התחברות או רשום
אפשרויות באתר

כ ל ל י
· דף הבית
· פרטים על מועדון "איילות" והרשמה


· פורום איילות
כניסה לפורום
· המיוחדים!
· גלריית תמונות גדולה
· מחשבונים לריצה
· כל הכתבות (לפי נושא)
· כל הכתבות (לפי חודש)
· תחזית תחרויות 2006
· תחזית תחרויות 2007
· כל הסקרים שפורסמו
· קישורים
· שאלות נפוצות - FAQ
· 10 המאמרים הנצפים ביותר
· פינות קבועות

· תוכניות אימון
· ניתוחי ריצות מקצועיים
· ריצות ארוכות
· תזונה
· כושר ואימון
· פגיעות ספורט
· מרתון
· חדר כושר
· טריאתלון
· שחייה
· פינת החידריצה
· אתונה 2004
· חדשות מהארץ ומהעולם
· סקירות תחרויות
· טיפים נבחרים
· חברים כותבים
· כתבו על איילות
· רצים אגדיים מהעולם
· עדכונים על איילות
· ראיונות בלעדיים
· שירֶי ספורט

· חשבון המשתמש
· החשבון שלי(בחינם)
· הצע מאמר לאתר
· יומן אימונים אישי
· הודעות פרטיות
· רשימת חברי האתר


למורשים
· פנימי
 
1 סינטה שרוף, 2 כדורי ברזל והמון המון קרח
חברים כותביםמאת אורית חשאי-שיאון

אורית חשאי-שיאון מביאה בפניכם את סיפורה המרגש, המיוחד והמרתק. מומלץ!



15.12.05
את סיפור המרתון הראשון שלי אני מתחילה לכתוב שלושה וחצי שבועות לפני המרתון.
הקילומטראז' מגיע כמעט לטופ וכאילו שזה לא מספיק קשה, גם הצרות מתעקשות להגיע לשיאן.
את כולן אני מאזנת, בכולן אני מטפלת, אל דאגה הכל בשליטה... עד המרתון הכל יעבור. טוב נו אני מודה בד"כ יש לי גבולות לחשיבה הורודה.
אך לא הפעם. הפעם אני חורגת מהרגיל, מלאת אופטימיות הזויה, ולמרות ובגלל שלא קרה לי שום נס עד היום אני לא פוסחת על האפשרות שהוא עלול להגיע לפני או בזמן המרתון.

ההתחלה
אני אחזור חמישה חודשים לאחור ליום שהתחלתי (ניסיתי) לרוץ, רוכבת על אופני שטח אנוכי עם אהבה שריטה אמיתית לכל מה שקשור לאופניים. בעקבות אהבתי לרכיבות פיתחתי אהבה עזה לספורט וכבוד והערכה לכל ספורטאי בתחומו.

ערב אחד חזרתי מהעבודה והחלטתי שבא לי לעשות משהו שונה. לפני שהספקתי להבין בדיוק מה הפעם אני רוצה מעצמי.. מצאתי את עצמי שורכת את השרוכים של נעליי נייקי מאובקות. הצלחתי לרוץ בערך 7 דקות. כשהתעייפתי נורא רצתי והלכתי לסירוגין. סה"כ 15 דקות. היה נחמד, לא מדהים... תהיתי איך יתכן שסבולת לב הריאה שלי מכובדת כשאני על האופניים וכמה גרועה היא כשאני רצה.
עוד באותו הערב קיבלתי מידע מהמאסטר הפרטי שלי - בן זוגי המנוסה בתחום - לכל שאלותיי בנושא הריצה, מהסבולת, השוני מהאופניים ועד חשיבות הנעליים.. תוך כמה ימים כבר רכשתי את נעלי הריצה האמיתיות הראשונות שלי.

