התחברות או רשום
אפשרויות באתר

כ ל ל י
· דף הבית
· פרטים על מועדון "איילות" והרשמה


· פורום איילות
כניסה לפורום
· המיוחדים!
· גלריית תמונות גדולה
· מחשבונים לריצה
· כל הכתבות (לפי נושא)
· כל הכתבות (לפי חודש)
· תחזית תחרויות 2006
· תחזית תחרויות 2007
· כל הסקרים שפורסמו
· קישורים
· שאלות נפוצות - FAQ
· 10 המאמרים הנצפים ביותר
· פינות קבועות

· תוכניות אימון
· ניתוחי ריצות מקצועיים
· ריצות ארוכות
· תזונה
· כושר ואימון
· פגיעות ספורט
· מרתון
· חדר כושר
· טריאתלון
· שחייה
· פינת החידריצה
· אתונה 2004
· חדשות מהארץ ומהעולם
· סקירות תחרויות
· טיפים נבחרים
· חברים כותבים
· כתבו על איילות
· רצים אגדיים מהעולם
· עדכונים על איילות
· ראיונות בלעדיים
· שירֶי ספורט

· חשבון המשתמש
· החשבון שלי(בחינם)
· הצע מאמר לאתר
· יומן אימונים אישי
· הודעות פרטיות
· רשימת חברי האתר


למורשים
· פנימי
 
המרתון הראשון שלי
חברים כותביםמאת יעל גולדשטיין

אני זוכרת שפעם, בעודי צופה באלפי אנשים על קו הזינוק לריצת מרתון, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה- "מאיפה הם הגיעו כולם?". הרי בסך הכל זה די מוזר שאלפי אנשים שפויים לחלוטין יקומו בבוקר בהיר אחד ויפצחו להם בריצה של קצת יותר מ- 42 ק"מ...

בחודש יולי האחרון ישבתי בביתי שבמילאנו מול האינטרנט, ולגמרי במקרה נתקלתי בכתבתו של יוסי מלמן על תחרות "איירונמן" בה השתתף. מסתבר שכתבתו של מר מלמן הייתה מוצלחת במיוחד. עוד במהלך קריאתה הרגשתי את ליבי פועם בעוצמה. בעקבות כתבה זו מצאתי את עצמי קוראת מאמרים של אנשים טובים, שכתבו על המרתון הראשון שלהם. גיליתי את הפורום של מועדון איילות ולאט לאט מצאתי את המסלול שלי בדרך אל המרתון. הבנתי שצריך רק לרצות מספיק ולהחליט ללכת על זה.

אמנם בעברי הרחוק התאמנתי באתלטיקה קלה (לא הייתי טובה במיוחד) וכבר ניסיתי לרוץ למשך יותר משעה מספר פעמים בחיי- אך מעולם לא ממש התמדתי בריצות האלו, מה גם שעם הלימודים באוניברסיטה קצת קשה למצוא את הזמן להשקיע באמת בריצה סתם כך, ללא מטרה אמיתית. למרות הנתונים האישיים שלי (שבלשון המעטה- לא כל כך התאימו לרצת מרתון...) והלחץ בלימודים, הרגשתי צורך לנסות ולעשות את הדבר המשוגע הזה. משהו בפנים אמר לי שריצות "קצרות", "רגילות", הן עניין של כושר גופני, בעוד שמרתון- זה אימון של "שרירי" כוח הרצון, ואני רציתי.

מהחומר שאספתי למדתי שתוכנית הכנה למרתון כוללת לפחות ארבעה ימי אימון בשבוע והריצות ה"קצרות" הן בתחום ה-10 ק"מ. לכן, לא ניתן להתחיל תוכנית שכזו סתם כך, מבלי הכנה מוקדמת. התחלתי להתאמן לפי תוכנית "צבירת קילומטראז'" במטרה להתכונן לקראת תוכנית האימונים למרתון עצמו, (באותם ימים גם מסלול של 5 ק"מ נראה מאיים) והחלטתי שמטרתי באימוני ה "הכנה להכנה" היא בסך הכל לבדוק אם אני מסוגלת להתמיד בריצות יומיומיות.

