מה היה לנו... /אילן
תאריך: שישי, יולי 29 @ 11:48:52 IDT
נושא: השמיים הם הגבול- הפינה של אילן


מאת אילן

כל כך הרבה זמן כבר לא כתבתי. נקווה שחוש הביטוי שלי לא הלך גם, במיוחד שאני רוצה מעט לסכם את העונה הזו שלי (ה-15 במספר)...

התחלתי את העונה עוד בקיץ שעבר, וזאת עקב הרצון שלי ושל עוד שניים משותפיי לריצה בשנים האחרונות (רונן ואביגדור) לעשות מרתון בשוויץ. איזה סיוט זה להתאמן למרתון בקיץ, במיוחד הארוכות- לא מספיק אני עובד קשה כל השבוע, לך תקום בשבת בשעה 4.30 לפנות בוקר לריצות ארוכות ותסיים אותם שקרני השמש היוקדות מתחילות לפוצץ לך את הראש. אבל עכשיו שאני כותב נופל לי האסימון, זה לא ריצת המרתון בכל העניין, אלא ההכנות, האימונים, וכל מה שמסביב, זה הקטע האמיתי.

שבועיים לפני הנסיעה, בזמן החגים, יום אחד טלפון מרונן (שותפי לריצה) שאומר: "שמעת מה קרה לשולץ"? תשאלו מי זה שולץ? שולץ זה מאיר יפרח, איש יקר מאוד עבורי ולא אחסוך בשבחו של אדם יקר זה שהרבה מהתוצאות שלי כיום בריצה נזקפות לזכותו, כי זה האיש שהביא אותי לאיילות, נתן לי את הזכות להידבק אליו למשך שנים ארוכות ואני קרצייה לא קטנה, אך מאיר היה בשבילי הכול מעבר למאמן: חבר תומך, מאיר בנה אותי כרץ ו-25 המרתונים (אולי יותר) שעשיתי עד היום נזקפים הרבה לזכותו- לזכותך מאיר יקירי, אתה איש יקר לי מאוד ואני אוהב אותך, כמה פעמים כבר כתבתי זאת, אך מהעולם שאני בא, שם הכול בנוי על אינטרס, שם המילה "לתת" לא מוכרת בכלל כי אם זה לתת, זה מיד גם לקחת ובהרבה מקרים גם זכות, אז להיתקל בך, מאיר, לפני כמעט 15 שנה היה אחת המתנות שקיבלתי בחיי.

אבידב (38), אילן (בצהוב- 440) עושה כבוד למאיר יפרח (במרכז). תמונה ממרוץ כפר סבא 2005: המרוץ הראשון של מאיר לאחר השיקום, בו קבע 46 דק' (בעל שיא אישי של 34 דק').

15 שנה (02/08/1990) עברו מאז יצאתי בפעם האחרונה משער כלא רמלה. אתם יודעים מה זה עבורי 15 שנה ללא פשע, סמים וכו', ולחיות את החיים ללא כל דבר שמשנה מצב רוח אפילו (לא שוקולד עד יין)? זה פשוט לא אני, זה מישהו אחר עשה ועושה עבורי את העבודה הזו, מישהו פשוט שלח ושולח אליי מלאכים טובים שיעזרו לי וישמרו עליי, כי הוא יודע כמה קשה לי.

ונחזור לשולץ. למה קוראים לו שולץ? לפני כ-10 שנים, בזמן אימון ארוך למרתון טבריה, רצנו צוות שכלל את מאיר, צבי פישמן, עוד שני חברים (שפרשו מאז) ואנוכי. בק"מ ה-30, כשאנו עייפים מעט, פתאום כאילו יפרח הוציא מבערים והתחיל להרביץ כמו חייל גרמני ממושמע ואז צחקנו ואמרנו הוא הוציא את ה"שולצים" וכאן ניתן השם ואני קורא לו עד היום כך.

ונחזור לאותו יום שרבי שבו הודיעו לי שמאיר ניפצע בתאונת דרכים קשה. הרגשתי חולשה בכול הגוף, נהייה לי כבד בנשמה. מזמן לא הרגשתי כזו הרגשה, אפילו כשהשופט שלח אותי למספר שנים טובות לבית הסוהר ואיבדתי את החופש שלי, פה הרגשתי שאני מאבד משהו חזק יותר עבורי. הלכתי עם בני הקטן ביום כיפור בזמן הצום לבקר אותו, לבני לא נתנו להיכנס בכלל לאזור ואילו אני הצטרפתי לבני המשפחה שעמדו ליד חלון קטן והסתכלו פנימה. כשנתנו לי לראות מה שראיתי קשה לפרט על הדף. האיש היקר לי מחובר לצינורות ופצוע בכל חלקי גופו, מפרפר, תמונה כזו לא שוכחים ובטח לא איש שאתה כה אוהב. קראתי רק לפני שבוע את הכתבה שעשה חבר על מאיר ועל העזרה שלו לאותו חייל פצוע, כן האיש שנותן ונותן אך לא יודע לקבל ושאתה בא להגיד לו "תודה", אומר "עזוב הכול בסדר". מאיר יקירי, אני מתאר לעצמי שהשיקום לא קל וגם אם אנו לא הכי בקשר היום אז תדע שאני מוקיר ומעריך אותך מאוד ורוצה אותך איתי, אתה חסר לי! איזה דרמתי אני אה?.

