התחברות או רשום
אפשרויות באתר

כ ל ל י
· דף הבית
· פרטים על מועדון "איילות" והרשמה
· מועדון הכושר קורפוס
· לזכרו של יוסי אבני


· פורום איילות
-פורום איילות ריצה וטריאתלון
-פורום איילות אופניים
· המיוחדים!
· מחשבון הריצה המתקדם בעולם
· גלריית תמונות
· מחשבונים לריצה
· כל הכתבות (לפי נושא)
· כל הכתבות (לפי חודש)
· תחזית תחרויות 2007
· תחזית תחרויות 2008
· כל הסקרים שפורסמו
· קישורים
· שאלות נפוצות - FAQ
· 10 המאמרים הנצפים ביותר
· פינות קבועות

· תוכניות אימון
· ניתוחי ריצות מקצועיים
· ריצות ארוכות
· תזונה
· כושר ואימון
· פגיעות ספורט
· מרתון
· חדר כושר
· רפואת ספורט
· שחייה
· פינת החידריצה
· חדשות מהארץ ומהעולם
· סקירות תחרויות
· טיפים נבחרים
· חברים כותבים
· כתבו על איילות
· רצים אגדיים מהעולם
· עדכונים על איילות
· ראיונות בלעדיים
· ספורטאי החודש
· שירי ספורט

· חשבון המשתמש
· החשבון שלי(בחינם)
· הצע מאמר לאתר
· יומן אימונים אישי
· הודעות פרטיות
· רשימת חברי האתר


למורשים
· פנימי
 
מרתון טבריה - האיש בלי הקיר
חברים כותבים6.4.07
מאת ערן זלר

פעם, בסוף שנות השבעים, כשהייתי עוד ילד ממש קטן, צפיתי בכתבה ששודרה בטלוויזיה – "על מרתון טבריה". זה כנראה היה מרתון טבריה הראשון, או אולי השני. התמקדו שם בכמה רצים – ביניהם רץ צמרת מחו"ל, רץ נכה, רץ עם אוזניות של רדיו, נער אחד וגם איזה סבא שהגיע אחרון במרוץ אבל ראשון בלב.

התמקדות המצלמה ברצים היפנטה אותי. הערצתי את היכולת שלהם להתמודד עם המרחק ועם הקושי. מאותו רגע היה לי לגמרי ברור שיום אחד גם אני ארוץ מרתון. זרע הפורענות נטמע – ומעכשיו הכל היה רק עניין של זמן. הרבה זמן.

לאחרונה החיידק התעורר מהתרדמת העמוקה. החלטתי שזהו זה, אי אפשר יותר לחכות, אני כבר ילד גדול. הגיע הזמן לדבר האמיתי. התייעצות עם כמה מומחים מהתחום הביאה אותי להכרה שמרתון אי אפשר לרוץ "סתם", אלא צריך להתאמן, ובצורה נכונה.

לאט לאט ובהדרגה הצלחתי להיפטר משיטת האימון שהוטמעה בי בימים עברו, לפיה יוצאים ל- 5 ק"מ, שניים ראשונים פותחים מהר ושומרים על מהירות גבוהה. בק"מ 4 כבר נשפכים ואת החמישי רצים על "כוח רצון", ועברתי לריצות איטיות בקצב שיוט. רק ככה, הסבירו לי רבים, ניתן לבנות את הגוף להתמודד עם מרתון.

לא להאמין, שיטת האימון המוזרה הזאת עובדת. ככה בלי להרגיש, וגם בלי אינטרוואלים, ובלי אימוני איכות ושאר ירקות, פשוט השתפרתי. תוצאה מפתיעה לטובה בחצי מרתון בקעת בית שאן הביאה אותי למסקנה שאני כנראה בדרך הנכונה.

טבריה, מלון גולדן טוליפ – הערב שלפני. כמה פרצופים מוכרים, תור מעצבן בערב הפסטה, והרבה מתח והתרגשות. הקשבתי קשב רב לסיפורים מרתקים של רצים ותיקים. "תקשיב ותפנים" הרצה לי מישהו את עיקרי המסקנות: "לא לפתוח מהר מידי, לאכול ארוחת בוקר, חטיפי אנרגיה והרבה מים בריצה, לא לרוץ עם גרביים חדשות ולמרוח וזלין על הפטמות". "בטוח ?" שאלתי את המרתוניסט הוותיק, "בטוח" הוא ענה. "סמוך".