התאמנתי רק בכדי לומר לעצמי כמעט כל יום - "קדימה, יוצאים לרוץ". לא ניסיתי לשמור על זמנים (בקושי רב שמרתי על 8 דקות לק"מ...), רק ניסיתי להצליח לרוץ במשך שעה רצופה. לפעמים חשבתי שאולי קצת הגזמתי הפעם עם השאיפות, אולי מרתון זה בכל זאת עבור ספורטאים מנוסים הרבה יותר ממני. ספורטאים אמיתיים ולא עבור סתם איזו בחורה שמנמונת שהחליטה שהיא תרוץ מרתון כי היא רוצה. כל הזמן הזה לא הייתי בטוחה אם אני מאמינה לעצמי כשאני אומרת שיום אחד אעשה את זה, אפילו לא סיפרתי לאף אחד שהתחלתי להתאמן. באיזשהו מקום ידעתי כמה הרעיון נשמע מגוחך לסובבים אותי, וכנראה גם לי. אני זוכרת שכאשר נכנסתי לפורום איילות כדי לראות מה רצים אמיתיים מספרים, ממש הרגשתי שאני פולשת לשטח לא לי. לאט לאט התקדמתי בתוכנית, המרחקים התארכו והופתעתי לגלות שדווקא הצלחתי להתמיד בריצות שלי.

המסלול התארך כל שבוע ואני גיליתי את העיירות בהמשך המסלול לאורך נחל המטרזנה שבמילאנו - כל עיירה חדשה הייתה מוסיפה עוד ס"מ לרוחב החיוך שלי. בשלב זה, כבר הגעתי ל-10 ק"מ מבלי להתעלף, אך עדיין בקצב איטי למדי.

כעבור מספר שבועות התחלתי את תכנית ההכנה למרתון. זה היה יום מיוחד. לפני היציאה לריצה הראשונה בתוכנית, עמדתי מול המראה ופחדתי. הרגשתי קצת מגוחכת, בבגדים של רצים למרחקים. פחדתי שאני אאכזב את עצמי אם אני לא אצליח להתמיד בתוכנית. בדרך כלל מה שאני עושה אני משתדלת לעשות טוב, ואם זה לא אפשרי אני מעדיפה לא להתחיל - לא אוהבת חצי עבודה. אז אולי בעצם עדיף לא לנסות? הבטתי בהשתקפות שלי במראה ואמרתי לעצמי שאם אני מתחילה אז אני גם מסיימת, לא חשוב איך, אבל אני אעשה את זה: "ככה החלטתי אז ככה יהיה", ויצאתי לריצת 16 ק"מ. שבוע אחר כך כבר רצתי 19 ק"מ. החיוך התרחב עד כדי כך שאנשים ברחוב הסתכלו עלי, רצה ומחייכת, פשוט לא הצלחתי למחוק את החיוך המטופש הזה מהפרצוף...

בספטמבר אבא שלי הגיע מהארץ לבקר אותי. מהר מאוד הוא מצא את עצמו על אופניים בחמש בבוקר, משמש לי כנשא רשמי של בקבוק מים בקור של 10 מעלות וגשם של סתיו. אחרי כמה ריצות הוא דווקא התחיל לחבב את התפקיד, ואני מצאתי לי עם מי לקשקש. הסימביוזה הייתה כל כך מוצלחת עד שביום ראשון אחד, יצאנו לדרך במטרה לסיים ריצת 29 ק"מ. הדרך הייתה כל כך יפה ובמהלכה מצאנו עיירה שנקראת "גורגונזולה". די בטעות רצתי 36 ק"מ בשלוש שעות וארבעים דקות, מבלי בכלל לשים לב (אל תשאלו אותי איך). אז, באותו יום, אני ואבא שלי הבנו שאני הולכת על זה באמת. עכשיו זה רציני.