בדרך ל- 30 דקות ריצה
המטרה הייתה לרוץ 30 דקות שלמות. קיבלתי מתנה ספר של Beginning Running והתחלתי בתוכנית של רץ מתחיל הרוצה לרוץ 30 דקות שנמשכה 4 שבועות.
רצתי מהבית לפארק הירקון. די מבאס ומעצבן היה להגיע למדרגות פארק הירקון המדהים ולגלות שזה בדיוק הזמן לחזור חזרה... עוד יום ועוד יום, עוד דקה ועוד 2 דקות של ריצה והנה אני בפארק עם חיוך של ילד בחנות ממתקים, מרגישה כה גאה לרוץ ליד כל האצנים הרבים שמסביב.
אחחחחח... האושר של היום האחרון של התוכנית. ריצה שלמה של 30 דקות... בלי שום הפסקות. כמעט והשתווה לאושר שהרגשתי יומיים אח"כ שעמדתי בחופה. טוב.
סתאאאם. אני כמובן מגזימה, אבל זה רק בגלל שאני לא מוצאת את המילים להביע את אושר האמיתי!

ההחלטה
חודש אחרי. אני מעט שונה- גם נשואה וגם מסוגלת לרוץ מעל 30 דקות בקלות. ממשיכה לרוץ, כל שבוע מעלה ב10%, כל שבוע שוברת שיא של עצמי..
בירח הדבש בצרפת בין רכיבות ה- DOWNHILL לריצה של אחה"צ וכוס היין של ארוחת הערב, אני פתאום זורקת בהתרגשות למאסטר: " החלטתי, אני הולכת לרוץ מרתון!" "ואני אסביר, זה הרי נורא הגיוני. אני גם ככה כבר מאוהבת בריצה והולכת להתאמן ולרוץ הרבה, שזה 10-15 ק"מ - אז אני כבר ארוץ מרתון, הרי זה כל כך קרוב. בסה"כ עוד 30-35 ק"מ נוספים." (מודה, אפילו עם השפעת היין לא הצלחתי לשמוע הגיון במשפטים שלי שלא הפסיקו לצאת בהלהבות נרגשת) ואני ממשיכה " ואז בטח יהיה לי קל באופן תמידי בריצות של ה- 10 ק"מ שאזכר שפעם רצתי מרתון.
"טוב". "אמרתי". אז אמרתי והחלטתי ודי וזהו - מרגע זה סגור נעול. אין חרטות - לא אצלי. לא משנה מה קורה בדרך. כל עוד חלילה יש לך את 2 הרגליים את הולכת לרוץ מרתון.

הכל מחושב הכל מתוכנן אני אומנם רצה כבר 40 דקות אבל זה לא מספיק. כדי להימצא מתאימה לתוכנית שתכין אותי למרתון אני צריכה להיות מסוגלת לרוץ לפחות לפחות 10 ק"מ.
הזמן קצת לחוץ, אני מספיקה לרוץ שעה פעם אחת ועוד פעם שעה ועשרה וזהו הגיע הזמן - תוכנית המרתון שלי מתחילה!
היא מודפסת ותלויה במשרד שלי ואני ממרקרת בטוש צהוב וזוהר כל יום, כל ריבוע שעבר והמרתון נראה כה רחוק... 17 שבועות בדיוק.


לוח האימונים

שבוע 17-11 למרתון
הימים חולפים, האימונים מתארכים ואפילו שכ"כ לא מתחשק לצאת לריצה לפעמים מ"מלאן" תירוצים ממש טובים... אני משתדלת ולא מפספסת אף אימון וקצב ההתקדמות מדהים- פתאום אני מוצאת את עצמי אומרת משפטים שלא חלמתי שאומר לפני חודשיים: "אני כבר חוזרת, אני יוצאת לריצה קצרה בסה"כ שעה". כן, ממש חפוז. אני עדיין מתקשה להאמין איך בתוך חודש הכל משתנה, ממריא ואת הריצה של שעה אני כבר לוקחת בקטנה... הרי רק אחרי 40 דקות אני מתחילה להתחמם....

