חצי איש הברזל שלי
תאריך: חמישי, אפריל 19 @ 10:42:37 IDT
נושא: טריאתלונים


מאת אייל עורב
19.4.07

אינני דומה ל"אשת הברזל"–גב' מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת אנגליה, שכונתה כך על כך שפירקה והפריטה שירותים ממשלתיים, שברה את האיגודים המקצועיים באנגליה. איני יכול אף לומר שנכנסתי להיסטוריה העולמית, אפילו לא הישראלית, בדומה לאוטו פון ביסמרק– "קאנצלר הברזל"– שקיבל כינויו לאחר שהביא לאיחודה של גרמניה, בשנת 1870, בכוח הזרוע. איני יכול להעיד על עצמי שיש לי אופי של ברזל– לא, איני כזה, יש לי הרבה חולשות. אפילו איני "איש ברזל".
אבל ב– 13/5/06, בפעם הראשונה, השתתפתי וסיימתי את תחרות "חצי איש הברזל" במסגרת טריאתלון עמק הירדן.

כיצד הגעתי ל- חצי איש הברזל?

על הטריאתלון נודע לי מאז הכנסת הטלוויזיה בכבלים לארץ, בתחילת שנות ה– 90 של המאה שעברה. עד אז, בדר"כ שחיתי ורצתי להנאתי, ללא ידע והבנה וללא תכנית ומטרה כלשהן. אופניים שקניתי כדי לנסות להשלים את הענפים לספורט הטריאתלון, גרמו לי לסבל וכאבים בגוף . רק לאחר שנפתחה בבאר שבע חנות אופניים מקצועית ולאחר שהותאמו לי אופניים סבירים, נוכחתי שאין סיבה לסבול מרכיבת אופניים. כתוצאה, אף השתתפתי, לראשונה בשנת 1997, בתחרות במקצה הספרינט טריאתלון (750 מ' שחיה, 20 ק"מ אופניים, 5 ק"מ ריצה). לאחריה המשכתי להשתתף מדי פעם בתחרויות בקטגוריה האולימפית ומרוצי כביש של 10 ק"מ. ניתוח כריתת דיסק בחוליה צוארית, בשנת 2000, השבית אותי מפעילות עצימה למשך כמעט שנתיים.

בתחילת 2004, לאחר שעשיתי בדיקות תקופתיות לעובדי מדינה, הופניתי לדיאטנית אשר זיהתה אצלי צריכת חסר של חלבונים. הארגון מחדש של התזונה גרם לשינוי ביכולת האימונים: הצלחתי לבצע אימונים יותר ארוכים, הספקתי להתאושש יותר מהר בין האימונים. ראיתי שאני יכול לעמוד באחד מ-"כללי האצבע" של הריצה, של ריצה שבועית ארוכה ("ריצת נפח") המהווה שליש מנפח הריצה השבועי. אם עד אז הצלחתי לרוץ כ– 20-30 ק"מ שבועיים, כמות אימונים המספיקה, בדוחק, להשתתפות בתחרויות ריצה ל– 10 ק"מ, נוכחתי שאני מסוגל לרוץ אף יותר.

הצלחתי להגיע גם לכ– 50 ק"מ ריצה בשבוע, 120-150 ק"מ ריצה בחודש. בהדרגה הגעתי לריצות ארוכות של 13 ק"מ, 15 ק"מ ואף 17 ק"מ, הכנה למה שנראה שנה קודם לכן כבלתי ייאמן, דמיוני: השתתפות בריצת חצי המרתון בעין גדי, בפברואר 2005.

על כן, לאחר שעברתי את המחסום הפיזי והמנטאלי של חצי מרתון, מטבע הדברים התחילו אצלי המחשבות (פנטזיות?) על השלב הבא: ריצת מרתון מלא או השתתפות במקצה חצי איש הברזל. חצי איש הברזל הסמוך לחצי מרתון עין גדי עמד להתקיים בחודש מאי 2005.

