המרתון הראשון שלי/ אופיר פרנקל
תאריך: שלישי, ינואר 24 @ 22:43:55 IST
נושא: חברים כותבים


מאת אופיר פרנקל

אני זוכר את הריצה הראשונה שרצתי אי פעם בימי חיי (ואני לא מתכוון לריצות בחצר של הבית ספר או אחרי כדורגל בשכונה) אלא ממש לג'וג הראשון.
הייתי בן 14 או 15 והחלטתי שאני רוצה לרוץ. ערב אחד עליתי על מד"ס ויצאתי לסיבוב של כ-3 ק"מ בשכונה.
תשאלו מדוע אני זוכר את זה כל-כך טוב ויפה כאילו זה קרה אתמול או שלשום? פשוט בגלל שאני ממש זוכר את הנקודה המסוימת על המדרכה כשכאב חד פילח את שריר התאומים ברגל ימין ונעצרתי, מיד, די נבהלתי וצלעתי הביתה מופתע ומאוכזב.

מאז ומתמיד הייתי איכשהו מחובר לריצות, היו תקופות של בתוך זה ותקופות של ביניים, אבל איכשהו זה תמיד היה שם – ריצות בשכונה, בים ובכרמל, בלי תכנית אימונים, בלי מרחקים או זמנים מדודים, פשוט לרוץ, בשביל הכיף.

בתחילת 2003 התחלתי לעבוד במשמרות וזה נמשך שנתיים... שנתיים של עבודה ברוב השבתות, בחגים, בלילות – שיגרה של שעות שינה לא מסודרות, חוסר בשעות שינה ואכילה ממש לא בריאה. באותה תקופה גם הפכתי שוב לסטודנט (התחלתי תואר II)– במילים אחרות – שנתיים לא התאמנתי וגרוע מכך.

כמו עוגה מאוד מוצלחת הלכתי ותפחתי, אכלתי בלי חשבון בלי הגבלה ובלי סדר –לא בכמות, לא בשעות ולא ב-"איכות".
יום אחד החלטתי ש-די!
לפעמים דברים מסתדרים בחיים ובתזמון מופלא ולא מתוכנן מראש, התחלת הדיאטה שלי לוותה בהפסקת העבודה במשמרת וזה מאוד עזר והקל. שוב ישנתי בלילה, עבדתי ביום, ואכלתי בשעות מסודרות וקבועות. פצחתי בדיאטה, נשקלתי פעם בשבוע והתחלתי להתאמן בחדר כושר על מכשיר ה-"סקי" (מה שמכונה לפעמים "קרוס טריינר" או "מסילה אליפטית"). התמדתי והעליתי בהדרגה את משך האימון ואת האינטנסיביות שלו, עד שיכולתי להתאמן עליו חזק במשך שעה, במקביל הקילוגרמים אט אט נשרו והתחלתי להרגיש טוב יותר.

ערב אחד היה לי מעין "רעיון" שעלה, בעיקר מסקרנות, לצאת לריצה, לנסות לראות איך ירגיש לרוץ את אחד המסלולים ברחובות הכרמל שרצתי שנים קודם לכן כל-כך הרבה.
התלבשתי, יצאתי, רצתי ו....הייתי המום, הרגשתי שאני שורף את המסלול, שאני רץ אותו בקלילות ובכיף כמו פעם, דמיינתי שמישהו מושך אותי ואני נגרר אחריו בלי מאמץ. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, אבל זה ממש ממש עשה לי חשק לרוץ (בדיעבד אני מבין שהאימונים על המסילה האליפטית בנו לי בסיס אירובי לא רע ומאחר ולא ניסיתי בכלל לרוץ, ברגע שניסיתי זה פשוט הלך, הגם שזה השתלב עם משקל נמוך משמעותית שהיה על הרגליים לסחוב)!

התחלתי להתאמן בחד"כ על מכונת הריצה, קניתי את חולצת הריצה הראשונה והרגשתי ממש טוב עם עצמי, כתבתי "ריצה" ב- google וגיליתי את האתרים של איילות ושוונג. הפכתי להיות רץ, הרגשתי טוב יותר עם עצמי וניסיתי תכנית אימון כלשהי מהאתר של שוונג ומיום ליום נהניתי יותר ויותר.