הריצות מעולות, אני כל הזמן מגלה דברים חדשים כמו מה כדאי לאכול לפני ומה ממש לא כדאי, אומרת נעים (לא) מאוד לכאבים בצד מגלה למה הם קורים ולומדת להימנע מהם.
אני רצה לפעמים לבד בפארק עם מוזיקה ושיר יפה עם קצב ריצה נעים הגורם לי לרוץ מחויכת .
אני מגלה שאחרי ריצה אני במערבולת של רגשות שמציפים אותי. האדרנלין, הסרוטונין - לא משנה מה המוח משחרר, תקראו לזה איך שאתם רוצים - HIGH .... אבל אני חוזרת מריצה ומתיישבת מול הטלויזיה ומשודרת סידרת קומדיה חלשה נחמדה כזו שבד"כ אולי מצליחה להוציא ממני חיוך ואני מוצאת את עצמי יושבת ונקרעת מצחוק, הכל פשוט נעים יותר מצחיק יותר ולפעמים הרגשות הצפים היו הופכים לצחוק הבלתי מוסבר. פעם אחת חזרתי מהריצה השבועית הארוכה ופגשתי את המאסטר בחדר מדרגות ובסה"כ רציתי לספר לו איך היה ושהיה טוב ובמקום זה משהו השתלט עליי והתרגשתי לראות אותו וניסיתי להוציא משפט והתחלתי לבכות ושנייה אחרי להתגלגל מצחוק..

שבוע 10 למרתון
אייי אייייייי .. הקרסול... הקרסול.... בריצות ארוכות הופיע לו כאב בקרסול – בחלק הפנימי של הרגל אני שמה קרח ועוד קצת קרח ועושה מתיחות. אני מודה ומתוודה- עם הקרח אני מחפפת. יאללה. קרח זה קר! כן כן איזה גילוי מסעיר אה?! אני מחליטה שדקה-שתיים זה מספיק (יודעת שצריך יותר).
עוד ריצה שבועית ארוכה -12 ק"מ והכאב ממש התעצם. אורטופדית מאבחנת דלקת בגיד ומסבירה שסגנון הריצה שלי הוא פרונציה (כף רגלי נוטה פנימה) ושאני צריכה נעליים מתאימות ואולי גם מדרסים ואפשר, לא חייבת, כדורים שיקלו על הכאב. אבל היא מדגישה "את יכולה לוותר על המדרסים[ כדורים הכל... מה שהכי חשוב זה מנוחה מינימום שבוע". אני מפסידה את השבוע ה-8 בתוכנית ואת ריצת ה 16 ק"מ.

חשוב. חשוב. אני נחה 7 ימים. משתדלת כמה שפחות לדרוך עליה. בעבודה אני מניחה אותה בעדינות על המארז של המחשב. בארוחות צהריים במסעדות אני מבקשת כוס עם קרח. מורידה נעל וגרב ומתחילה להחליק קוביות קרח מפנים הקרסול עד למעלה הרגל, ודי תפסיקו להסתכל זה לא קטע מסרט כחול. אני מדברת איתו קצת מדברת אליו, אל הקרסול: "אתה רואה איזה טוב אני מטפלת בך, אתה נח?! נו תנוח מהר, כי עוד רגע נגמר לך הזמן".
ניגמר לו הזמן. הכאב פסק. אני יוצאת לריצה. כמה מדכא היה לגלות איך צנח לו הכושר. "בסה"כ עברו 7 ימים", אני מתבכיינת למאסטר שמרגיע אותי ואומר שזה נורמאלי ושאין לי מה לדאוג בעוד שבוע אחזור לעצמי.
השבוע ממשיך- 4 אימונים, הארוך 13 ק"מ. בכולם אני חלשה חלשה, דופק גבוה מאד בקצב מאד איטי. לא מאמינה שאני רצה כ"כ לאט, שכ"כ קשה לי.
הגשר הוא נקודת האינדיקציה שלי. לפני הפציעה הגעתי אליו ב 17-18 דקות ועכשיו אני מגיעה אליו אחרי 21 דקות. מבאס אבל אני אופטימית ששבוע הבא אחזור לעצמי.