למרות הזמן הקצר עד לתחרות, כדי לצאת ידי חובת מצפוני, העזתי והצהרתי בקול רם על התחלת ההכנות לחצי איש ברזל. למה לצאת ידי חובה? משתי סיבות:
1 . מכיוון שהשקעתי אימונים לחצי מרתון הראשון, כמעט לא רכבתי. הזמן הקצר שנשאר (פחות מ– 3 חדשים) לא היה מאפשר לי להתאמן לנפח המתאים לרכיבה של חצי איש הברזל ללא השמירה על עקרון הדרגתיות ההעמסה ולכן סכנת העייפות ו/או פציעה.
2 . באותה תקופה נוצרו גם אילוצים ומחויבויות משפחתיות: אישתי החלה לימודים תובעניים וקשים שחייבו אותי יותר לשאת במחויבויות הבית ופחות להשקיע באימונים.
למרות המגבלות, הצלחתי להתאמן כדי לפחות לשמור על הכושר.
למרות שלא הצלחתי להכין את עצמי לתחרות, החשיבות של ההצהרה עבורי הייתה מנטאלית: העמדתי מטרה, גם אם קשה ובילתי נתפסת.

החדשים עוברים, הגיע הקיץ, החלטתי להתחיל להתאמן למרתון שמתקיים בארץ מדי שנה, בטבריה, בחודש ינואר. למרות השיפור ביכולתי להעמיס אימונים, עדיין לא הייתי מסוגל להגיע אפילו לנפחי האימון המקובלים כמינימאליים לריצת מרתון– 70-80 ק"מ בשבוע.
באחד מאתרי הריצה מצאתי תכנית אימונים שנראתה לי מתאימה: התכנית מתבססת פחות על קילומטרז' ויותר על ריצות קצב. את התחליף לנפחי הריצה נותנים cross training.

אלא שבלהיטותי, שכחתי להקפיד על כלל נוסף: אימוני איכות חייבים להתבסס על הכנה של תשתית אירובית הנעשית ע"י אימוני נפח איטיים. לי לא הייתה תשתית אירובית.
כנראה שזאת הסיבה שלאחר חודשיים של אימונים בקיץ החם, ודווקא לקראת הסתיו הנעים, גבי נתפס בזמן עבודת גיזום בגינה. כמובן שהפסקתי לרוץ וככל שעברו השבועות, ברור היה שלא אצליח להיות מוכן למרתון. יחד עם זה המשכתי לרכוב והתחלתי בתרגולי פיזיותרפיה לחיזוק שרירי הליבה (core).

בחודש ספטמבר 2005 לא הצלחתי לרוץ בכלל, אולם רכבתי כ– 330 ק"מ. באוקטובר התחלתי גם לצעוד. לאט ובעקביות התאוששתי. מהליכה למרחק של 6 ק"מ בזמן של קרוב לשעה, התחלתי לשלב קטעי ריצה ולעבור 8 ק"מ בשעה ואף מספר ריצות ארוכות ואיטיות של יותר משעה וחצי. התחלתי לחזור לעצמי עם 90 ק"מ ריצה ו– 400 ק"מ רכיבה ובנובמבר כבר קרוב ל– 140 ק"מ ריצה, הכוללות מספר ריצות ארוכות. כאבי הגב נעלמו ונשארו הקילומטרים ברגליים, מבוא לתחרות סיום עונת הטריאתלון.

בתחילת חודש דצמבר, כמדי שנה, התקיימה באילת חגיגת הטריאתלון , "אליפות ישראל בטריאתלון". בחגיגת 2005 השתתפו כ– 1200 ספורטאים. מיעוט מהספורטאים מתחרה על מקומות ראשונים, מה שלא גורע מההנאה של היתר, כולל הנאתי שלי. ההפתעה שלי, הניצחון שלי בתחרות זאת, היה קטע הריצה. את הריצה סיימתי בזמן קרוב ל– 65 דקות, כולל זמן ההחלפה.

בתחרויות בעבר, קטע הריצה ארך אצלי גם כ– 85 דקות. כנראה שאימוני הריצה האיטיים וההדרגתיים בחדשים האחרונים יחד עם הרכיבות למרות כאבי הגב, תרמו ליכולת שהפתיעה אותי. אם כך – ניתן לחשוב ( בינתיים לחשוב בלבד ! ) על חצי איש הברזל שיתקיים עוד חצי שנה .

