אין כמו הפעם הראשונה....
תאריך: שלישי, ינואר 09 @ 16:35:33 IST
נושא: חברים כותבים


9.1.07

מאת נועם זרקו

אחחחח.... אין כמו הפעם הראשונה (מרתון... על מה חשבתם?)

רציתי לשתף אתכם בחוויה שלי, שכן חלקכם שותפים בה.
ביום חמישי האחרון גם הצטרפתי למשפחה של אנשים מדהימים! משפחה של רצי מרתון. ההרגשה נהדרת, אין כל ספק. מסתבר שאפשר להגיע למרתון בתוך 4 חודשים בעזרת רצון ותמיכה מחברים.

זכורות לי ריצות בחוף הים לפני הגיוס... זכורות לי ריצות עם אלונקות בצבא וגם כמה בודדות במהלך התואר האקדמי. תמיד הסתכלתי בהתפעלות על החבר'ה שמתחילים לרוץ לפני ומסיימים אחריי ותהיתי מהו ה DRIVE שלהם. היום גם אני יכול לספק את התשובה...

המפגש הראשון שלי עם מועדון איילות ועם הריצה בצורה מאורגנת היה בספטמבר 2006 בעקבות מודעה מיקרית בעיתון שהזמינה אנשים להשתתף בריצת הצדעה לצפון שהתקיימה בפארק הירקון. את אותה ריצה סיימתי בצורה טובה שהשאירה בי רצון להתקדם ולהמשיך להכיר את העולם החדש הזה.

נכנסתי לאתר איילות וקראתי בצימאון את הכתבות, המאמרים והסיפורים של החברים. פתאום מילים כגון דופק מירבי, סף חומצת חלב וגליקוגן לא נשמעו כמו שפה זרה. כמטרה שמתי לעצמי את חצי המרתון בבית שאן אך מכיוון שלא הייתה לדובב בנמצא תוכנית למרחק שכזה, אימצתי לי את התוכנית למרתון טבריה. זה גם המקום למסור לך, דובב, תודה רבה.

האימונים החלו והשעה 05:00 בבוקר כבר לא הזכירה לי רק חליבות בוקר.. המשמעות שלה השתנתה- זה אמר, מבחינתי לראות את הים, להריח את המלח ולצבור קילומטרים. השתתפתי בתחרויות השונות שהיו לאורך השנה: כוכב יאיר, רמת-גן, גליל-ים ואחרות. אבל השינוי המשמעותי אצלי הגיע בעקבות הזמנה של יובל עופר לבוא ולרוץ בשבת עם המועדון ולטעום את הביצים של שלמה... ואז זה קרה. פגשתי חבורה מדהימה של אנשים עם ניסיון מדהים, עצות נהדרות ורצון ללמד ולהרחיב את מעגל הרצים.

חן חן לכולכם- ליובל עופר, למאיר יפרח, לנתן אופנברג, למוטי ויפה מזור שעושים כל כך הרבה וכולנו פה חייבים להם הרבה. באותה שבת הכרתי גם את מי שהפכו אחר כך לשותפים לריצה ובלעדיהם לא הייתי חולם להגיע למרחקים האלו: תודה דדי עוזר, תודה למשה פרץ ותודה לך רותם כהן.

השבועות חלפו, הקילומטרים נצברו הארוכות של ה-38 כבר היו מאחורינו ואפילו חצי המרתון כבר חלף לו. ההמשך הטבעי הייתה ההרשמה למרתון עצמו. המרתון הראשון שלי. ההמשך הפחות טבעי היו כאבים בברך מלווים בדלקת שבועיים לפני התחרות. המצב רוח ירד, החשש ליווה אותי בכל ריצה וראיתי את החלום מתרחק. גיבשתי החלטה בעקבות שיחה עם נתן (שאמר ש"לא נורא! מקסימום מחליפים הילוכים בסקודה ברגל ימין...") שאני לא מוותר. בשבועיים שנותרו הורדתי את האימונים כמעט לאפס ובהתאם קיבלתי מינון גובר של שיחות עידוד מדדי...

וזהו. ביום חמישי בבוקר עמדתי בזינוק עם חברים טובים מוכן לאתגר. התכנון היה לרוץ לאט יותר מהמצופה על מנת לא להעמיס על הברך ולא לפגוש שום קיר, מדרגה או משהו דומה. הברך הזכירה לי שהיא שם כבר ברבע הראשון אבל לא התייחסתי, שמרתי על התוכנית והריצה עברה חלק. המשבר היחיד היה אי שם בק"מ 31 כשפתאום התחלתי לפנטז על המבורגר... למזלי )ולמזלם של רעבים אחרים) אני קולט את דובב מאה מטרים ממני מחלק בננות ובייגלה. אחח...איזה תזמון!


על קו הסיום (בשחור)

מכאן כבר הכל זרם וזרם והדבר הבא היה להגביר קצת את הקצב ולעבור את הקו. אין ספק אחת החוויות המשמעותיות שלי.
תודה לכל מי שקרא עד לכאן. ניפגש בשבת במועדון ובמרוץ הבא. אין ספק שמרתון טבריה ה-30 לא יהיה האחרון!







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=469