התכנית הייתה להיצמד לפייסר של 3:15 שע' ולעשות הערכת מצב ראשונה בעין גב, אחת נוספת בק"מ 30, ולנסות למשוך עם הפייסר עד כמה שאפשר- בתקווה עד הסוף. ידעתי שהתוצאה האופטימלית תושג אם אצליח לרוץ את כל הדרך באותו קצב – אבל בקצב שתואם את היכולת שלי. האם זאת באמת היכולת שלי?.

לא התאפקתי והחלטתי לקבל חוות דעת מומחים על התכנית שלי. מומחים, כידוע, לא חסרים בארצנו. רבים מהם התרכזו בגולדן טוליפ באותו ערב. הראשון העווה בפרצופו "זה מרתון ראשון ואתה תתפרק בק"מ 30" פסק. השני נתן לי יותר קרדיט והחליט שההתפרקות תבוא בק"מ 36. "תתכנן על 5 שעות, תהיה סולידי" הוא המליץ. ומאחד אחר חטפתי הטפת מוסר רצינית שעיקריה הם: "איך אתה מתייצב למרתון בלי שעשית אינטרוואלים" וכן: "הנעליים שלך לא מתאימות, למה אין לך נעלי תחרות?".

בוש ונכלם יצאתי לשאוף אוויר. בחוץ, על הברזלים, פגשתי אחד עם רסטות, עיניים עייפות וקופסת נובלס בשליש האחרון שלה. "נראה לי שיהיה לך מה זה סבבה מחר", הוא אינפף. השתכנעתי. החלטתי להיצמד לתכנית המקורית.

בתוך ההמולה והבלגאן של הזינוק לא הצלחתי למצוא את הפייסר של 3:15 שע'. אז התחלתי בלעדיו. כבר בחצי הקילומטר הראשון היה לי לגמרי ברור שאני מלא אדרנלין, מלא התלהבות ורץ הרבה יותר מהר ממה שאני אמור לרוץ. לקח לי עוד 300 מטרים בשביל לשכנע בזה גם את הרגליים שלי. הורדתי את הקצב לריצה קלילה. החלטתי לחכות לפייסר. הכי טוב פייסר, וזה גם לפי התכנית.

מבט אחד לאחור ואי אפשר היה לפספס – בחור אחד עם שרירים בולטים ברגליים וג'קט צהוב – מסביבו ומאחוריו שבט שלם של רצים. עוד 20 שניות וכבר לא הייתי צריך להציץ אחורנית – שמעתי אותם. רקיעות רגליים של כמה עשרות ודיבורים (בשלב הזה עוד יש כוח לדבר).

ממש כמו בדבוקת אופניים – נתתי להם לעבור בשביל להצטרף אליהם מאחור. מיקמתי את עצמי בתוך הדבוקה, מוגן היטב מהרוח ואמרתי לעצמי "יאללה להפעיל את הטייס האוטומטי".

ק"מ 7.5 – הביתן של איילות משמאל חלק מאיתנו מתכבד בחטיפים ושתייה. נפנופי ידיים ושיחות ששמעתי בתוך הדבוקה הביאו אותי למסקנה שאני רץ עם חבר'ה רציניים. איך בדיוק אני אמור להחזיק איתם, ג'וגר שכמותי? "לא נורא תנסה - בדרך כלל אתה מפתיע את עצמך לטובה" ענה לי קול פנימי.

ק"מ 9 ומשהו. ניסיון כמעט כושל לאסוף איזה בקבוק מים וגם ללגום ממנו, בשילוב של איזה רץ לפני שבדיוק החליט לעצור, גרמו לי לראות את דבוקת ה- 3:15 שע' מתרחקת ממני. הגברתי קצת וחזרתי אליהם. פתאום היה נראה לי שהדבוקה מהירה מדי בשבילי. הדחקתי את המחשבה והתנחמתי בג'ל ראשון (טעם תפוחים) ובבקבוק המים.

הפניה שמאלה לכיוון עין גב סימלה את תחילת המאבק ברוח הארורה. אומנם הזהירו אותי מראש, אבל ממש לא חשבתי שזאת תהיה כזאת שרקייה. רוח צד עוצמתית שביקשה להעיף אותי למטעי הבננות. אחד מהרצים בדבוקה החליק בצורה לא סימפאטית ושב אלינו שרוט (בברך).