ואז שוב רעיון, למה לא לנסות תחרות? סתם ככה בשביל החוויה, לראות איך זה.... נרשמתי לסובב גזר. בשבוע של התחרות הייתי בחו"ל ורצתי רק פעם אחת, חזרתי ביום חמישי וביום שישי רצתי 12 ק"מ שאז היה בשבילי מרחק שיא. חזרתי הביתה ו...אופס, טעות, מרוץ גזר הוא לא ביום ראשון כמו שחשבתי הוא מחר! בשבת! ואני גמור מריצה ויש לי כמה שעות לישון ולקום ולנסוע. זה מה שעשיתי וזו תחרות הריצה הראשונה שלי. אחרים התחממו על קו הזינוק ואני צלעתי אליו עם רגליים גמורות מריצה ארוכה מאוד (במונחים של אז) שנגמרה 10 שעות קודם לכן.
רצנו בגזר 10.6 ק"מ ועשיתי את זה ב-63 דקות בערך – But I was hooked.

התחלתי ללכת פה ושם לתחרויות – מרוץ גלעד, 5000 מ' במכביה ובאוגוסט זה הופיע באתר של איילות – 3 תכניות אימון לקראת מרתון טבריה. לא החלטתי מיד שאני עושה את זה ובעצם לא החלטתי כמעט בכלל, רק חשבתי שהתכנית (לרץ המתחיל ה-"אמיץ") תהיה לי איזו מסגרת כללית לאימונים מעכשיו ואחר-כך "נראה מה יהיה".

מהר מאוד הבנתי שלא מסגרת ולא "בטיח"... הכי פשוט זה להיצמד למה שכתוב וככה עשיתי. באותו זמן ריצת סופ"ש של 16 ק"מ נראתה לי כדבר כמעט דמיוני והמרתון נראה רחוק ולאו דווקא אפשרי.

תכנית האימונים למרתון גרמה לי לגלות את הריצה מחדש, כאילו זה ספורט חדש לחלוטין עבורי. המרחקים ההולכים וגדלים של הריצות גורמים להבין בצורה מאוד מאוד חזקה שמשהו קורה בגוף, משהו משתנה – אני מבין מאוד קטן בפיזיולוגיה כך שאשאיר למומחים את ההסברים על מיטוכונדריה, מנגנון הגליקוליזה ושאר ירקות. אני תיארתי את זה לעצמי ולכל מי שטחנתי לו את הראש בסיפורים שלי באותו הזמן בצורה הרבה יותר מופשטת – "מרגישים שהגוף משתנה" אמרתי.

אימונים למרתון גורמים לך ללמוד מסלולים חדשים, המסילה בחדר הכושר בטח לא רלוונטית לריצות של מעל 10-12 ק"מ ובכל מקרה זה משעמם רצח ומסלולים קודמים שהכרתי פשוט הפכו לקצרים מדי. התחלתי להתעניין ולחקור וכך מצאתי את עצמי בדרך נוף כרמל, לאורך החוף באזור מכון לחקר ימים ואגמים וחוקר שבילים בשדות של עמק יזרעאל.

במקביל היו תחרויות "על הדרך" ולמדתי לחלק כוחות בתחרויות של 10 ק"מ ולרוץ טקטי, הזמנים השתפרו ובסופו של דבר הגעתי לאזור ה- 46.5 דקות. התחרויות הפכו את כל העניין להרבה יותר כיפי ומעניין, כל תחרות בפני עצמה הייתה סיבה לשמחה התרגשות וכיף גדול.

