העמק הוא חלום (רטוב) – מרתון גשום ב- Napa Valley
תאריך: חמישי, אפריל 06 @ 09:31:27 IDT
נושא: חברים כותבים


מאת אבי צדוק

הרעיון להשתתף במרתון בחו"ל היה רדום אצלי במשך כמעט שנתיים, מאז שהתחלתי להתכונן ברצינות למרתון הראשון שלי (טבריה מודל 2005). לכן, כשנודע לי שאני נוסע לכנס בלוס-אנג'לס בתחילת מרץ, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי למצוא מרוץ נחמד. התוכנית המקורית הייתה מרתון לוס-אנג'לס עצמו, אולם המועד שלו שונה מבלי שהמארגנים התייעצו איתי. אבל אל דאגה, בארה"ב יש 3-4 מרתונים בכל סוף שבוע, צריך רק לבחור. כך הגעתי למרתון Napa Valley, שעה וחצי (לא כולל פקקים) מצפון לסן-פרנסיסקו, שהתאריך שלו התאים בדיוק לתוכנית הנסיעה שלי: 5/3/2006.

למה לרוץ בחו"ל? ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות:
אני מוקיר מאוד את מרתון טבריה, הגדול ביותר, האיכותי ביותר ולאחרונה גם היחיד בארץ, אולם בכל זאת חסרים לי כמה דברים. למשל משתתפים. בטבריה נשבר השנה שיא כל הזמנים עם משהו כמו 700 איש, ועדיין, בקטעים הקריטיים של המרוץ אתה מרגיש לבד. אני לא רץ מהיר במיוחד ולא איטי במיוחד, ובכל זאת ישנם קטעים ארוכים בהם הסתכלתי לפני מאחורי ומצדדי ולא ראיתי אף אחד. מרתון Napa Valley הוא מרוץ שכונתי במושגים אמריקאיים, ועדיין יש בו למעלה מ- 2000 רצים. דבר נוסף – קהל. נכון, ליד דגניה יש כמה דודות היפראקטיביות וגן ילדים, וליד מכללת אוהלו יוצאים כמה סטודנטים סקרנים, אבל התחושה הכללית שאתה מקבל היא זו של מטרד. במיוחד בטבריה עצמה, כאשר התושבים חסומי הכביש מסתכלים עליך במעין תערובת של רחמים עמוקים וחוסר סבלנות. הרבה חברים טובים סיפרו לי שאפשר גם אחרת, אז החלטתי לנסות.

מכיוון שטבען של נסיעות כולל מידה כזו או אחרת של אי וודאות, החלטתי לרוץ גם בטבריה בינואר השנה, "ליתר בטחון". ניסיתי לרדת מ- 3:30 שע', לא הצלחתי אבל זכיתי לשפר את התוצאה מהשנה הקודמת עם 3:36 שע'. באותו זמן עוד העזתי להתלונן על הרוחות במסלול (איזה פינוק!).
מעודד מהתוצאה, עברתי להתמקד במטרה הבאה. סמיכות הזמנים בין הריצות, חודשיים בדיוק, יוצרת בעיה מסוימת, במיוחד למי שמתאמן באופן עצמאי ואיננו בדיוק עתיר ניסיון (למשל אני). משום כך, התוכנית הייתה להסתמך בעיקר על ההכנה לטבריה, שבמסגרתה הגעתי עד 93 ק"מ בשבוע, ולנסות לשמור על הקיים ובעיקר להימנע מפציעות. בשבועיים שלאחר טבריה עשיתי מעט מאוד, ובארבעת השבועות הבאים עליתי בהדרגה עד 75 ק"מ לשבוע. מרוץ עומר שימש מעין אימון מהירות / בדיקת יכולת, והזמן של 40:53 דק' השאיר אתי אופטימי למדי (חבל שהמסלול קצר! הייתי נותן הרבה כדי שזה באמת יהיה הזמן שלי!). שבועיים נוספים של tapering עברו להם במהירות והגיע הזמן לנסוע.

