מרתון טבריה 2007- פסגה שנכבשה
תאריך: שישי, ינואר 05 @ 16:07:24 IST
נושא: חברים כותבים


מאת
גיל דוד
5.1.07

אז זהו, לאחר חודשים של אימונים יצאנו לדרך...



הפעם אין תירוצים - מרגיש מוכן, לא החמצתי כמעט אף אימון, הרגל לא כואבת ואפילו יש עננים בשמיים שמסתירים את השמש. שמתי לעצמי כמה נקודות ציון בדרך שיעזרו לי ברגעים הקשים:
קודם כל, נקודת ה-15 ק"מ בה מחליטים אם להמשיך עם הפייסר של ה-3:45 שע' או מתחילים להאט לקצב של 5:30 דק' לק"מ.
ואז נקודת החצי בה תחכה לי מייק (אשתו של חברי לאימונים איתי) עם משקה איזוטוני. זו נקודה בעיקר מוראלית אבל לשם ברור לי שאגיע ללא בעיות.
אח"כ הק"מ ה-30 בו הפסקתי שנה שעברה. הנקודה הבאה היא הק"מ ה-32, לפני העלייה בפניה צפונה בחזרה לטבריה.
ואז, הק"מ ה-35 בו נמצא דובב - לשם חייבים להגיע במצב טוב...
והנקודה האחרונה- הק"מ ה-37 בה יחכה לי אבא שלי וימשיך איתי עד לסוף.

התחלתי עם הפייסר של 3:45 שע' והאמת שהתחלנו די מהר. הפייסר אמר שהתכנון שלו הוא לא לרוץ על קצב קבוע אלא להתחיל מהר יותר, לצבור "ספיירים" ואח"כ שיהיה קשה אז לנצל אותם (positive split?). אמרתי לעצמי שלמרות זאת ולמרות שאת כל הקילומטרים הראשונים רצנו צמוד לפייסר של ה-3:30 שע', אני אמשיך עם הקבוצה ונראה מה יהיה ב-15 ק"מ. ואכן כך היה, רצתי יחד עם הקבוצה והקצבים היו יותר לכיוון ה-5:05-5:10 דק' לק"מ מאשר לכיוון ה-5:19. בק"מ ה-12 פנינו צפונה לעין-גב ורוחות הצד הכו בנו ללא רחם. זה הגיע למצב שמשבי רוח עזים פשוט הטיחו את הרגליים זו בזו כך שהיה צריך להשקיע לא מעט אנרגיה על מנת להמשיך לרוץ ישר. האם זו השרקייה המפורסמת? למרות הרוחות הקצבים נשארו עדיין גבוהים יחסית אבל בק"מ ה-15 החלטתי להמשיך עוד קצת עם הקבוצה.

בק"מ ה-18 החלטתי להאט קצת ולעזוב את הקבוצה. דווקא ההאטה עזרה קצת והרגשתי יותר טוב. בחצי פגשתי את מייק שמילאה מחדש את מלאי המשקה האיזוטוני בתיק מים איתו רצתי. היה ממש נחמד לראות את מייק ואת המשפחה של איתי שעודדו אותי וזה ממש נתן זריקה מוראלית. מייד לאחר החצי ראיתי את הקבוצה של ה-3:45 שע'. מתברר שהם עצרו שם לפנות נוזלים כך, ששוב חברתי אליהם. הפעם הפייסר הבטיח להישאר על קצב של 3:25 שע' כי צברנו מספיק ספיירים אבל למעשה הקצב היה גבוה יותר (בערך 5:15 לק"מ).