בתור אדם שמגיע מתחום השיט של מפרשיות/יאכטות אני יכול לומר שאחד הדברים שקוסמים לי בריצה הוא שכלי הרכב הוא למעשה הגוף וזה שילוב מאוד חזק של Body & Soul ואני אסביר – כשמפקדים על סירת מפרש בתחרות צריך מיומנות רבה וניסיון בתפעול הכלי, בקריאת התמונה של כלי השיט האחרים מסביב, במצב הרוחות בזמן נתון ובתכנון טקטיקה על פי ההערכה של התפתחות כיווני הרוח בהמשך ועוד ועוד.
זה מרתק ומדהים וכיף אדיר אבל בסופו של דבר יש אדם בנפרד וספינה בנפרד. בריצה, אנחנו מתכננים טקטיקות, שומרים כוחות , לוחצים על הדוושה יותר ופחות והכול זה בעצם אנחנו,"כלי הרכב" הוא הגוף שלנו, וזה מאוד מאוד מיוחד בעיני.

ראיתי שמרחקי ריצות הנפח משתנים כל הזמן ושאין לי אפשרות בכל פעם להעריך את המרחק מחדש, אז קניתי לי Forerunner-201 של גרמין, שהפך להיות שותף קבוע לריצות השטח.
חוויתי חוויות טובות ורעות כמעט רבות מספור – ריצות ברוחות קרות וקורעות על הכרמל בלילות הסתיו, חקירות שבילים בשדות העמק שנגמרו לא פעם בדישדוש בבוץ, בערוגות ובמעברי מים לא עבירים, ריצה עם נעלי ריצה חדשות (הוריקן 7 של סאוקוני) שקרעו לי את הרגליים עם יבלות ועברו לצערי באופן כמעט מיידי לאפסון.

ראיתי את השדות על העמק משתנים לי אט אט מול העיניים, חום ואח"כ לבן של כותנה ואח"כ הרבה המולה של משאיות וכלים חקלאיים וקטיף הכותנה ושוב חום ופתאום הכול ירוק, ורדים שפרחו, עצי פקאן שנתנו אגוזים והייתי קוטף ממנו שניים שלושה ואוכל לפני/אחרי ריצה, הדרים שנתנו אשכוליות. נוצר איזשהו קשר אצלי למקום הזה.

זוכר איך שדובב המליץ לאכול תמרים בארוכות ולא היה לי שום מושג איפה לתקוע אותם ורצתי מחזיק אותם ביד בשקית ניילון קטנה של סנדביץ' לאורך 32 ק"מ כאילו אני ילד קטן שחזר עם שקית הפתעה של יומולדת.
אח"כ עברתי לג'לים וכמו כולם גם אני ניסיתי 1001 דרכים לנשיאת הג'ל בזמן הריצה. אחת מהן הייתה לתקוע אותו בין המכנסיים לגוף מה שהשאיר לי עד היום צלקת על האגן מריצה ממש מחורבנת של 30 ק"מ באיזה מוצ"ש קר על הכרמל.

...וכל הזמן הזה המרתון מתקרב... הנה ראש השנה ויום כיפור שבו אני יוצא מהבית ורץ חצי מרתון לכיוון צומת התשבי וחזרה, והנה חליתי בדלקת בקיבה ופספסתי ארוכה של 30 ק"מ ורצתי 32 שבוע אח"כ ושוב מקפיצים אותי ביום שישי לעבודה ואני חוזר מת ובקושי ישן בלילה ורוצה לרוץ 32 או 34 ק"מ ונגמרים לי הכוחות אחרי 25 ק"מ ואני עוצר.

שלושה שבועות ל-D day, ארוכה אחרונה וחשובה מתוכננת – 35 ק"מ ואני מחכה לה וחושש ממנה כמו מהתחרות בכבודה ובעצמה ואני יודע שאת "זאת" אסור, אסור, אסור לפספס. אותו סוף שבוע היה סוער, שבת בבוקר הגיעה ובבית מול החלון הגדול של הסלון אני עומד כמו אריה בכלוב, "לצאת או לא"?? ואז הגשם קצת נחלש ואני מחליט לנסות. מתכנן לרוץ לכיוון קריית טבעון דרך צומת יגור ומשם לצומת התשבי ולכיוון צומת מגידו וכשהגרמין (שעון) יראה על 17.5 ק"מ להסתובב.