בשלב זה הרגשתי מוכנה לשלב הבא: הלכתי לחנות ספורט וקניתי נעלי ריצה חדשות, מתאימות לריצות ארוכות. קודם לא רציתי להוציא סכום שכזה על הרפתקה שלא ידעתי אם אתמיד בה.
עוד כמה שבועות רצו להם לאורך נחל המטרזנה במילאנו, והעיר הזו נראתה פתאום כל כך קטנה. אין רחוב שאני לא מכירה, אין מקום שממנו לא אוכל לחזור ברגל הביתה (אינני יודעת למה הנתון הזה חשוב, אבל המחשבה הזו הסבה לי אושר אדיר). גיליתי שסיגלתי לעצמי ראיית מרחק מוזרה מאוד - תמיד כששואלים אותי איפה נמצא רחוב מסוים אני אומרת: "זה ממש פה קרוב...".

בריצות הקלות בתוכנית, למרחקי 8-10 ק"מ, הרגשתי שאני ממש מרחפת על פני האספלט. מסתבר שכאשר מגיעים למצב בו ריצת 10 ק"מ נראית כמו ריצה קצרה, הרוח היא אחרת. הריצות נתנו לי תחושה של חופש, של כוח לעשות כל מה שרק אחליט שברצוני לעשות. "צריך רק לרצות" חזרתי ואמרתי.

הבעיה התעוררה כאשר חודשיים לפני המרתון חליתי והפסדתי די הרבה אימונים, אבל לאחר ההחלמה, החלטתי שהגעתי יותר מדי קרוב בשביל לוותר עכשיו רק בגלל איזה חיידק סטרפטוקוקוס קטן. ממשיכים. הלחץ בלימודים גרם לי לפתח שיטת ריצה חדשה- אין יותר זמן לקום בארבע וחצי, לרוץ, להתקלח ואז לנסוע לבית החולים בו אני לומדת. הגעתי למסקנה שאפשר לחסוך את זמני התחבורה הציבורית והגעתי בריצה לבית החולים (מרחק של בערך 13 ק"מ מהבית)- מקלחת, חיוך ויאללה למחלקה שלי. כל פעם מחדש זה הצחיק אותי כאשר אנשי הניקיון ברחובות היו נבהלים ממני בחמש וחצי בבוקר.

שבוע לפני המרתון. שנים שלא ירדה כזאת כמות של שלג במילאנו בסוף נובמבר. קיוויתי שעד המרתון הכל יימס. התחלתי לדאוג לביגוד לריצה משום שלטמפרטורות כאלו לא התכוננתי. בריצה האחרונה לפני המרתון, בדרך לבית החולים שלי, עברתי בכיכר הדואומו (הכנסייה הראשית במילאנו). כבר התחילו להכין שם את הפיגומים והביתנים לקראת המרתון, ואני התרגשתי לראות את הכיכר הריקה בשעת בוקר מוקדמת. הבנתי שזה אמיתי, זה לא עוד תאריך דמיוני. הנה זה מגיע.

ביום שישי בבוקר הגעתי מוקדם לנקודת חלוקת מספרי החזה והתיקים. עמדתי בתור, והבחנתי שהאנשים סביבי כולם מחייכים את אותו חיוך 10 ס"מ שאני מחייכת כבר כמה חודשים. זה היה המפגש הראשון שלי עם אנשים אחרים שבדיוק כמוני התכוננו לאותו המרתון. כל אחד התחיל לדבר עם שכנו, להעביר חוויות ולשאול שאלות. איזו התרגשות- אנחנו פה!

בערב שלפני המרתון הגעתי עם חברי היקרים יערה ורותם למסיבת הפסטה. ראיתי בחורים צעירים, מצטלמים בהתרגשות אדירה תחת שער הסיום. גם סטפאנו באלדיני, האלוף האולימפי האיטלקי חלף על פני. קצב תופים ברקע ומסיבת הפסטה מתחילה. מי יכול לאכול בערב שכזה...


האלוף האולימפי בריצת המרתון וגאוות איטליה, סטפאנו בלדיני, בערב הפסטה

ב-4.12.05 התעוררתי הרבה לפני השעון המעורר. בשעה 07:00 אחותי, עידית, התקשרה לאחל בהצלחה, אחר כך אבא מסר הודעה, ובעשרה לשמונה בבוקר חברי היקר- מקסים נגנוב, בא לקחת אותי לנקודת הזינוק. תמונות, חימום קצר מדי, משחה על הברך הכואבת והנה אני על קו הזינוק. מסביבי גברים איטלקים, כולם מחייכים ומתרגשים, מספרים חוויות ובדיחות, ואני- עם אותו חיוך ענק על הפנים, מנסה לנשום את האווירה וליהנות מכל רגע. אני כאן- על קו הזינוק!


