המרתון הראשון שלי... ולא האחרון
תאריך: שישי, ינואר 05 @ 17:24:08 IST
נושא: חברים כותבים


5.1.07
מאת
דדי עוזר

אוי כמה שהכותרת הזו נדושה "ומשומשת", אבל לא ניתן לתאר את הסיפור שלי בלי להתחיל כך. אנסה לספר את סיפורי מהתחלה:

במשך תקופה של כ-5 שנים רצתי באופן לא מסודר, פעמיים שלוש בשבוע, משהו כמו שעה של ריצה בים, עד לאותו יום שבו הכול השתנה – יצאתי לריצה, רצתי כשעה ורבע שלאחריה הייתי ממש עייף ועם מוזיקה בנגן (לד זפלין) ניסיתי לחצות את הכביש שמול הדולפינריום והתעוררתי אחרי יומיים במיטה באיכילוב. ממה שסיפרו לי הבנתי שהיה לי מפגש עם טויוטה וכנראה שהיא ניצחה...
התוצאות היו אגן שבור, חבלה בראש וכל מיני רסיסי זכוכית בכל מיני מקומות ויחד עם זאת התחושה אצל כולם הייתה שהיה לי הרבה מאוד מזל.

דדי
“ממה שסיפרו לי הבנתי שהיה לי מפגש עם טויוטה וכנראה שהיא ניצחה...”

עברו חודשיים-שלושה של עבודה קשה של פיזיותרפיה והידרותרפיה ועשרות ביקורים אצל מגוון רופאים ומטפלים שונים עד שהצלחתי לחזור ללכת (המהירות בה הגוף מתנוון שלא מפעילים אותו והולכים היא פשוט מדהימה- הרגליים נחלשות וגם שהשבר מתאחה כבר קשה לזוז).
התאונה הייתה חוויה קשה וכואבת אבל אני יכול לומר שהיא נתנה לי נקודת מבט אחרת על החיים, על הדברים היותר חשובים והפחות חשובים בחיים- פשוט פרספקטיבה שונה על החיים.

תוך כדי החלמתי מהתאונה "גיליתי" ממש במקרה את האתר של איילות. במשך כל התקופה הזו שהחלמתי קראתי באתר חוויות של רצים, סיפורי תחרויות ומרתונים וראיתי רק כמשקיף מהצד כל כך הרבה אחווה ועזרה של החברים בפורום. בעצם החברים באיילות עזרו לי בתהליך ההחלמה ונתנו לי הרבה כוחות עוד לפני שהכרתי את האנשים ממש.

במאי האחרון (9/5/2006), "ציינתי" שנה לתאונה והחלטתי להשתתף בפעם הראשונה במרוץ מסודר של 10 ק"מ והגעתי למרוץ הרצלייה – זו הייתה הפעם הראשונה שלי...
לאחר מכן בעקבות חידה של יובל עופר שפתרתי הוזמנתי על ידו להצטרף לריצות השבת של המועדון, ואכן הגעתי (אמנם היה לי קשה עם הרעיון של לקום בשבת כל כך מוקדם, אבל למזלי קמתי ונסעתי להרצליה). למעשה אצלי הדרך לריצת המרתון התחילה בפיתרון חידה של יובל עופר!

וכך הגעתי למועדון של איילות, שם פגשתי את החבורה הנפלאה הזו בראשות מוטי ויפה מזור שלא תמיד מילות התודה שאנו אומרים להם יכולות לתאר את מלוא ההערכה והתודה שכולנו חשים עבור פועלם למען המועדון והרצים.
לאחר שתיים שלוש ריצות שבת במועדון, משה פרץ ומאיר יפרח (שסיפר לי את סיפור החלמתו המופלא מהתאונה המאוד קשה שעבר) שוחחו על תכנוני המרתון שלהם ונתנו לי להבין שעם הרבה עבודה קשה והכנה מתאימה גם אני יכול לעשות את זה – להתמודד עם האתגר הקשה הזה שקרוי מרתון.

דדי
על קו הסיום במרוץ הרצליה, מאי 2006

וכך עם הרבה עזרה מחברים התחלתי להתכונן למרתון הראשון שלי. התחלתי להתאמן לבד עפ"י התכנית של דובב (שאני חושב שרבים מאיתנו צריכים להודות לו על העזרה המקצועית בכל שאלה, התכניות המסודרות שלפיהן רבים התאמנו למרתון ובכלל על הכול).