פתאום הבנתי שהדבוקה מתחילה קצת להתדלדל. המרחק והרוח החלו לגבות קורבנות ראשונים. החלקה נוספת של איזה רץ לפני, שאילצה אותי לדלג מעליו, כדי לא ליצור על גופו טביעת נעל ספורט במידה 43, הביאה אותי להכרה כי צריך להיות ערני וזהיר. אחרת העסק יסתיים, ולא על קו הגמר. לרץ שלום והוא סיים בתוצאה יפה.

בשלב הזה מבחינים ברצי העילית שהסתובבו וכבר רצים חזרה. איילות שכמותם, פאר היצירה האתלטית. והנה נילי אברמסקי ואורנה בלאו ועוד כמה תותחים. איזה קצב ואיזה סגנון. ההשראה מהם מפיחה בי תקווה.


רצי העילית בנקודת הסיבוב. מעליהם – רוח הצד מתעללת בעצים

הנה נקודת הסיבוב מתקרבת. אבא שלי אמור לחכות כאן ולצלם ואח שלי מתכנן להצטרף אלי, בשביל לרוץ איתי את החצי שעוד נותר. הוא רץ מרתון ראשון בשנה שעברה, יש לו המון עצות וגם תחושת קצב לא רעה.


דבוקת ה- 3:15 לפני הסיבוב בעין גב.

הסיבוב – 1:36:30 שע', אני בתוך הקצב, הכל לפי התכנית. צריך להיות מרוכז ולהמשיך ככה. חמש שניות אחרי הסיבוב הכתה בי העובדה שלא נפטרתי מהרוח הרעה הזאת. כמו מתאגרף צמרת – היא תוקפת מכל הכיוונים ולא מרפה.

"איך הולך ?" שואל אותי האח, ברעננות של אחד שאין מאחוריו 21 ק"מ, "קשה עוד להגיד" עניתי "אבל בכל זאת די קשה". הוא הסתכל עלי במין חיוך ואמר: "הצחקת אותי, אתה נראה קליל". "תודה גבר". השקנו ג'לים לחיים.

בתחנה הבאה לקחתי שתי כוסות של משקה איזוטוני. הכוס הראשונה נשפכה לי על החזה ועל יד ימין. את השנייה אמנם הצלחתי לשתות אבל התחושה הייתה שחלקה לפחות גלש לקיבה שלי דרך הנחיריים תוך שהוא מפעיל את רפלקס החנק של הפסקת הנשימה. "שיט, להיות קורבן לתאונת צלילה דווקא בק"מ 28 של מרתון ?". בעסה.

בק"מ ה- 30 כיבדתי את עצמי בעוד איזה ג'ל. שולחן השתייה כבר היה הרחק מאחורי, כך שלא היה לי היכן לזרוק את הג'ל המשומש. שאלתי בנימוס איזה רוכב אופניים שעבר לידי אם לא אכפת לו לקחת את הפסולת. אני לא רוצה ללכלך ולגרום לנזק סביבתי לכינרת שממילא כל מיני מטיילים, שמתעמרים בה ומשאירים טינופת למכביר. הוא שמח לעזור – ופתאום הבנתי שאם יש לי כוח להתעסק עם איכות הסביבה אחרי שלושים ומשהו ק"מ – סימן שמצבי ממש טוב.

ה- D.J שהתמקם אי שם ליד צמח הפיח בי אנרגיות מחודשות שכמעט הביאו אותי להחלטה שגויה להגביר קצב "ולתת בראש". ריסנתי את עצמי ורשמתי לעצמי להאיר את תשומת לב המארגנים כי בשנה הבאה ישתדלו להציב לאורך המסלול עוד צדיקים כמו ה- DJ הזה. מבחינתי הוא קנה את מקומו בעולם הבא.

מקהלת ילדים מצד שמאל של הדרך בצרחות עידוד. נופפנו להם בחזרה. הם בגיל שחוויות מסוג זה נשמרות להרבה שנים. מי יודע, מישהו מהם עוד עלול לרוץ פעם מרתון. לקחתי עוד ג'ל – ככה שיהיה.

עוברים מעל הירדן ואין ברירה - חייבים עכשיו להתמודד עם "העלייה של בית ירח". ידעתי שהיא תבוא. חששתי מפניה, ועכשיו זה ברור יותר מתמיד – היא כואבת ואין שום דרך לעקוף אותה. טוב, מצד שני היא גם קצרה ולא מאוד תלולה (אני ירושלמי). עוד אני מתכנן איך להתגבר עליה – והנה היא נגמרת. קצר ולא מאוד כואב. ולמרבה ההפתעה הפייסר ואני עדיין כתף אל כתף.

