מרתון ראשון
תאריך: חמישי, ינואר 27 @ 10:58:02 IST
נושא: חברים כותבים


מאת רוני


לפני כמה ימים נזכרתי בתוכנית האימונים הראשונה שלי, מלפני שנתיים. ביום הראשון היה רשום 1 ק"מ ריצה עם הפסקות והליכה. בהדרגה המרחק עלה ל-5 ק"מ וכשסיימתי לרוץ 5 ק"מ ברציפות הרגשתי כאילו סיימתי מרתון!
באותו יום שבו הוצאתי מהאינטרנט את התוכנית הבסיסית מצאתי גם תוכנית הכנה למרתון. הדפסתי אותה ושמתי אותה במגירה ... ומדי פעם הסתכלתי עליה וידעתי שיום אחד אני ארוץ מרתון.

ה- 6.1.2005 (מרתון טבריה) מסומן לי ביומן כבר מעל חצי שנה. התאמנתי, השתדלתי להקפיד על תזונה נכונה, קראתי את כל המאמרים והטיפים החשובים על ריצת מרתון, וקראתי בין היתר שרצוי לדחות אירוע מרגש והחלטות גורליות למועד אחר, אחרי המרתון. כי מה שדוחף את הגוף קדימה בק"מ האחרונים זה לא הרגליים, זה כוח הרצון וחשיבה חיובית.

אך יש דברים שאינם בידיים שלנו וכמעט השתבשו כל התוכניות ברגע האחרון.
השבוע שקדם למרתון היה אחד השבועות הסוערים בחודשים האחרונים מבחינה נפשית, שבוע של מתח, שאלות ללא תשובות ובעיות בלתי פתורות.
בנוסף לכך התקררתי שלושה שבועות לפני המרתון (במחנה אימונים - במסלול של המרתון עצמו) וביטלתי כמה אימונים.
שבועיים התעלמתי מהשיעול וכאבי גרון –"זה יעבור", אבל בשבוע האחרון קצת נלחצתי והחלטתי לקחת כדורים. רק אז התחלתי להרגיש חולה באמת ובשלושת הימים שקדמו למרתון ביליתי בעיקר במיטה. ההיגיון אמר לי שלא כדאי לרוץ במצב כזה אבל הדחף לרוץ היה כ"כ גדול שאפילו לרגע לא שקלתי לבטל את המרתון.
המלצתי לשירה, בת ה-14 שלא קיבלה אישור להשתתף, לוותר על מרתון בשלב זה כדי לא לגרום נזק לגוף, אך כשכתבתי לה ידעתי שאני לא הייתי מוותרת.
בלילה האחרון בקושי נשמתי וגם טיפות אף לא עזרו, אבל ידעתי שעל קו הזינוק הכל יעבור.

וכך היה.
המטרה שלי הייתה לסיים, לא חשוב עם איזו תוצאה. משהו בין 3:55 ל-4:30. היה לי קשה להעריך. החלטתי להיצמד לפייסר של 4:00 שבמקרה היה פעם המאמן שלי. את החצי הראשון ארוץ איתו ובחצי השני אני אראה מה מצב הכוחות.
נשארתי עם הפייסר עד ק"מ 2 בערך. הייתי מאוד מופתעת מעצמי אם הייתי נשארת איתו כפי שתכננתי. זה פשוט לא מתאים לאופי שלי לרוץ עם פייסר. הרגשתי שזה מגביל את החופש, למרות שרצתי את כל החצי הראשון כמעט בקצב שלו – פעם יותר מהר, פעם יותר לאט. לנקודת הסיבוב הגעתי כשתי דקות לפניו.
עד האון (ק"מ 15) היה לי קל, אבל מהאון עד לסיבוב "נגררתי" אחרי מישהו שגרם לי להגביר טיפה את הקצב. בנקודת הסיבוב הוא פרש ופתאום הרגשתי עייפות.