שבוע 8 למרתון
השבוע הזה מפחיד אותי מכיוון שפספסתי את ריצת ה - 16 בשבוע המנוחה והשבוע יש לי קפיצה גדולה. לפי התוכנית אני אמורה לרוץ 20 ק"מ, בעוד שהריצה הכי ארוכה שרצתי הייתה 13 ק"מ. ראשונה ויחידה.
השבוע זהה לקודמו, חלשה, דופק במנוחה ובריצה גבוה. עוד לפני היציאה מהבית כשאני רק שורכת את שרוכיי הוא כבר עומד על 100 פעימות לדקה ויותר. איטית מהרגיל. בריצה של ה-20 ק"מ, הכאב בקרסול מהבהב פתאום כאילו רוצה לומר לי "היי, זוכרת אותי?!, אני עדיין פה". כן כן .. זוכרת. שתוק!

שבוע 6 - 7 למרתון
קצת באיחור מבינה שהחולשה והדופק לא קשורים למנוחה ולכושר שירד, אלא בגלל תזונה לקוייה. מבוהלת מכמה אני חלשה, אני אוספת את כל הכלים הדרושים לתת לגופי מה שהוא צריך והוא צריך. צמחונית אנוכי מגיל 3, שונאת בשר, דגים, טונה וכל דבר שאי פעם נשם. אנמית מגיל העשרה. תמיד מאובזרת בכל התוספים... ברזל, B12, אבץ. תמיד לוקחת אותם ב ON & OFF לרוב ה OFF הוא השולט. אני מתחילה לקחת את כל התוספים מבלי לפספס אף אחד.
מחליטה שמספיק להתפנק ו"איכסס לא טעים לי" ולא נורא לאכול משהו שמגעיל אותך מאז שאת קטנה .. לפחות עד המרתון. לפחמימות האהובות עלי בארוחות הצהריים מתווספים חברים חדשים. "בשבילי חזה עוף וכמה שיותר שרוף בבקשה". "אממ אפשר בבקשה כבדים?". "לא לא לא אמרתי "WELL DONE" , אמרתי שרופים". ואני לא מפסיקה להשתכלל וכבר מחפשת בשר בקר שיראה וירגיש כמו סוליה ומגלה את הסינטה שנעשה לו עוול נוראי שסופו להיות כמו שאני מבקשת שיהיה.

שבוע 5 למרתון
ממשיכה עם כל הכדורים, תוספים, שקדים ובשר באדיקות. מדלגת על אימונים לטובת מנוחה לקרסול. החולשה משגעת אותי והדופק עדיין בשמיים.


אולי כאן המפתח...

שבוע 4 למרתון
המאסטר לוחץ שלמרות שאני אוכלת בשר ולוקחת כדורים, כדאי לעשות בדיקות דם. אני שונאת שונאת בדיקות דם. אני עושה בדיקות דם. יומיים אחרי שהתוצאות מגיעות ומראות שמעולם לא הייתי אנמית יותר ושיותר אנמי מזה אי אפשר להיות. תמיד הייתי אנמית קצת פחות קצת יותר אבל זה אף פעם לא היה כזה נוראי (פריטין וברזל אפסיים והמוגלובין מאד נמוך).
אני משערת שאם הייתי עושה את הבדיקות לפני השבועיים בהם התחלתי לאכול פרות, אז זה היה אף גרוע יותר.
הרופא שלי מכנה זאת "אנמיה קיצונית". כן, אז הנה היא התשובה למדוע הדופק כה גבוה ולמה אני כה חלשה. אף רופא בתחומו לא אומר לי להפסיק לרוץ, אבל מרים גבה ששומע שאני מצליחה בכלל ללכת. אז אולי אני רצה על כוח הרצון בלבד ואולי אני שרוטה ויש אחד מהעבודה שאפילו כינה אותי דפוקה. אבל שורה תחתונה- המרתון עוד 3 וחצי שבועות ואני הולכת לעשות כל מה שצריך כדי להיות מוכנה אליו. או לפחות .. לפחות אני הולכת לנסות.