העסק מתחיל בכיף אבל איכשהו איך שהקילומטרים נגמעים להם ואני מתקרב יותר ויותר לעמק יזרעאל זה הולך ומתחזק ובשלב מסוים אני מוצא את עצמי רץ נגד הרוח, בגשם שוטף לחלוטין בשולי הכביש, אוכל שובלים של גלים ורוח שמשאיות חולפות מרימות אלי ועלי ומבין, אפילו בטרנס שהייתי בו, שכך זה לא יוכל להמשך. אני עושה סיבוב ומתחיל לחזור מאוכזב (אחרי 12 ק"מ) ומתכוון להיכנס לתחנת הדלק בדרך להתקשר לרוני ולבקש חילוץ, אך ככל שאני מתקדם בכיוון ההפוך, מרגיש החלשות של הגשם וכך המשכתי והמשכתי והגשם נחלש ושוב חזר במלוא עוזו והחלטתי אחרי שחזרתי לנקודת היציאה (ובעצם עוד הרבה לפני כן) שאני את הארוכה שלי ארוץ ומצאתי את עצמי כבר בצומת הצ'ק פוסט ובכיוון קניון לב המפרץ ואחריו ו.... אני חושב לעצמי "כוס אמק החרא הזה פשוט לא נגמר" ובסוף..... הוא נגמר, אחרי שלוש שעות, שלושים ושמונה דקות ושלושים ושישה ק"מ אני מפורק לחתיכות (כמעט כמו אחרי המרתון עצמו) ספוג לחלוטין במים לא רק עד לתחתונים אלא ממש under my skin – אני פשוט גמור!
ומרוצה ומסופק :-).

ואז התחיל לי החידוד (taper), שיותר משגרם לי להרגיש שאני מתחדד, גרם לי להרגיש שאני הופך להיות מעין דוד שמנמן שלא כ"כ רץ והרבה אוכל, אבל בדיעבד נראה לי שפשוט היו חסרות לי הריצות הארוכות שכל-כך התרגלתי אליהן. וכך עקב בצד אגודל היום הגדול שלי התקרב ונפשית אני כבר כל כולי בתוך זה, בשבוע שלפני הפכתי למאוד מכונס בעצמי, שקוע בזה, מרוכז ומלא ציפייה עד להתפקע והרבה מעבר.

אני זוכר את הדרך לטבריה ביום רביעי, היום שלפני. למעשה כמעט מחצית הדרך עברה בנופים שכבשתי ברגליים, כביש חיפה-יגור-טבעון, קריית חרושת, כפר יהושע, השדות שלי. נסעתי באותו היום וחשבתי לעצמי את המחשבה הזאת, שיש אנשים שנקשרים לכל מיני חפצים שמלווים אותם ויש להם משמעות רגשית עבורם ואני, אני נקשרתי לשדות האלה.

יום לפני התחרות בטבריה הרגשתי מתוח ולבד. טבריה לא יפה בעיני ובחורף היא מדכאת עוד יותר. הגעתי בצהריים, לבד, ובעצם לא היה לי מה לעשות, רק להיות שקוע בי ובתחרות. קניתי בסטימצקי את הספר "תורת המשחקים" וזה מה שהעביר לי הרבה שעות באותו הערב.

יום המרתון

איכשהו אחרי הרבה מאוד זמן שעבר ממקום למקום הגיע סוף סוף ה-"למחרת", יום חמישי 05/01/06 . רוני באה אלי להיות איתי, לצלם אותי מתלבש, מחבר מספר חזה, עושה מתיחות בלובי - קפיץ שנמתח ונמתח ונמתח.
אני כבר אגלה את הסוף, על קו הגמר לא התרגשתי – אבל על קו הזינוק כן.

התרגשתי, סתם כי זה היה מרגש והתרגשתי כי נזכרתי כמעט בהכל: בריצות בשדות, בתחרויות, בקימות בחושך לפנות בוקר, בדרך הארוכה, תרתי משמע, שעברתי – והייתי עכשיו ממש בשפיץ של כל זה – כל מה שנשאר זה ללחוץ על ההדק ואכן ההדק נלחץ והנוקר נקר וזינקתי.