על קו הזינוק (אם אפשר לקרוא לזה קו...)

מספר דקות אחר כך יצאנו לדרך. הרעיון היה פשוט: לסיים את המרתון. יהיה נחמד לסיים בריצה, ואם ממש חולמים בגדול אז זה יהיה פנטסטי להגיע בזמן של 04:00 שעות. מצאתי את שני רצי ה- pace maker של הארבע שעות (רצים "מסומנים" בבלונים, הרצים בזמן קבוע מראש). לא עבר ק"מ אחד וכבר הבנתי את הטקטיקה: יש לרוץ בדבוקה האמצעית כאמצעי הגנה מהקור ומהקרח שבצידי המסלול. זה עבד. תחילה חשבתי שאולי בעצם לא כל כך קר, אולי הייתי צריכה ללבוש רק את החולצה הטרמית שלי?

ניסיתי להקשיב לנשימות שלי ולהרגיש את הקצב, לא רציתי לפתוח מהר מדי אך מצד שני - במהלך האימונים שמתי לב שבריצות אני נוטה "להירדם" על קצב מסוים. אם הוא מהיר אז אני שומרת עליו עד שבסוף אני מאיטה קצת. לעומת זאת אם אני כבר מההתחלה "נרדמת" על קצב איטי מדי, להגביר אחר-כך זו ממש משימה בלתי אפשרית. סיימתי ק"מ ראשון ב- 5 דקות. זה הקצב שרציתי לפתוח בו, אבל ממש לא הצלחתי להעריך עד מתי אצליח לשמור עליו, ק"מ-שניים לא יותר. הבנתי כמה ההכנה שלי למרתון הייתה חובבנית. מצאתי את רצי ה- pace maker, ורצתי לידם. הייתי חייבת לעצור לשירותים אז הגברתי את הקצב כדי לא לפספס אותם. במהלך חמשת הקילומטרים הראשונים הרגשתי מצויין, שיש לי כח. ברחוב הקניות "בואנוס איירס" מקסים חיכה לי, צילם ועודד בעברית. כמה מטרים אחר כך, עיתונאית מצאה לנכון לראיין את הבחורה היחידה בקבוצת הרצים הזו, היא הסבה לעברי את המיקרופון רק שאני בתנועה והיא לא - וכמעט נתקעתי בה. הרגשתי טוב. אחרי הסיבוב לכיוון Piazzale Piola, פגשתי את רותם שצילם אותי. הייתי כל כך מאושרת והרגשתי שאני יכולה לרוץ ממש מהר. מצאתי את עצמי לפני הקבוצה של ה-4 שעות, ורציתי לשמור על קצב זה. בנקודות השתייה לקחתי רק משקה איזוטוני שניתן בכוסות ובכדי להצליח לשתות משהו נאלצתי ממש להאט, גיליתי כמה קשה לרוץ על קרח ופקקי בקבוקים. האטתי מאוד בכל נקודת שתייה לאורך כל הריצה. חבל שלא לקחתי את תיק השתייה שלי.