האימון הכי ארוך – 32 ק"מ
אני מקבלת טיפול נגד אנמיה וממשיכה לאכול חיות. רצה ממש בעדינות, שוב לטובת הקרסול. מרגישה הרבה יותר טוב.
יוצאת לריצה הכי ארוכה של התוכנית- 32 ק"מ. הכל מרגיש נפלא עד שהקרסול הקטנוני הזה מתחיל להתבכיין כעבור שעתיים וחצי של ריצה. הוא תמיד בוכה בארוכות. אני מכירה את הבכי הזה אני שוב מדברת אליו, אומרת לו שיהיה בסדר- אני אסיים, אחזור הביתה, אשים עליו המון קרח והכאב יחלוף כעבור יומיים. אבל הפעם הוא חושף אותי לכאב חדש. כל כמה דקות הכאב מתגבר, אני כבר ממש צולעת.
המאסטר, תוך כדי ריצה, מנסה לשכנע אותי שאם לא אפסיק אני הורסת לעצמי את ההזדמנות להגיע למרתון. אני מפסיקה. מבואסת עד עמקי נשמתי, לא סיימתי את האימון הכי ארוך לפני המרתון, אני בטח לא מוכנה למרתון. המאסטר מסביר ומרגיע שזה לא קריטי וזה לא אומר שאני פחות מוכנה למרתון. אנו צועדים חזרה הביתה הוא בהליכה ואני בצליעה.

אני עצובה. עם האנמיה אני יכולה להתמודד, אבל עם הקרסול? לא משנה לו כמה כוח רצון יש לי ואיזה לוחמת אני... הוא מפיל אותי, הוא חזק ממני.
קובעת תור אצל מעסה ספורט. הוא קצת מחשמל אותי ואז מתחיל העיסוי הידני. עד לפני שהגעתי אליו המילה עיסוי עשתה לי קונוטציה של משהו נעים ומפנק ועכשיו זה השתנה לחלוטין. עיסוי זה כואב, זה מאד כואב ויסלחו לי השכנים שלו, תושבי רמת גן, ששמעו אותי צועקת צורחת ומקללת ושוב סליחה מעסה יקר שלא התאפקתי וקיללתי גם קצת אותך, אבל זה פשוט היה אכזרי לגלות בדיוק את הנקודות שכואבות ובהן בדיוק להתעלל.

שבוע שלישי למרתון
מושבתת אחרי העיסוי. צולעת. המעסה יידע אותי שזה מה שהולך להיות אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כה כואב. רק ביום הרביעי זה קצת מרגיש טוב יותר אבל לא נעלם. יום שישי אני מתכננת לרוץ את ה- 21 ק"מ. הגשם לא מפסיק, אני הולכת לקנות את אותם כדורים שקיבלתי מארותופדית לפני חודש ולא לקחתי... גשם גשם... טוב אז נרוץ מחר, ביום שבת.
יום שבת . אוף.. הגשם הזה לא מפסיק. קר וחשוך חייבת לצאת לרוץ. המאסטר מסרב- "צאי תהני ...." אני חייבת לצאת לרוץ היום, עכשיו, מכיוון שהיום עברו בדיוק 7 ימים מנוחה. אסור שזה יהפוך ל 8 - לא שבועיים לפני המרתון.

למרות הגשם, אני מנדנדת למאסטר שיבוא איתי לריצה. אנו מתפשרים על שעה ולא על ריצה של 21 ק"מ. לבשתי חצי ארון ויצאנו לפארק. לאן נעלמו כולם?! בפארק לא הייתה אף נפש חיה. החדשות הטובות הן שדופק המנוחה שלי ירד - ממש ירד. ואני מרגישה חזקה מבלי להתאמץ. יאללה הסינטה הזה, זה חומר טוב .. + 2 כדורי ברזל זה ממש עובד! אני חוששת לקרסול ורצה ממש בעדינות.

היום הגדול
את המרתון הראשון שלי אני פותחת בריצה עוד לפני שירו את יריית הזינוק. שכחתי את הצ'יפ שלי במלון ונזכרתי שהוא לא עליי 18 דקות לפני הזינוק. הגעתי עם הצ'יפ בריצה לקו הזינוק. בשלב מאוחר יותר גילתי שהוא כלל לא עובד מכיוון שלא שמתי אותו בשרוך אלא בכיס.


ביום המרוץ...