בירידה מן העבר השני פתאום התחלתי להרגיש את שריר הארבע ראשי בשתי הרגליים. כל צעד הביא למן רטט או עיקצוץ בשריר. זה לא ממש כאב אבל זה בפירוש סימן מבשר רע. פחדתי שכל שרירי הרגליים יתפסו, דבר שרק רע יכול לצמוח ממנו. מישהו שם חילק בננה ופרי יבש – לקחתי. מים קיבלתי מאיזה רץ אחר.

עוד כמה דקות ריצה וזה הגיע. אני לא יודע אם זה באמת "הקיר" בכבודו ובעצמו – אבל התחיל להיות לי ממש קשה. כאבי שרירים ותחושה שקשה לסחוב. ניסיתי מדיטציה בשילוב עם "חשיבה חיובית", בה כיכבו נערות בביקיני, מסג' טוב והרבה אוכל. נאדה, שום דבר לא עזר. הכאב שם, הקושי לא הלך לשום מקום, ושרירי הארבע ראשי והתאומים מאיימים עלי, בלי להתבייש, שהם עומדים להכריז על סכסוך עבודה, עד שתבוא הקלה בתנאי העסקתם.

"שב, שב לו על העקבים הנחה אותי אח שלי" כשהוא מצביע על הפייסר המתרחק ממני. והוסיף: "עוד אין הרבה, עכשיו זה המרתון ועכשיו זאת המלחמה". וואלה? יש לו הבחנה דקה לאח הזה. צמצמתי בחזרה להוא עם הג'קט הצהוב והשרירים ברגליים.

ופתאום הגעתי לתובנה שקשה מאוד להילחם בקיר – יותר פשוט "לברוח" ממנו. אז ניסיתי קצת להגביר בשביל לברוח מהקיר הארור הזה, שיחכה לאיזה פראייר אחר בק"מ 37. ואח שלי ספק שואל ספק פוסק "יש לך כוח?". "לא יודע" עניתי, "צריך לחכות ולראות". "מה לחכות? זה כבר כמעט הסוף, יאללה תן גז".

עוד מבט אחד לפייסר והחלטתי שניפרד כידידים. הוא איחל לי בהצלחה. פרידה זה לא דבר קל, בטח לא אחרי שעשינו כברת דרך יחד. מיד אחר כך אני פוגש את עופר בן דור הוותיק, שהסתפק היום ב- 10 ק"מ. עכשיו הוא מעודד אותי. פסק הדין שלו: "תמשיך ככה אתה יורד היום משלוש ורבע". תודה עופר - תאמינו לי יותר טוב מרוח גב.

ק"מ 40 היה הארוך ביותר בחיי. סיוט אמיתי. הוא לקח משהו כמו 4:30 דק' שהרגישו כמו שבועיים. קיללתי בקול רם את האמ-אמא של הארבעים הזה ולמה הוא החליט להיעלם לי דווקא עכשיו? ולמה הוא לא מגיע כמו שקבענו? ומה אני הולך לעשות לו שאני תופס אותו. פתאום הוא הופיע – איזה שלט עלוב עם שתי ספרות. החלטתי להניח לו – בסופו של דבר הוא היה במקום שקבענו להיפגש – זה אני שקצת התעכבתי.

ק"מ 41 היה קשה באותה מידה. אולי יותר. מזל שלא נשארו בי מספיק נוזלים בשביל דמעות. במקום זה חייכתי לאמא וילד עם אופניים. מה יש, שיחשבו שמרתון זה כיף. גם עלי ככה עבדו פעם.

הקילומטר האחרון ואני עסוק בתפילה לרגליים "בבקשה אל תכשילו אותי עכשיו". המחשבה על רגליים מכווצות לאורך ולרוחב (מה שנקרא "רגל קרש") עוררה בי אימה. לא רוצה להיות כמו משה רבנו, שעשה את כל דרך הייסורים מבלי לזכות להיכנס בשער.

אבל, ק"מ 41.5 הוא לא הר נבו ואני לא משה רבנו. ועכשיו כבר אפשר לראות את המלונות ואפילו יש כמה טיפוסים שעומדים בשולי הכביש. חלק מהם אפילו צועק "כל הכבוד" "כל הכבוד" ו- "קדימה זה רק עוד 800 מטר". מישהו אחר צעק "תשיג אותו תשיג אותו".