בשני המרתונים הקודמים שלי התגבש לו מין הרגל שכזה, לפיו בשבוע שלפני המרתון אני חולה, וממש ביום המרוץ עצמו אני מצליח להבריא והכל בא על מקומו בשלום. ובכן, השבוע האחרון לא אכזב גם הפעם. חמישה ימים לפני רגע האמת חטפתי שפעת, ועל מנת להוסיף חוסר צדק על חוסר מזל הדבקתי גם את הבן שלי (שנה וחצי). כך קרה שהימים לפני הנסיעה היו רצף מטושטש אחד של חוסר שינה (כולנו) ובכי (בעיקר אני). כבר בזמן ההמראה הייתי הלום ג'ט-לג, שרק התגבר ב- 16 שעות טיסה לסן-פרנסיסקו פלוס חניית ביניים באמסטרדם. העמסת הפחמימות הסתמכה בעיקר על מה שהבאתי מהבית, ואת האוכל של חברת התעופה העמסתי על פח הזבל הקרוב.

תמונת ארכיון ממרוץ עומר
תמונת ארכיון ממרוץ עומר, 2006

נחתתי בסן-פרנסיסקו ביום שישי אחה"צ, יום וחצי לפני המרוץ. אחרי עוד שעתיים של נהיגה מתוך שינה הגעתי ל- Napa, העיר שבה נמצא קו הסיום. אם חשבתי שהקצב שלי בדקות לק"מ הוא איטי, הרי שהתנועה במבואות סן פרנסיסקו נתנה לי פרופורציות חדשות. אם אני ארוץ בקצב של הפקק, חשבתי לעצמי, אני אסיים את המרתון בשבוע וחצי. טוב שזה נגמר. עכשיו צריך לקבל החלטות לגבי הג'ט-לג: מכיוון שהזינוק בבוקר המרוץ הוא מוקדם מאוד, החלטתי לנסות להתכוונן על "שעון המרתון" במקום השעון המקומי המקובל. הלכתי לישון בשבע, בתקווה להתעורר בסביבות ארבע בבוקר.

זה עבד חלקית: נרדמתי בשבע בקלות, התעוררתי בשתיים בלילה. יום שבת הוקדש ברובו להכנות מנהלתיות: לאסוף את המספר והחולצה, לברר לאן בדיוק צריך להגיע מחר, וכמובן לקנות מתנות לחבר'ה. הרי צריך איכשהו להצדיק את זה שהגעתי עד לכאן. Napa Valley הוא איזור היין המשובח ביותר של ארה"ב, וכך מצאתי את עצמי עם כמות מסחרית כמעט של יין אדום בשביל כל מי שהבטחתי לו... לפחות אני מקווה שבתחנות שתייה לא יהיה יין, המרתון ארוך מספיק גם בלי לרוץ אותו במעגלים. המקום הזה ללא ספק מבוזבז עלי, כשמראים לי את תפריט היינות במסעדה אני מבקש דיאט-קולה.

המסלול כאן הוא מנקודה לנקודה: ב- 5 בבוקר עלינו להתייצב בקו הסיום, משם ייקחו אותנו אוטובוסים 42,195 מטר במעלה העמק לעיירה בשם Calistoga. החל מהשעה 7 בבוקר נצטרך לעשות את דרכנו חזרה בכוחות עצמנו. אמרתי "במעלה" העמק לא במקרה, המסלול הוא אכן בירידה נטו: קו הסיום נמוך מהזינוק ב- 80 מטר בערך. זה אולי קצת לא הוגן, אבל הוביל אותי לצפות לשיפור התוצאה מטבריה מלפני חודשיים.

שיחת היום ב- Expo (תערוכת מציגים) של המרתון הייתה מזג האוויר הצפוי. ב- 28 שנות קיומו של המרוץ, היו רק פעמיים בהם שרר מזג אויר ממש גרוע. ובכן, המספר הזה עמד להשתנות. לדברי החזאים, צפויה החל מיום ראשון בבוקר סערה של ממש, שתוריד על ראשינו כ- 50 מ"מ גשם בליווי רוחות של 50 קמ"ש. כיוון הרוח הצפוי, ניחשתם נכון, יהיה הישר בפרצופנו כל הדרך. מזג האוויר לאורך השבת כולה היה פשוט מקסים, אבל החזאים התעקשו באופן מרגיז. זה הזמן לומר שאני בסה"כ טיפוס די מפונק. כשיורד גשם אני נשאר בבית, או לפחות מעביר את האימון למסילה. האפשרות של מרתון רטוב לחלוטין נראתה לי די מבהילה, אבל לא היו לי הרבה ברירות. כפי שאמר נציג הועדה המארגנת ב- Expo: "אפילו חמותי לא יכולה לשנות את מזג האוויר". לאורך היום הזה גיליתי בעצמי סגולות שלא ידעתי על קיומן, למשל שיש לי יכולת טובה מאוד לעודד אנשים. כשמישהו קיטר באוזני על מזג האוויר, כל שהייתי צריך לעשות זה לומר לו מאיזה מרחק הגעתי כדי להשתתף במרוץ הזה. משום מה, כל מי שדיבר איתי הרגיש שמח ומרוצה הרבה יותר לאחר מכן... הזוכים במרוץ מקבלים את משקלם בחביות יין אדום מתוצרת העמק. מתוך התחשבות גרידא במארגנים, אני מחליט שהפעם אני לא אנצח. הם הרי לא התכוונו ברצינות להיפרד מ- 82 ליטר יין, לא?