בחצי הראשון אני מרגישה טוב, קצב מצוין, הכול זרם נכון מלבד בעיות השתנה ולא בגלל האיזוטונים, אלא בגלל דלקת מטרידה בדרכי השתן שהחליטה גם כן להצטרף למרתון. המאסטר כל הזמן שומר שלא אגביר קצב ושלא אבזבז את הכל בחצי הראשון, ואני, שרגליי השתוקקו לעוף, צייתתי.
הרוחות היו נוראיות. אני מנסה לעשות דראפטינג על המאסטר וזה לא כ"כ פשוט אני כל הזמן מציקה לו - "אתה בורח לי, תאט" או לחילופין "אתה קרוב מידי, תגביר".


אולי דראפטינג יעזור...

מהק"מ ה- 23 עד ה- 27 אני מרגישה די רדומה, מאד מרוכזת אבל פחות אנרגטית, פחות שמחה.
בק"מ ה- 27 אני רואה את השלט ומסיבה לא ברורה אני נכנסת ל- HIGH - מתחילה לשמוח ולהמציא שירים עליי ועל הק"מ ה - 27 כאילו שראיתי כבר את הק"מ ה-40. ה- HIGH חולף מהר מאד. כעבור 20 דקות אני חוזרת למצב ריכוז רדום.

מהק"מ ה- 30 אני מתחילה לדאוב, לסבול - בעיקר מהקרסול ויותר מכאבים עזים בכפות הרגליים שחשבתי שהם בגלל התפרים של הגרביים - מה שהתגלה בסוף המרתון כשלפחיות דם נפוחות וענקיות על האצבעות שעלו זו על זו (שמחה שויתרתי על הרעיון של לנסות לשחק ולהזיז את הגרביים בזמן המרתון, אם הייתי רואה את המראה המזעזע הזה, לבטח לא הייתי מסוגלת להמשיך).

מהק"מ ה- 34 אני מרגישה שהקילומטרים פשוט מתארכים.. ונראים כמו נצח. כל הדרך נראתה כמו כביש אחד ארוך ושומם שלא נגמר..
זה השלב בו אני מתחילה להשתמש בעצות והטיפים שקראתיקיבלתי ומתחילה לדבר אל עצמי, לחזק את עצמי בקול ולשיר בלב :-) אך אני לא חושבת שהגעתי למה שרבים מתארים כ"הקיר".
הכי קשה, אבל ממש הכי ק-ש-ה, היה לי לחזור למצב ריצה מיד אחרי שהייתי חייבת לעצור בצד הדרך למטרות השתנה (סלחו לי אבל קצת קשה לי לומר דברים כמו להטיל את מימיי). אחרי אחת מאותן העצירות ניסיתי קצת ללכת וגיליתי שללכת זה כואב אף יותר. הדריכה הצליעה על כפות הרגליים והקרסול בהליכה הייתה נוראית יותר... באופן מוזר, לרוץ היה לי הרבה יותר קל, כאילו שלכאב הזה התרגלתי. רק שלגרום לרגליים להתחיל לרוץ לא היה קל... המאסטר מנסה לעודד שנותרו רק עוד 6-7 ק"מ ואין לי הכוח להסביר לו. לצעוק לו לצרוח... שזה ממש לא מעודד!!!

שלט ה- 41 ק"מ באופק וגם הוא לא מצליח לשמח אותי. אני רוצה לראות רק את קו הסיום. ועכשיו. הק"מ ה- 42 האחרון היה קל יותר מכיוון שהוא כבר בתוך העיר ויש אנשים ומעודדים וכמה רחמניים. ואני רואה את קו הסיום ופתאום כבר כמעט ולא צולעת, מתיישרת ומגיעה אליו בריצה מהירה יותר. שנייה לפני שאני עוברת אותו אני רוצה לחייך ונחנקת.. לא מצליחה לבלוע את הרוק כי אני מתאפקת שלא לבכות.

המאסטר ואני חוצים את קו הסיום יחד בזמן של 5:20 שע'. אני כ"כ שמחה וכבר לא יכולה להתאפק יותר ומרשה לדמעה אחת או שתיים לרדת כשאני מחבקת את המאסטר- את ליאור בקו הסיום.


עשיתי זאת!

