתיימת בעין-קובי. כשהגעתי לשם היה כבר חם והייתי אחרי שתי עליות קשות. תחילה חיפשתי את הנביעה משום שלא רואים שום נחל שזורם באזור. לאחר שוטטות של כמה דקות בין החורבות ירדתי במדרגות לתוך בניין חשוך וכשהתרגלו עיני לחשכה, אורו עיני... גיליתי בריכה חשוכה בגודל של כ-20 מטר מרובע ובעומק מטר. מעיין קסום כזה המצריך הפסקה קצרה והתרעננות.

לאחר מכן המשכתי לכיוון מבוא ביתר וקצת אחרי צור הדסה מצאתי עצי תאנה שעליהם צומחת גפן –כמה התגעגעתי לטעם הפירות הללו. זללתי ענבים אדומים בטירוף עד שיצא לי שתן אדום והמשכתי לדרכי בירידה לכיוון הישוב מטע. גם במטע היה מעיין אך מרוב מעיינות (7 בסה"כ) כבר לא התרגשתי מכך והמשכתי בדרכי דרך היערות יפים של מורדות ירושלים.
בדרך פגשתי ארבעה חברה שמטיילים כבר שלושה שבועות רצוף בשביל ישראל. הם היו עם ציוד כבד מאוד וסחבו עימם עשרות בקבוקים של מים. נפרדתי מהם לשלום והמשכתי לכיוון קיבוץ נתיב הל"ה.

קיבוץ זה הינו אחת מהתחנות בחיי (גיל 4) ובכל אופן כשהגעתי קרוב לקיבוץ כבר הייתי צמא ורעב, לכן עשיתי הפסקת סיור בקיבוץ (הכל נראה יותר גדול אך דומה מאוד למה שזכרתי) ובכלבו קניתי קצת קרקרים ושוקולד.
לאחר סיור קצר אך מרגש, המשכתי בינות לגבעות קטנות אל עבר תל-עזקה. כשירד החושך מצאתי לי חממה נטושה, ממש למרגלות תל-עזקה ונרדמתי לצד המדורה.

יום ארבע-עשר בשביל: נטו 5 שעות ריצה מסטף לתל-עזקה.

יום שלישי 14/9

התעוררתי לקולות של טרקטור עם תאילנדים רעשנים והתחלתי לארוז. כשניגשתי לעלות לתל גיליתי כי החבורה שפגשתי אתמול נמצאת גם היא בעלייה. היה נחמד להיפגש איתם שוב ולשמוע הסבר קצר על המקום (משהו תנכ"י...) מפני שהחבר'ה התגלו כמדריכי טיולים. לאחר כמה דקות איתם קיבלתי קוצים ברגליים ונשאתי את רגלי לכיוון מצפה משואה ומשם לתל-גודד.

כשהגעתי לאורחן בית-גוברין כבר הייתי רעב וצמא וכיבדתי את עצמי בארוחה דשנה. משם המשכתי לאחת החורבות שבאזור ונרדמתי לארבע שעות נפלאות. התעוררתי ב16:00 והמשכתי דרך נחל מראשה בינות לכרמים האינסופיים של לכיש. כשהגעתי ללכיש התחלתי לחפש מקום לישון ולבסוף מצאתי חורשת אקליפטוסים בקרבת השביל. הצעתי לי מזרון משובח מעלים ונרדמתי לקול פיצפוצי המדורה.


תמונת ארכיון

יום חמישה-עשר בשביל: נטו 7 שעות ריצה מתל-גודד עד האקליפטוסים.

יום רביעי 15/9

ערב ראש השנה! החלטתי להגיע לישוב הקרוב הבא ומשם לחזור לצפון לחג. התחלתי לרוץ כשמשני צדדי שדות ריקים ונרחבים עד האופק עד שהגעתי למושב אחוזם הסמוך לקריית גת. חזרתי הביתה לנוח ולשאוב כוחות מחודשים.

יום שישה עשר בשביל: נטו 2 שעות ריצה מהאיקליפטוסים עד אחוזם.

יום ראשון 19/9

הגעתי לאחוזם רק ב-15:00 והתחלתי לרוץ בחום רציני. פעם ראשונה שממש הרגשתי את החום של הנגב קופח מעל ראשי. השביל עובר בינות לשדות ויערות קטנים. לאחר שחציתי את הכביש המוביל לבאר-שבע ואת פסי הרכבת, החלו כלבים של בדואים לרדוף אחרי. הרמתי אבנים וצעקתי כמו משוגע עד שהם נעלמו באופק.