לאחר שהטבעתי את יגוני בפסטה, הלכתי שוב לישון מוקדם. גם בבוקר המרוץ, תוכנית הג'ט-לג שלי עבדה כמו שעון שוויצרי מקולקל: התעוררתי באחת בלילה. פתחתי את החלון והמחשב כדי לגלות שבמערב אין כל חדש: מזג האוויר עדיין מצויין, התחזית עדיין קטסטרופה. למרבה הצער, ידם של החזאים תהיה על העליונה. על מנת להעביר את הזמן עד לזינוק, החלטתי לראות סרט בטלוויזיה, ונפלתי על "טיטאניק" – בחירה הולמת ביותר את הנסיבות. למעט אולי "הסערה המושלמת" עם ג'ורג' קלוני, קשה לי להעלות על הדעת סרט שיתאים טוב יותר לתסריטי הבלהות שדמיינתי לעצמי כל אותו לפנות-בוקר. כרסמתי לי קורנפלקס למול הספינה הטובעת, עד שהגיע הזמן להתארגן ולצאת.

המלון בו שהיתי היה במרחק 10 דקות נסיעה מקו הסיום, שנקבע בתיכון המקומי. מגרש חנייה ענקי עמד לרשות הרצים, ובו חיכתה כבר שורה ארוכה של אוטובוסים צהובים מהסוג המשמש להסעת תלמידים. בשעה חמש ורבע בבוקר, בעלטה מוחלטת, התחיל האוטובוס הראשון את דרכו לקו הזינוק ,כאשר בין היתר גם אני עליו. בערך בזמן הזה התחיל גם הגשם, בהתחלה טפטוף טורדני ובאמצע הנסיעה גשם חזק של ממש. שכני למושב הציג את עצמו בנימוס, וגם הוא כמעט התעלף לשמוע מהיכן הגעתי. אין הרבה תיירים במרוץ הזה. הוא שאל אם מטרת הנסיעה שלי היא Business or pleasure, והשבתי ששניהם. החלק של ה- pleasure, כך מסתבר, מורכב מריצה של 42 ק"מ בסערה לתוך רוח מטורפת. הרבה אנשים, כולל בין היתר אשתי, מחזיקים בדעה שנטייתי לרוץ מרתונים הופכת אותי למשוגע גמור. את דעתה של אשתי, דרך אגב, יש לקחת ברצינות הראויה: היא פסיכולוגית קלינית... בבוקר הזה, עלי להודות, חשבתי גם אני לראשונה שאולי הגיע הזמן לצרף לחוג מכרי איזה פסיכיאטר. שמעתי שיש ביניהם נחמדים מאוד...

שש בבוקר, הגענו לקו הזינוק. חושך על פני תהום, ורוח פרצים מנשבת על פני המים. נשארתי בתוך האוטובוס החמים עד כמה שיכולתי, אבל לבסוף אין ברירה וצריך לצאת החוצה. בחוץ אפס מעלות, אבל בגלל הרוח זה מרגיש כמו למטה מזה. ממש קור כלבים, פרט לכך שכל כלב שמכבד את עצמו נמצא עכשיו במלונה מחוממת. מכולם לא נדרשתי לביגוד מתאים לסערה כזו, וכל מה שיש לי זה מכנס קצר וגופיה של מרוץ גלעד... מעל לגופיה לבשתי חולצת טריקו ארוכה בנוסח הסבתא, לא בדיוק ביגוד טכני מקצועי אבל לפחות משהו. החימום למרוץ היה המוזר ביותר שהתנסיתי בו: רעידות בלתי נשלטות ובלתי רצוניות עקב הקור...