אחרי 16 ק"מ יצאנו ממילאנו. זה היה הקטע שחששתי ממנו, בגלל הקור. בתוך העיר השלג בדרך כלל נמס די מהר והבניינים מגנים מרוח וקור. אמרנו שלום למעודדים ויצאנו לשדות, לאורך נחל הנאוויליו של רחוב קייזה רוסה. הקור הרציני גרם לי להודות לאלוהים על ההחלטה לא להקשיב לאף אחד ולרוץ עם עוד חולצה מתחת לחולצה התרמית. ערפל כבד כיסה את הדרך, ובקושי הצלחתי לראות את הרצים לפני. מעט אנשים הגיעו לעודד בקטע הזה, והתחיל לשעמם לי. התפללתי רק לא להאט, רק לא לפספס את הקבוצה שלי, רק לא להירדם. לא עכשיו, עוד מוקדם מדי. מצאתי עצמי רצה די לבד, בין הקבוצות השונות, וניסיתי לומר לעצמי שזה רק השעמום, עוד לא הגעתי לנקודת השבירה המפורסמת לה ציפיתי בהמשך. רצים סביבי החלו נוטשים את הריצה, אחרים העירו על הקור. אנוכי הישראלית מורגלת לחום וללחות תל-אביבית, אבל הייתי כל כך מאושרת מעצם הגעתי עד לשלב זה בריצה, שממש לא הרגשתי כלום, לא קור ולא את הברך שלפני הריצה כאבה.

לידי רץ זוג. הגבר לא הפסיק להתלונן ואני נזכרתי שמחשבות רעות מחסלות כל סיכוי לסיים ריצה בכבוד. יש מגירות של מחשבות בראש שפשוט אסור לפתוח, לא במהלך ריצה (מניסיון באימונים, ריצת ה-21 ק"מ שלי הייתה ללא ספק הריצה הקשה ביותר בחיי). לא רציתי להאט, לא רציתי להגביר, רק ידעתי שאני תקועה. נדחפתי לשיחה וסיפרתי לו על חופשת צלילה שעשיתי בסיני, כמה חם היה במדבר. הוא חייך אבל אז התחילה לכאוב לו הברך. אני החלטתי להגביר.

פתאום הבחנתי בשלט ה-20 ק"מ. בחיי, לא האמנתי. הצלחתי לשמור על פחות מ- 6 דקות לקילומטר במשך 20 ק"מ! אני לא חשבתי שאצליח לשמור על קצב כזה גם לא למשך 10 ק"מ. לא תיארתי לעצמי שקול הצפצוף המושמע עם המעבר מעל גלאי הזמנים יישמע כל כך טוב. וואו איזה אושר. מה שעוד יותר הדהים אותי זה שעדיין הרגשתי די טוב. התאמצתי לחשוב על דברים אחרים ולא על העובדה שזה רק "חצי". לא רציתי לומר לעצמי שבעצם זה כמו להתחיל מההתחלה. אסור לחשוב ככה. עוד נקודת שתייה ואוכל. לקחתי משקה איזוטוני וקוביית סוכר. לא מצאתי את שלטי המרחק, ואיבדתי את מדידת הזמנים שלי. תחילה נלחצתי כי חשבתי שאני רצה מאוד לאט, שכן, שלט הק"מ ה-21 לא מגיע. אחר-כך הבנתי שפשוט פספסתי אותו.

במשך עשרת הקילומטרים הבאים לא מצאתי את שלטי המרחק ורצתי נאמנה להרגשה בלבד, ללא כל מדידה של זמנים. זה היה מתסכל. לא רציתי לטעות. רצתי ליד בחור אחד שכל הזמן נדבק אלי. בסוף שאלתי אותו אם אנחנו קרובים לסיבוב חזרה למילאנו. הוא שאל אם זה המרתון הראשון שלי ואחר כך אמר לי שאני נותנת לו קצב טוב ושאולי נצליח לרדת מה-4 שעות! בסיום המשפט הזה רציתי לצרוח מאושר- אני, כן אני, "נותנת קצב טוב" לאדם שרץ כבר בעבר את המרתון הזה. ואני, כן אני, עוד אצליח לרדת מה-4 שעות. רציתי לומר תודה לשרירים שלי, שמצאו לנכון "להירדם" על הקצב הזה. לא ידעתי אם זה ייתכן באמת.


