כך היינו.../ אילן
תאריך: שלישי, מאי 16 @ 10:12:07 IDT
נושא: השמיים הם הגבול- הפינה של אילן


מאת אילן

כל העונה לא כתבתי כלום, למרות שמאוד רציתי . אך מה הייתי כותב? כמה אני "על הפנים"? כמה אני מתוסכל? למרות שהיום לקראת סוף העונה אין לי שום בעיה לכתוב ולומר "זה לא היה זה" בלשון המעטה.

אצלי העונה תמיד מתחילה בחודש השביעי עם כל מיני תכניות ורעיונות למיניהן. כמו לאיזה מרתון בחו"ל אני נוסע השנה? איך אני יכול להתארגן לכך מבחינה כלכלית? והכי חשוב – איך אני יכול לשפר את התוצאות השנה? אבל כנראה ש"להוא למעלה" היו תוכניות אחרות עבורי. למרות שבחצי המרתון עשיתי תוצאה די טובה (1:24 שע') וזכיתי במקום השני בקבוצת הגיל שלי, ההמשך לא היה ורוד כל כך.


אילן עם החברים היקרים: אבידב ליברמן ומאיר יפרח

היו לי ציפיות לעשות תוצאה טובה גם במרתון בטבריה, אך לא הצלחתי לרדת משלוש השעות. היה מאוד מתסכל לראות את שעון העצר עומד בסיום על 3:00:7 שע'. למרות שאני יכוך להגיד (לתרץ) "הרוח הייתה נגדית" זה אמנם נכון אך בתוך תוכי ידעתי שזה לא רק הרוח. זה היה הגוף "שהתחיל לדבר" ולאותת, אך אני כהרגלי לא שם לב לסימנים הקטנים ואז תמיד התוצאות והמחיר הם הרבה יותר גדולים ויקרים. בדרך כלל זה קורה וקורה הרבה פעמים בחיים כשאני לא שומע לקולות הפנימיים והשקטים שלי, שהם קולות הבטן הרכה והמצפון שלי ואז אני אוכל אותה, כי אלה הקולות הכי אמתיים.

גם הגוף דיבר, אבל הייתי בהכחשה והמחיר לא איחר לבוא, ובחצי מרתון בעין גדי כבר "סחבתי" – הרגליים פשוט לא התרוממו, ופה נגמרה העונה בשבילי, ואיתה גם החלום לעשות מרתון בחו"ל. רק השנה הבנתי על מה דיברו אותם חברים יקרים שנפצעו ולא יכלו לרוץ או שהרמה שלהם ירדה. ואני לתומי חשבתי לעצמי: לי זה לא יקרה, אני חזק! גם עם הסמים בצעירותי ראיתי אחרים מתפרקים וגם אני הייתי ביו אלה שאמרו: "לי זה לא יקרה". כמה טעיתי גם אז וגם עכשיו . גם בתחרויות המעטות שהשתתפתי העונה נגמרו בתסכול רב, פשוט לא "סחבתי". אני מנסה להתאושש במשך שבוע-שבועיים, קצת מרגיש טוב, שומע שיש תחרות בא-ואוכל אותה-לא "סוחב". איזה תסכול ואיזה אכזבה.

כך היינו
כך היינו...
אילן על קו הסיום בימים טובים יותר

לפני כחודש היה לי העונג לרוץ ריצה קלה על חוף הים עם נילי (שאותה דרך אגב אני מאוד מעריץ ואוהב). וכמובן בזמן הריצה אני "בוכה על מר גורלי" ואז היא אמרה: "אילן, מהמקום שאתה בא תגיד תודה על מה שיש, ושאתה מסוגל לרוץ בכלל". אהבתי. נילי-תודה! כן, יש לי נטייה תמיד לראות את "חצי הכוס הריקה" (או את התמונה המצורפת לכתבה זו- 36:00 דק') ולשכוח שזה נס שאני בכלל אתכם ושזה כלל לא מובן באילו שאני רץ מרתון ובכלל שיש לי הרבה חברים וידידים ביניכם שאוהבים אותי ומקבלים אותי תמיד בחיוך ובחיבוק- וזאת מתנה!

אז תודה לכם על מה שאתם נותנים לי למרות שאני נודניק לא קטן.
(נכון אבידוב?).


מספר מילים מדובב
את אילן היקר הכרתי בשנת 99', עת שהיינו רצים כתף לכתף במרוצים השונים. בד"כ אני הייתי זה אשר בסופו של דבר "אכל את האבק" שהוא השאיר, עת שירד מגבול 36 הדק' כחדשות לבקרים.

כמי שהיה במקומות שרובינו לא מסוגלים כלל לתאר וחייו ניתנו לו בחזרה, אילן מהווה את הדוגמא הטובה ביותר לכך השמיים הם הגבול ואם רוצים משהו ומאמינים בו, אפשר להגיע אליו.

היה לי הכבוד לרוץ לצד אילן ואין לי ספק כי פציעתו הזמנית תחלוף ובעונה הבאה שוב נראה אותו שורף את המסלול ומשאיר צעירים רבים מאחוריו.

לחצו כאן לכתבות נוספות קורעות לב בפינתו של אילן, השמיים הם הגבול.







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=393