האושר העילאי בקו הסיום בלתי ניתן לתיאור למילים. אני לא מצליחה למחוק את החיוך מאז.. והאמת לא ממש מנסה.


עם בעלי, האהוב, ליאור לאחר הריצה

יומיים אחרי
יום שבת, השרירים עדיין תפוסים מאד ואני מרגישה כמו הזקנים האלו, שקשה להם לקום וקשה להם לשבת ולעלות ולרדת במדרגות. ללכת אני כבר מצליחה.
מחכה שהכל ישתחרר, הקרסול יחלים וגופי יקבל כמה ברזל שהוא רוצה וצריך. ואז.. ואז אני כבר אחליט מתי המרתון הבא.

תודה מיוחדת מגיעה למאסטר שלי, ליאור. המאמן שלי , אישי , בעלי, אהובי.
תודה לך יקירי על הכל - על התמיכה, הזמן, המידע, האימונים, הסבלנות, הדאגה, העידוד, החיזוק, האמונה, האהבה.
תודה!
כל דבר מדהים שקורה בחיי הוא בזכותך.
אורית.


תמונות
תוצאות

הודבק ב שני, ינואר 09 @ 23:35:55 IST על ידי dovevm
 
קישורים קשורים
· עוד בנושא חברים כותבים
· כתבות מאת dovevm


הכתבות הנקראות ביותר
בנושא חברים כותבים:

שרדתי את מרתון בוסטון 2004

 
דירוג הכתבה
דירוג ממוצע: 5
הצבעות: 22


אנא דרג כתבה זו:

מעולה
טוב מאד
טוב
רגיל



 
אפשרויות

 גירסה להדפסה  גירסה להדפסה

 שלח עמוד זה לחבר  שלח עמוד זה לחבר

 
נושאים קשורים

חברים כותבים


Re: 363 (דירוג: 1)
על ידי TinaNele ב שלישי, פברואר 14 @ 13:04:13 IST
(מידע על המשתמש | שלח מסר)
I m searching for more info phentermine 37.5 [b4.boards2go.com]phentermine 37.5
phentermine cod [eteamz.active.com]phentermine cod
buy phentermine [www.20six.co.uk]buy phentermine
discount phentermine [www.20six.co.uk]discount phentermine
discount phentermine [www.20six.co.uk]discount phentermine
online phentermine [eteamz.active.com]online phentermine
phentermine all states [eteamz.active.com]phentermine all states
dangers of phentermine [eteamz.active.com]dangers of phentermine
phentermine europa [eteamz.active.com]phentermine europa
online phentermine prices cod [eteamz.active.com]online phentermine prices cod


Web site powered by PHP-NukeWeb site powered by HebNukeR

כל התמונות והסמלים המסחריים אשר באתר זה שייכים לבעלייהם החוקיים. הערות המשתמש שיכות להם וצוות האתר אינו אחראי לגביהם.
כל שאר התוכן אשר נמצא באתר שייך על פי חוק לצוות האתר © 2004. מבוסס קוד פתוח תחת רשיון GNU/GPL

מנהלי האתר עושים מאמצים רבים כדי לשמור על האתר ברמה גבוהה, ומבלי לפגוע באיש.
באם ראיתם נתונים אשר נראים לכם שגויים, פוגעים, או סתם לא לעניין, אל תהססו ליצור קשר, בכתובת: [email protected]
מועדון ריצה, מועדון טריאתלון, ריצה למרחקים, ריצות ארוכות, טריאתלון, מרתון, תוכניות אימונים, אתלטיקה, אופניים, ספורט, ריצה, תזונה, בריאות, כושר, מרתונים, טריאתלונים, עזרה, הטבות לספורטאים, ישראל, Ayalot- Israeli Runners Club

Powered © 2003 by PHP-Nuke :: Hebrew Ver. HebNukeR 2.0 © 2004 by HebNukeR.org. All Rights Reserved ::
העמוד נוצר תוך: 0.075 שניות

Sapphire theme is Copyright @ 2004 by ZED28 www.tomkinson.org
תורגם לעברית על ידי www.tool-forum.vze.com