לקח לי חמישה ק"מ להפסיק לרעוד ולהתחיל לרוץ. כאן פגשתי בעיה נוספת – מיילים! אין ברירה, < טוב, זה לא באמת כל כך מסובך: התוצאה שלי מטבריה מחייבת קצב של 5:08 דקות לק"מ, שזה 8:16 דקות למייל. מאידך ברור שמזג אוויר כזה הוא לא ידידותי לשיפור תוצאות. לפיכך, החלטתי שאני אפתח על 8:20-8:25 דקות למייל בחצי הראשון, ואז נראה.

אם יורשה לי להעיד על עצמי, בדרך כלל אני טוב מאוד בלהגדיר לעצמי את תוכנית הריצה. הקושי שלי נעוץ בהצמדות לתוכנית... אחרי שהפסיקו הרעידות התחיל האדרנלין, והתחלתי להרגיש טוב. יותר מדי טוב. עובר מייל ועוד מייל והקצב מתייצב לו בדיוק עקשני על 8:00 דק למייל. הראש אומר להאט, אבל הרגליים רוצות לרוץ. כאילו מישהו השתלט לי על התוכנה והחליט שאני אלך על 3:30 שע' כנגד כל היגיון. כנראה שבתוך כל פסימיסט מחושב וקר (מה זה קר? בבוקר הזה ממש קפוא!) מתחבא לו אופטימיסט חסר תקנה. בחצי הדרך אני ב- 1:45 שע' בדיוק. החולצה הארוכה שלי מפסיקה להיות רעיון טוב בשלב הזה, כמות המים שנספגים בה מזכירים לי ריצה עם ג'ריקן על הגב בטירונות. אני זורק את החולצה ומקווה לטוב.


כאן עדיין עם חולצה ארוכה, ברקע צופים בלבוש הולם

הקהל הוא פשוט תופעה. 37 הק"מ הראשונים של המסלול הם בכביש בין עירוני צדדי, שעובר בין יקבים ושאר שטחים חקלאיים. אין הרבה בתים לאורך הדרך, אבל כמעט בכל כביש גישה לבית נמצאים אנשים. עם מעילי גשם, מטריות, מגפיים, אבל הם שם. מדי כמה ק"מ (סליחה, מייל) חוצים כביש גישה לעיירה כלשהי, ובכל צומת כזה יש מאות אנשים: צועקים, מעודדים, מוחאים כפיים, פשוט תענוג. אני יכול רק לנחש איך נראה המרוץ ביום יפה. למותר לציין שאף נהג לא צופר, מקלל או מנסה להידחף. ספורט הריצה והמאמץ שמשקיעים המשתתפים זוכים לכבוד אמיתי מצד התושבים, שהמרוץ מתקיים בחצרם האחורית (במובן המילולי...). הלוואי עלינו! תחנות השתייה מאורגנות להפליא: מים ו- Gatorade כל 3 ק"מ, והחל מחצי הדרך גם ג'ל חופשי, תפוזים ובננות. בנוסף, כל תחנה כוללת צוות רפואי (שלא נדע), ו... שירותי שדה (עוד יותר שלא נדע).

לאחר אמצע הדרך מזג האוויר משתנה – מגרוע לזוועה. הרוח, שהייתה סתם חזקה עד עכשיו, הופכת להיות מטורפת לגמרי. אני מתנצל ביני לביני על כל טענה שהייתה לי אי פעם לרוחות בעין גדי, בית שאן או טבריה, הייתי שמח לקבל אותן עכשיו. רוח הצד במרתון טבריה האחרון נראית לי כמו מאוורר תקרה של הסוכנות ביחס למה שהולך כאן. הגשם מתחיל להיות אופקי, ישר לפרצוף. כנראה שככה מרגיש האוטו שלי כשרוחצים אותו במכונה. הקצב יורד באופן בלתי נמנע. ב- 15 מייל (24.1 ק"מ) הייתי עדיין בשעתיים פלוס כמה שניות, כלומר בדרך ל- 3:30. אבל לנקודת ה- 20 מייל (32.2 ק"מ) אני כבר מגיע ב- 2:43 שעות, כלומר צברתי 2 דקות פיגור. הקצב במיילים האחרונים הוא 8:30 דקות למייל, וברור לי שירד עוד. עכשיו, כמובן, אני מתחרט על האופן שבו פתחתי את הריצה: זה השלב שבו מצעד האיוולת מתחלף בוויה דולורוזה...