בהמשך הדרך חברתי למשה פרץ והתאמנתי איתו, מה שנתן לי דחיפה עצומה ושיפור עצום בכל האספקטים של הריצה והדבר ניכר בתוצאות בתחרויות ובשיפור זמנים אדיר – זאת גם ההזדמנות להודות למשה מקרב לב על כך שהיה שותף לאימונים היום יומיים, מאמן וחבר טוב (ואני אוסיף הרבה תודה ואהבה גם לשאר החברים שרצו יחד איתנו באימונים הקשים בשעות הבוקר המאוד מוקדמות: לרועי ואבי תודה! לנועם ורותם תודה – הריצה יחד נותנת כל כך הרבה כוחות)

וכך לאחר חודשים של עבודה באמת קשה של שישה אימונים שבועיים,של קילומטראז' אדיר, של מרחקים הולכים וגדלים שלא ידעתי שאני מסוגל לגמוע הגענו למרתון טבריה.
בתקופה זו שלאחר חצי מרתון בקעת בית שאן ועד למרתון טבריה הרגשתי פיזית חלש, אובחנה אצלי דלקת בגיד האכילס וההרגשה לא הייתה ממש טובה, אבל ההחלטה אצלי הייתה שאני לא נותן לאף גורם להפריע לי להשיג את המטרה שלשמה עבדתי עם חבריי במשך החודשים האחרונים.

ואכן יום התחרות מגיע, ההתרגשות בשיאה, לא ניתן לתאר את ההרגשה של ההשתתפות באירוע כזה למי שלא חווה אותו. כל הסיפורים ששמעתי מאחרים וכל קלישאות הרצים אודות הקשיים של המרתון כולם נכונים כפי שאמרו לי רבים וטובים לא משנה כמה אימונים טובים עשית וכמה מהר רצת את חצי המרתון, תחרות המרתון עצמה זה סיפור אחר...

חצי הריצה הראשון עבר לפי תכנון הזמנים והיה נוח על אף הרוח הצידית שהעיפה אותי (פשוטו כמשמעו – רוח חזקה שפשוט מעיפה את הרגליים). בחלק השני של הריצה בסביבות הק"מ ה-31 (הרבה מוקדם מהצפוי לאור אימוני הארוכות שעשיתי) התחלתי להרגיש ממש חלש, המוח נותן את הפקודה לרוץ מהר והרגליים לא ממושמעות ולא מגיבות לפקודות המוח. בפעם הראשונה "נתקלתי בקיר". לאורך שבעת הק"מ הבאים רצתי כל כך לאט מהמתוכנן, עד שראיתי את הסימון של הק"מ ה-38 ולקחתי החלטה שמעכשיו אני אוסף את עצמי ואת שארית כוחותיי ורץ טוב עד לסיום. וכך שאני באמת לא יודע מהיכן שאבתי כוחות אילו ואין לי הסבר לכך, הגברתי את הקצב בארבעת הק"מ האחרונים שאת השניים האחרונים שבהם רצתי אף מהר יותר וסיימתי בזמן של 3:20:18 שע', ולמרות שהתכנון היה לזמן טוב יותר אני כל כך גאה לסיים את ריצת המרתון להיות חלק ממועדון של אנשים מיוחדים. אני יכול רק לומר שריצה זו הייתה חוויה קשה אך מופלאה, שההרגשה על קו הסיום של המרתון זו הרגשה עילאית של אושר אמיתי וצרוף. יש תחושת הישג שנותנת תגמול חזרה על כל חודשי העבודה הקשה.

דדי
"אני כל כך גאה לסיים את ריצת המרתון להיות חלק ממועדון של אנשים מיוחדים"

ולסיום, עכשיו שהכול כואב ומתאוששים, אפשר להתחיל לחשוב ולתכנן את המטרות הבאות...
ומסר קטן למי שטרח וקרא את כל הסיפור: בעזרת כוח הרצון אפשר להתגבר כמעט על כל דבר.

ושוב הרבה תודה למשפחה ולכל החברים שללא תמיכתם לא הייתי מצליח לעשות את זה!
דדי







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=467