לי אישית הייתה עונה לא רעה: רצתי שני מרתונים, אחד בחו"ל, 25/05/05, והשני בארצנו החמודה ממנה הכי זכור לי הקטע שאני ועוד אחד האנשים היקרים לי, אבידוב, חצינו יד ביד את קו הסיום, דבר שלא רואים כל יום, אך אני חוויתי זאת ובכיף. בבית בחצי מרתון גם הייתי טוב, עשיתי תוצאה שחשבתי שיותר לא אזכה לעשות בחיי, 1:23 שע', וכבר סיפרתי לכם איזו הרגשה זו לעבור ליד בית סוהר שאטה (מקום שאני לא מאחל לשונאים שלי) עם גביע ביד.

עברתי השנה גם משהו בחיי האישיים, מה אני אגיד לכם, לא קל. על דבר פחות מזה הייתי שובר את הכלים, אך ידעתי לקבל זאת כמו גדול למרות שזה די כואב ואני עם הרגישות שלי במיוחד עם הילדים, אך גם כמו בחיי בכלל אני עושה כמיטב יכולתי ואני מת על ילדיי, הם חלק מהכוח המניע שלי. אין ריצה, במיוחד בתחרויות הארוכות [מרתון], ברגעים הקשים שאני רוצה לעשות טיפה טוב לעצמי. בכל "הסבל" של הק"מ הריצה עולים הילדים כל אחד והאמירה שלו, לא יודע למה אני מכניס פתאום נושא זה, אך אם זה נכנס סימן שזה חשוב לי ואני מרגיש שאני עוסק באנשים יקרים לי אז איך אפשר להתעלם מהילדים שה"דרישה" שלי מהם זה להיות ישר ולכבד את הוזלת, כי איינשטיין הם לא יהיו אבל בני אדם מועילים נותנים ועוזרים הם יכולים להיות, זה בעצם גם התיקון שלי. חשבתי לכתוב על ריצות שונות, אך הכתיבה הלכה לכיוון היקרים לי אז הלכתי איתה.

"כבר סיפרתי לכם איזו הרגשה זו לעבור ליד בית סוהר שאטה (מקום שאני לא מאחל לשונאים שלי) עם גביע ביד"

קוריוז אישי קטן:

הייתי בטוח שהשנה אני עובר לקטגוריה +50. הייתי מאוד מבסוט שאני התבגרתי בעוד שנה, קצת פסיכי לא? אבל כשאתה רואה את כל הרצים המעולים האלה בקטגוריית גיל +45 אתה מבקש רק להיות, כי במצב כזה אפילו את הניילון של הגביע אני לא אראה, אחחח איזה רצים ובאמת עם כל הפיתיון ובאהבה, כל הכבוד, למרות שלי אישית נהייה שם בית "המוות", אז ביום הולדתי ה-49 כביכול הודעתי לכולם שבשנה הבאה אני עושה מסיבת הגיעי לגיל היובל, ואז כמה דקות לאחר מכן בא אליי המעסיק שלי ואמר לי: מה קרה לך אילן אנחנו באותו גיל, שזה אומר 48. לא האמנתי לו, ראיתי את כל התקווה שלי לגביעים זזה בשנים, אך הייתי חייב להתקשר לאימי כדי לבדוק זאת ואכן כן, אני בן 48 ונשארה עוד שנה בבית "המוות" אך בכיף, העיקר שנהיה בריאים, נמשיך לרוץ שלא להיתקל ולראות את אותן תמונות כמו שראיתי בבית חולים של האיש היקר, מאיר שולץ. אני מתרגש, אך אני באמת רוצה להודות לאנשים יקרים לי כמו אבידוב, יפה, מוטי מזור, שתמיד נמצאים בשבילי, לחברת סאקוני, יובל, חמדה, טוביאס, מעבר לזה שהם עוזרים לי בשנה האחרונה, הם עוזרים כמיטב יכולתם לחברים שאני שולח שבאו מהמקום שאני באתי– תבורכו!

ב-02/08/05 יהיו לי 15 שנה עגולות ללא כל דבר שמשנה מצב רוח וזה מרגש אותי מאוד לראות היכן הייתי והיכן אני נמצא היום.
ניפגש ב-9.9.05 במרוץ רשפון הגדול שדובב היקר מארגן.

פגרה נעימה עד כמה שאפשר
כי השמיים הם הגבול

אוהב, אילן







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=325