30 ומשהו ק"מ לתוך המרוץ

ב- 6 מייל האחרונים אני מנסה לבסס קו הגנה: לנסות להתייצב על 9 דקות למייל (5:35 לק"מ) אבל לא לאט יותר. ב- 5 ק"מ האחרונים המסלול נכנס לתוך Napa, וכאן יש סוף סוף הגנה מסוימת מהרוחות וגם הרבה יותר קהל. לצערי, בשבילי כבר מאוחר מדי להגביר בחזרה. סביבי אני רואה די הרבה אנשים שהיו יותר נבונים ממני. אני מעריך שב- 5 ק"מ האלה עקפו אותי כ- 30-40 איש, ואילו אני עקפתי אולי שניים או שלושה שנשברו לגמרי. לפחות, אני מרוצה מכך שקו ההגנה מחזיק מעמד: אני מגיע ל- 25 מייל (40.2 ק"מ) ב- 3:28 שעות: 5 מייל ב- 45 דקות. מאידך, ברור שהתוצאה שלי מטבריה כבר לא תשתפר הפעם.

עכשיו נשארו עוד בסה"כ שני ק"מ. זהו, אני גמור. אני שוכח לגמרי מהשעון ומסתפק בהישרדות נטו. אני מסיים את המרוץ ב- 3:40:10 שעות, מקום 254 מבין 1,438 מסיימים. בקטגוריה של גילאי 20-39, אני במקום ה- 110 מתוך 343. יש לי כמה חברים שמייד בסוף מרוץ מתחילים לחשוב איפה ואיך הם איבדו דקות אלו או אחרות. אני לא. הלקחים כבודם במקומם מונח (תיצמד לתוכנית, טמבל!), אבל אני חושב שאחרי הכנה כל כך ממושכת ומאמץ כל כך גדול, מגיע לבן-אדם להיות גם קצת מבסוט. מבין שלושת המרתונים שרצתי, זה האיטי ביותר: שלוש וחצי דקות לאט יותר מטבריה 2006, כמה שניות לאט יותר ממרתון הבכורה שלי בטבריה 2005. עדיין, זה המרוץ שאני הכי מרוצה ממנו, ונהניתי ממנו הכי הרבה. במתחם הסיום זכינו לחלוקה של מרק חם וסנדביצ'ים לכל המשתתפים, מקלחות (קרות!) באולם ההתעמלות של בית הספר המקומי, וכמובן המסז' המתחייב. כמו כן יכולנו לקחת את התיקים עם הביגוד החם שהשארנו על האוטובוסים בראשית המסלול.

נקודה למחשבה: בטבריה, התוצאה שקבעתי מקבילה בערך למקום ה- 200. לא הבדל גדול מהמיקום שלי כאן. מאידך, מספר המסיימים כאן הוא יותר מאשר כפול! מסקנה - 1300 הנרשמים הנוספים שמגיעים למרוץ הזה הם לא בדיוק קנייתים, אלא חבר'ה בדיוק כמוני וכמו מרבית המשתתפים אצלנו: עמך קליפורניה שהחליט לרוץ מרתון. רק שכאן המספרים הרבה יותר גדולים. בשנים האחרונות מספר המשתתפים במרוצים בארץ גדל בהתמדה, ומותר לקוות שגם אצלנו יהיו אלפי רצים.


סוף רטוב הכל טוב

לסיכום, אני לא יודע אם שני מרתונים בהפרש של חודשיים הם רעיון טוב. אין לי את הכלים המקצועיים או הניסיון כדי להעריך את זה. ובכל זאת, עם תשתית קודמת ותקופת הכנה זהירה ושמרנית מספיק זה היה אפשרי עבורי. קצת חבל לי על כל המרוצים שהחמצתי בארץ בעונה הזו, אבל עדיין: הריצה הזו הייתה עבורי הגשמת חלום, גם אם החלום הפך רטוב. למי שמחפש לצרף מרתון לנסיעה / חופשה מתוכננת, יש שפע של הזדמנויות כל השנה. מקור אינפורמציה מצוין במצוי באתר של העיתון runner's world.

אחרי ארוחה טובה, מקלחת במלון והתאוששות ראשונית, המחשבות מתחילות להתגלגל מעצמן: "OK, מתי הפעם הבאה?" ככה זה אצל המכורים, כל הזמן חושבים מתי ישיגו עוד מנה... והתשובה, אף על פי כן ולמרות הכל, להתראות בטבריה ינואר 2007!


בימים יפים יותר...
תמונת ארכיון מחצי מרתון בית שאן, 2005







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=382