בסביבות הק"מ ה-25 החלו התכווצויות בירך והפייסר, רוני, הציע לי לקחת כדור מלח. הוא הבטיח שאין לזה תופעות לוואי והחלטתי לקחת. אני לא בטוח שזה שיפר את המצב אבל לפחות ההתכווצויות לא התגברו. לקראת הק"מ ה-30 החלטתי להאט את הקצב ולמעשה עזבתי את הקבוצה של ה-3:45 עד לסוף. בק"מ ה-30 (בו פרשתי בשנה שעברה) עברתי להליכה למשך כמה שניות, שתיתי בנחת וחזרתי לרוץ. אח"כ היה ה-DJ הנפלא (it's the final countdown) ואז הסתובבתי צפונה לכיוון העלייה. כאן החלטתי לעצור שוב והלכתי בעליה עד שהגעתי לתחנת הריענון של endure (בערך 2 דקות הליכה) ואז חזרתי לרוץ.

משלב זה ועד לק"מ ה-35 נלחמתי בשדון הקטן שאמר כל הזמן "בוא נחזור ללכת עוד קצת" אבל רציתי להגיע לתחנה של איילות בק"מ ה-35 כשאני רץ כי אחרת בטוח אקבל מראש התחנה נזיפה רצינית...

ואכן הגעתי בריצה אבל היה קשה. אפשר לומר שמהק"מ ה-30 ועד ל-32 היה קשה ומה-32 ועד ל-35 היה קשה+. אז הגעתי ל-35 וקיבלתי זריקת עידוד מהמאמן הנהדר שלי. אמרתי שקשה לי אבל קיבלתיn בתגובה "קשה לך, קשה לכולם, אבל בשביל זה עבדת קשה באימונים". עם המשפט הזה מהדהד לי בראש ללא הרף המשכתי עד לק"מ ה-37 כשהקשה+ הופך לקשה מאוד.

בק"מ ה- 37 חיכתה לי "הפתעה". איתי, חברי לאימונים שהיה אמור לרוץ עם הפייסר של ה-3:30 שע', חיכה בצד הדרך עם גב תפוס וללא יכולת לזוז. בדיוק הגיע אמבולנס שפינה אותו. אבל את איתי היה אמור ללוות משלב זה בריצה חבר נוסף בשם דוד שרץ את מרוץ ה-10 ק"מ ותיכנן למשוך את איתי עד לסוף. קראתי לדוד, הוא הסתובב ואמר "קדימה, אני איתך עד לסוף". בנוסף, גם אבא שלי חיכה כפי שתיכננו וביחד המשכנו לכיוון טבריה. דוד לידי, אבא שלי שומר עלינו מאחור וקדימה לטבריה. מהק"מ ה-37 ועד ל-40 המצב השתנה מקשה מאוד לפשוט סבל. לא יודע אם זה הקיר המפורסם אבל הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה לעבור להליכה. אבל דוד מלפנים כמו רס"ר בטירונות צועק עלי בכל פעם שאני מזכיר את נושא ההליכה ואבא שלי עם רוח גבית מאחור ואני ממשיך לרוץ. את הק"מ האלה עשיתי בקצב של 6 דקות לקילומטר תוך שאני נשבע לעצמי שאת המרתון הזה אני מסיים ויהי מה אבל זה יהיה המרתון האחרון שלי.


"...ונכנסים לשער הניצחון..."

מהק"מ ה-40 ועד ל-42 אני כבר לא זוכר מה היה. עברתי למצב של טייס אוטומטי, הרגליים מתקדמות מעצמן, לא מרגישים כלום, לא שומעים כלום, לא רואים כלום - פשוט רצים אחת, שתים, אחת, שתים... ואפילו הקצב היה יותר מהיר - בערך 5:40 לק"מ.

ואז, בק"מ ה-42 רואים כבר את הסוף, מגבירים צעדים ונכנסים לשער הניצחון ב-3:49:43 שע'. זהו, משם אבא שלי מטפל בי, מרים לי את הרגליים, נותן לי קצת לנוח ואז אני נשען עליו בחזרה למלון, שם נכנסתי לספא ונתתי לרגליים לנוח חצי שעה במים החמים - הרגשה בלתי תתואר. תם ונשלם לו המרתון וההרגשה היא נפלאה.


ואחת נוספת מזוית שונה...







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=466