אומנם מרתון ראשון, אבל אני לא רואה טעם להציג את עצמי כאיזה אנדר-דוג שהגיע לא מאומן ולא מוכן, כי זה לא יהיה נכון.
רצתי 10 ק"מ ברישפון, בחולון ובגליל ים, רצתי 15 ק"מ באייל (1:11 שע'), רצתי חצי-מרתון בבית שאן (1:48 שע'), כך שידעתי משהו על משהו. הערכתי את הקצב שלי באזור ה-3:45 שע', כאשר היה לי די ברור שמן ה-4:00 שע' אני יורד, כפי הנראה, בכל מקרה.
זינקנו ושייטתי לי בכיף, משתדל לא לרוץ מהר מדי. יש לי גרמין ואני לא צריך לרוץ צמוד לשום פייסר (מכתיב קצב) כמו איזה מאמין אדוק של פורסט-גאמפ. רצתי בכיף באזור הפייסר של ה-3:45 שע ונהניתי עד השמיים.

פתאום מישהו מהחבר'ה מסביב קורא, "היי הנה הסימון של ה-9 ק'מ" ואני חושב לעצמי "איך הזמן טס, אני לא מרגיש שבכלל זינקתי וכבר 9 ק'מ" (לא הסתכלתי על ה-GPS עד אז). מבט על השעון מראה 47 דק' ואני שמח שאני רץ בקצב לא מהיר מדי. בערך בק"מ ה-17 הפייסר של ה-3:45 שע' מרגיש לי מהיר מדי ואני letting him go כהחלטה טקטית ופסיכולוגית, לא להרגיש תלוי בו או מאוכזב מעצם הויתור, וזה עובד, אני מרגיש מייד הקלה על זה שאני בקצב הטבעי שלי.


ק"מ 22 ± אני מבסוט לגמרי

הרוחות פנים הכו כל הדרך לעין-גב אבל זה עדיין הרגיש כמו שיוט נינוח בסל"ד קבוע של 151 פעימות לדקה.
הגענו לנקודת הסיבוב (1:52 שע') רוני חיכתה לי שם עם המצלמה ואני צועק לה "רוני זה קל, זה ממש קל איזה כיף! " ו-"עכשיו בעצם מתחילה התחרות האמיתית". אני מבסוט וממש ממש טוב לי, והעידוד של רוני שולח אותי לחצי השני כאילו שוב נוריתי מקו הזינוק.
נזכרתי בסיפור המרתון הראשון של יעל גודלשטיין (שפורסם באתר של איילות) שסיפרה שניסתה לא להתייחס לחצי המרתון כנקודה שממנה מתחילים הכול מחדש ואני הייתי בכזה High שכל הזמן אמרתי לעצמי – "להתחיל הכול מחדש? למי אכפת? בשמחה – זה ממש ממש כיף".

צלחתי בשיוט קליל את הקילומטרים ה-23 -24 וכן הלאה. באזור הק"מ ה-30 התחלתי להרגיש שנהיה לי קשה יותר. אחרי שלוש שעות עברתי בדיוק 33 ק"מ וחשבתי לעצמי שיש לי 9 ק"מ לעבור בשעה כדי לשבור את מחסום 4 השעות, אבל....

באזור הק"מ ה- 32-33 זה קרה – התרסקות טוטלית, התרסקות רבתי, "הקיר", לא חשוב איך אקרא לזה – פשוט נגמר הסוס.
הסתכלתי על הפולאר ואני רואה דופק 133 וחושב לעצמי "הלו, תן גז, קצת סל'ד?" וזה פשוט זז לי יותר ויותר לאט ולא ממש דחף אותי פסיכולוגית הידיעה שיש לי עוד 6-7-8 ק"מ, כלומר זה כן עזר מנטאלית, אבל פיזית, ת'כלס, לא הצלחתי להוציא מהרגליים שלי כלום.