הריצה הייתה די מייגעת וגם עיקמתי את קרסול שמאל, אך לאחר 4 שעות בהן גמעתי 25 ק"מ הגעתי לשער קיבוץ דביר ונפגשתי עם ידידה של חברתי שאירחה אותי ללילה.

יום שבעה עשר בשביל: נטו 4 שעות מאחוזם לקיבוץ דביר.

יום שני 20/9

יצאתי ב-8:00 בדביר. הדרך עולה ויורדת בתוך יער אורן ולאחר מכן מתחברת דרומה ליער להב. לאחר כמה קילומטרים הגעתי למרכז גו' אלון (אמנות ותרבות בדואית ) וקיבוץ להב הנושק לו. מעל הקיבוץ, קרוב למסלול ישנן חפירות של ישוב קטן עם בית כנסת יפה .

ב-11:00 הגעתי למיתר, נכנסתי למרכז המסחרי, אכלתי, שתיתי, נחתי ולאחר שעתיים המשכתי לעבר יער יתיר. היער מורכב ברובו מאורנים והינו גדול מאוד יחסית לאזור המדברי בו הוא נמצא. הדרך עולה ויורדת ומדי פעם יש מטעים קטנים בעמקים. היער לא נגמר... אך לבסוף עליתי על גבעה בסוף היער וראיתי את הנוף שרציתי לראות כל היום: מדבר שטוח וחלק עם מאהלי בדואים פזורים וברקע ערד וים המלח הכחול מבצבץ לו מרחוק. לאחר שעתיים כבר הייתי בפארק ערד ותפסתי טרמפ לעיר כדי להיפגש עם חבר שהלין אותי בביתו.

יום שמונה עשר בשביל: נטו 9 שעות ריצה מדביר לפארק ערד.

יום שלישי 28/9

לאחר שבוע מנוחה חזרתי למסלול כמו נמר. התחלתי את השביל לכיוון דרום דרך אוהלים ומכלאות כבשים של בדואים. אחרי כשעה כבר לא היה זכר לשום ציוויליזציה. פעם ראשונה בשביל שהרגשתי לבד לבד ,רק אני ובורא עולם...

המסלול עובר מעל נחלים יפים ומחורצים והכול בצבעים מדבריים מגוונים. אחרי כמה קילומטרים התחלתי לרוץ בתוך נחל בצמוד לערוץ נחל ואז (ממש במקרה, אגב) גיליתי את האבן שממנה שביל ישראל נחלק לשניים: לכיוון דימונה ולכיוון המכתש הקטן. המכתש הקטן הינו מקום מיוחד ויפה בעיני וכמובן שבחרתי לרוץ דרכו.

אחרי חצי שעה ראיתי מרחוק בדואי זקן שהולך עם הגב אלי. כשהתקרבתי אליו הוא שאל אותי אם ראיתי את הגמלים שלו. אמרתי לו שלא ראיתי גמלים משוטטים ונפרדנו לשלום.
כשהגעתי לכביש המוליך לדימונה הייתי כבר מאוד צמא והתחלתי לנופף למכוניות הדוהרות שיביאו לי מים. רק אחרי חצי שעה עצרו לי כמה צעירים שבאו מכיוון אילת והביאו לי שני בקבוקים של 1.5 ליטר. הודיתי להם מקרב לב והמשכתי לכיוון המכתש בתקווה ללון את הלילה בתוכו. לאחר כחצי שעה כבר היה חשוך מדי כדי לרוץ והחלטתי להישאר ללון בתחתית נחל קטן (כנראה נחל צפית?) . הירח המלא עלה במהרה והביא איתו שלווה עמוקה שהתמזגה עם השקט התהומי ששרר בוואדי.

יום תשעה-עשר בשביל: נטו 12 שעות ריצה בשביל מפארק ערד עד נחל צפית.

יום רביעי 29/9

קמתי ב-8:00 וגיליתי שאין לי כמעט מים במנשא. התכנון היה להגיע למכתש ולמלא מים במפעל הפוספטים שנמצא שם. לאחר שעה ריצה התגלה לי המכתש במלוא הדרו: חריצים וגבעות בצבעים שונים והקירות התלולים המגנים עליהם מכל הצדדים. ירדתי בירידה התלולה בשביל לא נכון אך קיוויתי לחתוך אותו יותר מאוחר. בקרקעית המכתש כבר הרגשתי את החום בצורה חד משמעית וקיוויתי כבר לראות את מפעל הפוספטים.