אופני היד

סיבוב חזרה לכיוון מילאנו. הפעם לאורך נהר הנאוויליו גראנדה. אמרתי לעצמי שאולי כדאי להאט קצת, דווקא כי אני מרגישה די טוב וזה היה לי מוזר. חששתי לגלות עוד כמה קילומטרים שהייתי שאננה מדי. בעודי מנסה להבין מהו המרחק שנשאר הבחנתי ברצי קבוצת ה-4 שעות מאחורי. בשלב מסוים הם היו ממש לידי. לא הבנתי מה קרה, לאן נעלם הקסם, ומשהו בפנים התחיל לסמן לי שהכל היה חלום יותר מדי טוב. אני שמחתי על הריצה עד שלב זה ולא הצטערתי על הפתיחה המהוללת. היה כיף. הפעם הקבוצה עברה לפני! התחלתי ממש "להספיד" את המרוץ וראיתי כבר שאסיים את הריצה ביותר מ- 4 שעות. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, העיקר השתתפתי ונהנתי "ותודה לשרירי שהביאוני עד הלום". חשבתי שהכל נגמר. בנקודה זו התחלתי להרגיש את הקור באמת, הפעם ממש כאבו לי השפתיים. נזכרתי במשפטים שהכנתי לעצמי לרגעים כאלו, משפטי עידוד דביליים פתאום נשמעו כפניני חוכמה. "תרוצי יותר מהר אז זה יסתיים יותר מהר" היה ללא ספק המשפט היעיל ביותר באותו רגע. החלטתי שלא ייתכן שככה אוותר, לא עבדתי כל כך קשה רק בכדי שבמכשול הראשון אני אתקפל.הגברתי ועקפתי את רצי 4 השעות. אוקי, חזרתי לעניינים.

נרגעתי כאשר הבחנתי סוף סוף בשלט ה-30 ק"מ. נכנסים חזרה למילנו. "וואו! רק עוד 10 ק"מ" (את ה- 2.195 הק"מ האחרונים לא החשבתי, בניתי על זה שהאושר יטיס אותי קדימה). חייכתי כי 10 ק"מ זה כבר ממש ריצה קצרה... כמעט ספרינט!

חלף לידי בחור בעל כושר בלתי רגיל, שבמשך כל הריצה רק עודד והצחיק את כולם. זז קדימה זז אחורה, ממש ליצן. הוא באמת עודד אותי. התקדמנו לתוך מילאנו ונעשה יותר מעונן. פתאום הבחנתי ביערה, רותם ומקסים, צורחים ומחזיקים לי שלטים בעברית, רצים איתי כמה מטרים, מצלמים. מרוב אושר איבדתי את קצב הנשימה. הרצים סביבי חייכו. זו הייתה בהחלט מנת כוח מבורכת. לא היה לי אויר כדי להודות להם כמו שצריך. לקחתי שתייה בפעם האחרונה וזו הייתה טעות גורלית: גם האטתי מאוד כדי לשתות וגם שתיתי יותר מדי כך שאחר כך הרגשתי את הבטן כואבת ונפוחה מדי. עוד שטות של חובבנית.

כמה צעדים אחר כך לא הייתי צריכה שלט כדי להבין שהינה הגעתי בשעה טובה ומוצלחת לק"מ ה-36, נקודת השבירה המפורסמת שלי. חשבתי על זה שמעולם לא רצתי יותר ממרחק זה. איזה סיוט. שוב רצי 4 השעות ממש נושפים בעורפי. מעודדים שונים, אנשי הביטחון בדרך, מאמנים, כולם צועקים לנו שכבר הגענו, זה הסוף, אסור עכשיו לוותר. ידעתי שאני צריכה להגביר, שזה באמת הסוף, אבל קרה לי דבר מוזר: רצנו ברחוב בו רצתי כל יום- אבל אני לא ידעתי איפה אני. בנוסף, פתאום לא זכרתי את המסלול. לא זכרתי איפה מסתובבים לכיוון הדואומו. אמנם יש רק עוד 4 (+2) ק"מ כך שלמי אכפת איפה הסיבוב. צריך רק לרוץ ספרינט וגמרנו, אבל אני הרגשתי שאם הסיבוב לא קרוב לא אוכל להגביר. אין לי הסבר למה הסיבוב נהפך לסוגיה כל כך דרמטית באותו רגע.