אמנם העלייה של הכביש הייתה מתונה, אך בשילוב עם רוח נגדית היא לא בדיוק תרמה לשיפור המצב. בתחנת המים שהייתה אחרי הסיבוב נגמרו המים. בתחנה הבאה דחפו לי חצי בקבוק ואמרו לי – שתי, עד חמי טבריה אין מים. (וכשנגיע לשם גם שם ייגמר, חשבתי.)

בק"מ 25 התחלתי לחשב כמה נותר לי לרוץ (מעל 17!) וכל המחשבות החיוביות נמחקו מהראש. נזכרתי בכל הדברים הרעים שקרו בשבוע שעבר ובבעיות הלא פתורות שבחיים. כאן עלתה לראשונה המחשבה שאולי אני לא אסיים. אבל "כל העולם" מחכה לתוצאה שלי – אסור להפסיק. גררתי את הרגליים עוד 2 ק"מ ואז ראיתי שמי שרץ לפניי מפסיק לרוץ ועובר להליכה. בנקודה זו נשברתי. הפסקתי לרוץ, עברתי גם אני להליכה. ואחד שרץ אחריי אמר לי – אל תפסיקי, אם תפסיקי אני אישבר.
אחרי שתי דקות השיגה אותי הקבוצה של 4:00. למרות שהיה לי ספק גדול אם אני אעמוד בקצב שלהם חזרתי לריצה והמשכתי איתם כמה דקות. עדיין 14 ק"מ לרוץ, זה בלתי אפשרי, חשבתי ונעצרתי שוב.

הלכתי כמה דקות עד שראיתי את הפניה לחמת גדר שסימנה עבורי קטע חדש במסלול, מה שנתן לי את הכוח להמשיך. לקחתי כמה דקות הפסקה (בהליכה) ואכלתי ג'ל ואמרתי לעצמי – אני מסיימת, לא חשוב מה תהיה התוצאה. מבחינתי 5 שעות. פתאום הייתי רגועה, היה לי מצב רוח טוב. שוב התחלתי לרוץ.

על קו הזינוק במרתון טבריה, 6.1.05.

בק"מ 30 פגשתי חברה שהייתה אמורה להיות הרבה לפניי ואני רואה אותה הולכת. זה הקיר, חשבתי. היא נתקלה בקיר וגם אני רואה את הקיר מולי. הרי כולם אומרים שהקיר בק"מ 30 ושהוא לא זז משם! וכאן על הכביש כתוב 30 ...
אז מה היה בק"מ 28 ? הקיר שלי היה שם, לפחות איזה שהוא קיר פסיכולוגי ושברתי אותו!

אמרתי לחברה – בואי, גם אני גמורה, בואי נרוץ ביחד!
היא חזרה לרוץ ואני איתה. היא הייתה מאוכזבת מאוד כי ציפתה ליותר ועשתה תוצאה טובה במרתון הקודם שלה. אבל המשכנו. מדי פעם הלכנו כמה דקות כדי להתאושש וזה עזר.

בק"מ 34 נתפס לי שריר. בחיים לא נתפס לי שריר בריצה ולא ידעתי מה לעשות ואם זה יעבור או לא. אחרי זמן קצר יכולתי להמשיך לרוץ וכך המשכנו - ריצה הליכה ריצה הליכה. לא הסתכלתי בשעון, זה לא היה חשוב. רק להגיע.
המשכתי לעודד את החברה ורצים אחרים שעצרו. לפחות ניסיתי.

חצי ק"מ לפני הסיום היא הגבירה את הקצב, אבל אני הרגשתי שאני לא יכולה יותר מהר ואמרתי לה – תרוצי! אבל היא התעקשה להישאר איתי ואמרה לי – בלעדייך אני לעולם לא הייתי מסיימת את המרתון. ואני אמרתי לה שלא בטוח שאני הייתי מסיימת בלעדיה, בלי לעודד אותה ואת עצמי.
חצינו את קו הסיום באותה שנייה אחרי 4 שעות 11 דקות ו-3 שניות. מרתון ראשון.







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=264