כשהגעתי בסמוך לפתחו של המכתש ראיתי מרחוק גמלים משוטטים ולא רחוק מהם מתקן מגודר של "מקורות". כשהתקרבתי גיליתי להפתעתי שני טכנאים של "מקורות" שעבדו במקום. בדרכי אליהם הודיתי לאל הרחמן שזימן לי עוד פעם מטובו. קצת הפתעתי אותם בהתחלה, אך לאחר שיחה קצרה הם נתנו לי מים קרים מג'ריקן מלא בקרח והזמינו אותי לחדר המחשבים הממוזג. בשלב זה הבנתי כי במדבר קשה מאוד לרוץ כשאין מישהו תומך שיביא מים ואוכל ומלבד זאת הם שכנעו אותי לחזור לביתי לערב חג סוכות. לקחתי איתם טרמפ עד באר שבע והודיתי להם.

יום עשרים בשביל: נטו 2 שעות ריצה מנחל צפית למכתש הקטן.

“נהניתי מאוד לרוץ בשביל ישראל”

סיום

זהו! את השביל לא סיימתי מכיוון שהוא ממשיך עד אילת ולא היה לי את האומץ או היומרנות להמשיך ולסמוך על המקריות שתספק לי מים או אוכל. נהניתי מאוד לרוץ בשביל ישראל, אך לעיתים התחרטתי שלא היו לי מפות או מישהו שיביא לי מים ואספקה.

החוויה מומלצת לכל מי שיש לו את המרץ והזמן ואני מקווה בעתיד (אולי אפילו השנה) לעשות את כל המסלול במידה ואמצא ספונסר שיתמוך בי לאורך הדרך.

אני מודה לכל מי שעזר לי ביודעין ושלא ביודעין לעבור את החוויה הזו ובמיוחד לחברתי מיכל שתמכה בי לאורך כל הדרך.
אם מישהו מעוניין להגיב ,להציע או סתם להתייעץ, הנה כתובתי: [email protected]

טיול נעים!

ליומן המסע של ניתאי, לחצו כאן

הודבק ב חמישי, יולי 14 @ 12:19:13 IDT על ידי Dovevm
 
קישורים קשורים
· עוד בנושא חברים כותבים
· כתבות מאת Dovevm


הכתבות הנקראות ביותר
בנושא חברים כותבים:

שרדתי את מרתון בוסטון 2004

 
דירוג הכתבה
דירוג ממוצע: 4.69
הצבעות: 13


אנא דרג כתבה זו:

מעולה
טוב מאד
טוב
רגיל



 
אפשרויות

 גירסה להדפסה  גירסה להדפסה

 שלח עמוד זה לחבר  שלח עמוד זה לחבר

 
Web site powered by PHP-NukeWeb site powered by HebNukeR

כל התמונות והסמלים המסחריים אשר באתר זה שייכים לבעלייהם החוקיים. הערות המשתמש שיכות להם וצוות האתר אינו אחראי לגביהם.
כל שאר התוכן אשר נמצא באתר שייך על פי חוק לצוות האתר © 2004. מבוסס קוד פתוח תחת רשיון GNU/GPL

מנהלי האתר עושים מאמצים רבים כדי לשמור על האתר ברמה גבוהה, ומבלי לפגוע באיש.
באם ראיתם נתונים אשר נראים לכם שגויים, פוגעים, או סתם לא לעניין, אל תהססו ליצור קשר, בכתובת: [email protected]
מועדון ריצה, מועדון טריאתלון, ריצה למרחקים, ריצות ארוכות, טריאתלון, מרתון, תוכניות אימונים, אתלטיקה, אופניים, ספורט, ריצה, תזונה, בריאות, כושר, מרתונים, טריאתלונים, עזרה, הטבות לספורטאים, ישראל, Ayalot- Israeli Runners Club

Powered © 2003 by PHP-Nuke :: Hebrew Ver. HebNukeR 2.0 © 2004 by HebNukeR.org. All Rights Reserved ::
העמוד נוצר תוך: 0.070 שניות

Sapphire theme is Copyright @ 2004 by ZED28 www.tomkinson.org
תורגם לעברית על ידי www.tool-forum.vze.com