שוב נזכרתי בסיפור של יעל גודלשטיין שאמרה שהיא התייחסה למרתון כאל ריצה של 40 ק"מ כאשר את ה-2 האחרונים היא האמינה שתצלח על גלי האופוריה והבנתי שאצלי זה כבר לא יעבוד ככה. אני אצטרך להלחם בלי שום אופוריה על כל מטר עד הסוף.
ראיתי סביבי אנשים עוברים להליכה, אבל (אפילו שאני יודע שזה דבר מקובל) הכנסתי לעצמי לראש שאני להליכה לא עובר, זה נתפס כתבוסה מבחינתי.

הגרמין הראה את הקצב שלי יורד לשמונה קמ"ש ולשבע פסיק משהו ול-שש פסיק משהו וזה..ככה.. קצת השביז אותי וחשבתי לעצמי שזה בעצם המרתון! אני רץ אותו ממש עכשיו ב-8-9 ק"מ האלה ומה שהיה עד עכשיו, היה בעצם, מה שנקרא במרוצי הראלי "קטע מנהלתי".
בק"מ ה- 38 בערך הפייסר של ה- 4:00 שע', (זה שראיתי אחרי הסיבוב של חצי המרחק רק מתקרב לנקודת הסיבוב) עקף אותי ולא הצלחתי להיענות לאתגר ולהצטרף. אבנר (חבר וטריאתלט – הפועל מטה אשר) שעשה את המרתון הזה דווקא על אופניים וליווה אותי די הרבה בקטע הזה, אמר לי "חזק בראש" ואני חשבתי לי "מה שנכון נכון".

בסופו של דבר טבריה התגלתה מעבר לאופק, הגעתי לפאתי העיר וקיבלתי עידוד. כשנכנסתי לק"מ ה-42 ואמרתי לעצמי שמעכשיו כבר מדברים במטרים ולא בקילו, הצלחתי איכשהו קצת להגביר קצב ואפילו הדופק קצת עלה והנה קו הסיום ואני נמשך אליו מאגית ממש וסוגר עניין ב- 4:12 שע'.

כפי שכבר סיפרתי, לא התרגשתי בסוף, הראש שלי היה ריק ממש, חשבתי על ללכת בלי ליפול ועל זה שממש ממש, אבל ממש כואבות לי הרגליים ו.. רוני קיבלה אותי להמשך טיפול.

סוף דבר

במהלך הימים שאחרי המרתון ובעצם עד עכשיו אני חי בתחושה מדהימה. כבר שנים לא הצליח דבר כלשהו לגרום לי להתרגשות של ממש, לציפייה שכזו ולחוויה ענקית שכזו.
אני מרגיש שאני טוב יותר, שהייתי באיזושהי מדרגה על הסולם בחיים ועליתי שלב ואני עכשיו במקום לגמרי אחרי, מקום שממנו אני יכול לראות את הדברים אחרת, מקום שאפילו גורם לי להסתכל (ביני לבין עצמי כמובן) על שאר האנשים קצת מלמעלה למטה – כאילו שאני הייתי איפה שהוא שהם לא היו בו וכנראה שגם לא יהיו.

מקצועית אני מבין, שעל-אף הניסיון הנצבר ועל-אף התכנון שהיה והרצון לפתוח בקצב ריאלי, פתחתי מהר מדי.
גם כעת אני עדיין מופתע מהתוצאה, משום שעל סמך ריצות אחרות בתחרויות ובאימונים, באמת האמנתי שיש לי ברגליים פלוס מינוס 3:45 שע' ולשם כווננתי את עצמי. בדיעבד אני יודע, שלו הייתי פותח בקצב של 4:00 שע' היה לי סיכוי הרבה יותר גבוה לגמור ב-4:00 שע' או פחות מזה.
אבל, אני בטח לא מצטער על שום דבר – רק שמח ומודה על מה שהיה והמבט כבר שלוח הרחק קדימה.

'מוביל את הדבוקה במרוץ גליל-ים'
אותם בגדים, תחרות אחרת – מרוץ גליל ים







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=369