בעודי עסוקה בניסיונות להבין איפה אני, הרץ לידי הבחין בסיבוב המיוחל, חברו אמר לו "קדימה, מוכן? מהר! הסיום" ואני הגבתי כאילו הדברים כוונו אלי. מבט אחורה, רצי 4 השעות מאחורי. אני אצליח לרדת מ- 4 שעות. זהו, מאמץ אחרון. אם אני לא אגביר עכשיו, אצטער על כך אחרי הריצה. אמרו לרוץ- אז רצתי.

הגעתי לקטע האחרון, הרגשתי כמו בסרט. הייתי רוצה שהקטע הזה בריצה לא יסתיים לעולם, אבל בכל זאת - התחלתי בספרינט לכיוון הדואומו. עברתי על פני גלאי ה-40 ק"מ, שם עמד סטפנו באלדיני, מחייך. "זהו, זה הסוף". נזכרתי בכתבה של יוסי מלמן - ממנה הכל התחיל. ברפאל גלזר שאימן אותי כשהייתי קטנה והשפיע עלי כמו אב. בריצות בפארק הירקון עם זהבה שמואלי בתקופת התיכון. חשבתי על הייאוש כשהצבא קטע את הריצות שלי. על ההשמנה. נזכרתי בחודשים של ריצות בחמש בבוקר, באחיות בבית החולים שכשהופעתי שם בבגדי ריצה בדרך למקלחות חייכו לעברי בהלם. בתגובות של אנשים, בתמונה של אבא שלי על האופניים בגשם בגורגונזולה. הגעתי לסאן באבילה ופניתי לכיוון הדואומו, כולם מחאו כפיים וברקע קול התופים מהשיר של Queen – “We will rock you”. רצתי הכי מהר שיכולתי ועברתי על פני קו הסיום לקול קריאותיהם של חברי. זהו, עשיתי את זה: רצתי מרתון! ככה החלטתי אז ככה היה. כעבור כמה דקות עיתונאי של העיתון האיטלקי “corriere della sera” ראיין אותי. הוא פתח בשאלה מדוע רצתי מרתון. עניתי: "פעם קראתי כתבה על איש אחד שעשה את זה".

הודבק ב רביעי, דצמבר 14 @ 01:17:50 IST על ידי dovevm
 
קישורים קשורים
· עוד בנושא חברים כותבים
· כתבות מאת dovevm


הכתבות הנקראות ביותר
בנושא חברים כותבים:

שרדתי את מרתון בוסטון 2004

 
דירוג הכתבה
דירוג ממוצע: 4.93
הצבעות: 30


אנא דרג כתבה זו:

מעולה
טוב מאד
טוב
רגיל



 
אפשרויות

 גירסה להדפסה  גירסה להדפסה

 שלח עמוד זה לחבר  שלח עמוד זה לחבר

 
נושאים קשורים

חברים כותבים

Web site powered by PHP-NukeWeb site powered by HebNukeR

כל התמונות והסמלים המסחריים אשר באתר זה שייכים לבעלייהם החוקיים. הערות המשתמש שיכות להם וצוות האתר אינו אחראי לגביהם.
כל שאר התוכן אשר נמצא באתר שייך על פי חוק לצוות האתר © 2004. מבוסס קוד פתוח תחת רשיון GNU/GPL

מנהלי האתר עושים מאמצים רבים כדי לשמור על האתר ברמה גבוהה, ומבלי לפגוע באיש.
באם ראיתם נתונים אשר נראים לכם שגויים, פוגעים, או סתם לא לעניין, אל תהססו ליצור קשר, בכתובת: [email protected]
מועדון ריצה, מועדון טריאתלון, ריצה למרחקים, ריצות ארוכות, טריאתלון, מרתון, תוכניות אימונים, אתלטיקה, אופניים, ספורט, ריצה, תזונה, בריאות, כושר, מרתונים, טריאתלונים, עזרה, הטבות לספורטאים, ישראל, Ayalot- Israeli Runners Club

Powered © 2003 by PHP-Nuke :: Hebrew Ver. HebNukeR 2.0 © 2004 by HebNukeR.org. All Rights Reserved ::
העמוד נוצר תוך: 0.071 שניות

Sapphire theme is Copyright @ 2004 by ZED28 www.tomkinson.org
תורגם לעברית על ידי www.tool-forum.vze.com