לא רוצה להשיג אף אחד רק לגמור עם הסיוט הזה.

200 המטרים האחרונים הם המרגשים ביותר. לא התאפקתי, הרמתי ידיים וסימנתי בהנפות ידיים לאנשים שניצבו מעבר לגדרות שיתחילו להריע לי. בדיעבד קצת מביך אבל אפשר להבין. ואח שלי הוסיף: "יאללה תעודדו אותו הוא רץ מרתון היום". צעקות העידוד ומחיאות הכפיים מצד אותם מעטים נשאו אותי כבר עד לקו הסיום. האמת, התרגשות ענקית. תחושה מדהימה, שקשה לתאר וקשה להסביר למי שאף פעם לא רץ מרתון. שווה את הכל. באמת.

למרבה הצער, התוכנית המוקדמת לחייך באושר על קו הסיום לא צלחה. ככה זה שהרגליים שורפות. מצד שני גם לא בכיתי – וגם בכך יש לראות הישג לא מבוטל.


הנסיון לחייך כשל. הנפת ידיים היא גם סוג של הצלחה

3:11.36 שע'– כ- 3:30 דק' מהר יותר מהתחזית הכי אופטימית שהייתה לי בבוקר, ועוד בנגטיב ספליט. הרבה יותר טוב ממה שחזו לי כל מיני "מומחים". שיאכלו את הכובע.

כמה תמונות מאבא, שהגיע במיוחד מצויד במצלמה, נשיקה מהגברת הראשונה (שלי) ויאללה, עם הצליעה הקלה והכאבים בכל הגוף – ישר לתוך האמבטיה במלון.
"היה מאוד קשה ?" היא שואלת. "שטויות" עניתי קצת מים, ג'ל ובננה ואני יכול לעשות את זה עוד פעם. עוד היום. היא הבליעה חיוך.
נתמך על ידה במדרגות של ה"גולדן טוליפ", בדרך לחדר, שאלתי: "היית פעם בברלין? בספטמבר?...."


ומזווית אחרת - בדרך לאמבטיה במלון

ערן זלר

הודבק ב שישי, אפריל 06 @ 17:53:18 IDT על ידי Dovevm
 
קישורים קשורים
· עוד בנושא חברים כותבים
· כתבות מאת Dovevm


הכתבות הנקראות ביותר
בנושא חברים כותבים:

שרדתי את מרתון בוסטון 2004

 
דירוג הכתבה
דירוג ממוצע: 4.87
הצבעות: 41


אנא דרג כתבה זו:


טוב מאד
טוב
רגיל



 
אפשרויות

 גירסה להדפסה  גירסה להדפסה

 שלח עמוד זה לחבר  שלח עמוד זה לחבר

 
נושאים קשורים

חברים כותבים

Web site powered by PHP-NukeWeb site powered by HebNukeR

כל התמונות והסמלים המסחריים אשר באתר זה שייכים לבעלייהם החוקיים. הערות המשתמש שיכות להם וצוות האתר אינו אחראי לגביהם.
כל שאר התוכן אשר נמצא באתר שייך על פי חוק לצוות האתר © 2004. מבוסס קוד פתוח תחת רשיון GNU/GPL

מנהלי האתר עושים מאמצים רבים כדי לשמור על האתר ברמה גבוהה, ומבלי לפגוע באיש.
באם ראיתם נתונים אשר נראים לכם שגויים, פוגעים, או סתם לא לעניין, אל תהססו ליצור קשר, בכתובת: [email protected]
מועדון ריצה, מועדון טריאתלון, ריצה למרחקים, ריצות ארוכות, טריאתלון, מרתון, תוכניות אימונים, אתלטיקה, אופניים, ספורט, ריצה, תזונה, בריאות, כושר, מרתונים, טריאתלונים, עזרה, הטבות לספורטאים, ישראל, Ayalot- Israeli Runners Club

Powered © 2003 by PHP-Nuke :: Hebrew Ver. HebNukeR 2.0 © 2004 by HebNukeR.org. All Rights Reserved ::
העמוד נוצר תוך: 0.082 שניות

Sapphire theme is Copyright @ 2004 by ZED28 www.tomkinson.org
תורגם לעברית על ידי www.tool-forum.vze.com