הכנות לחצי איש ברזל

בעבר, אחרי התחרות באילת שמסמלת את סיום העונה, הייתי תולה את האופניים וחוזר לרכוב רק לקראת סוף חודש פברואר, לפני התחלת עונת הטריאתלון ועם התחממות מזג האוויר.
לא הפעם. בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעסוק בספורט האהוב עלי, המשכתי לרכוב גם בחודשים דצמבר וינואר למרות הקור.

דצמבר 2005 – ינואר 2006

כך, בדצמבר 2005 רכבתי 245 ק"מ בנוסף לכ – 190 ק"מ ריצה. בינואר מזג האוויר הצליח להטביע את רישומו על אימוני האופניים: רכבתי 180 ק"מ ורצתי 190 ק"מ, אולם שחיתי 3 פעמים, למרות הימנעותי משחיה שאינה הכרחית אלא לפני תחרויות. ההימנעות הייתה בגלל התפתחות, במשך שנות השחייה, של רגישות לכלור או לחומר כלשהו שנמצא במי הבריכה. הופעת הרגישות הייתה עבורי לא רק פגיעה פיזית.

לטריאתלון הגעתי מהשחייה. הרבה משנותיי כבוגר שחיתי להנאתי. בכל פעם שהייתי צריך לחזור לכושר, הייתי עושה זאת באמצעות השחייה, מעין חזרה לשלב התפתחותי יציב ומבוסס. לבעיית הרגישות למי הבריכה קדמה בעיית כתף שכאבה בזמן השחייה. נפתרה בעיית הכתף, והופיעה הרגישות למי הבריכה. עברו מספר חדשים עד שקישרתי בין השחייה לתגובה האלרגית. את הפיתרון לאי נעימות נתן לי רופא המשפחה, שהמליץ לקחת טיפול אנטי היסטמין לאחר שחיה בבריכה. כך אכן עשיתי, מה שהקל על הבעיה, אולם לא פתר לגמרי את בעיית חוסר הנוחיות של התופעות האלרגיות ואפשר לי להמשיך לשחות אולם לא בתדירות גבוהה כמו בעבר, אלא בעיקר לפני תחרויות בלבד וללא ההנאה הקשורה לשחייה כבעבר.

התחנה הראשונה בדרך לחצי איש הברזל ניצבה בחודש פברואר 2006, במרוץ עין גדי, במקצה החצי מרתון. גם הדרך לתחנת ביניים חשובה עוברת בתחנות משנה: מרוץ באר שבע (הזדמנות נדירה להשתתף במרוץ שמתקיים במרחק 10 דקות מהבית, ללא ההכרח להתעורר בשעה מוקדמת כדי להגיע בזמן) באמצע חודש דצמבר; מרוץ עומר (הזדמנות נוספת להגיע למרוץ ללא נסיעה ארוכה) בפברואר, שבוע לפני מרוץ עין גדי; הרבה יותר ריצות ארוכות (מעל 90 דקות) לעומת התקופה המקבילה, לפני שנה, ריצות של 12, 13, 14, 16, 17, ו– 18 ק"מ בתנאי מסלול תנאי מזג אויר וזמנים משתנים; בדר"כ אני משתדל לרוץ באור יום, אולם בלית ברירה, גם בחושך; למעט ברוחות חזקות גשמים או חמסינים - כמעט בכל מזג אויר. בניגוד לשנים קודמות, בהן לפני מרוצים הייתי מוריד עומסי אימונים, אפילו הרשיתי לעצמי בשבוע התחרות בעין גדי להתאמן כמעט כרגיל.

פברואר 2006

בהתחלת חודש פברואר, אף עשיתי את בדיקות הכשירות להשתתפות בתחרויות, על פי דרישות חוק הספורט, אותן אני מבצע מדי שנה בהתחלת השנה. הפעם נסעתי לעשות את הבדיקות בתל אביב, כדי לבדוק לא רק את סדירות הדופק במאמץ, כדרישת החוק, אלא לבדוק גם את סף חומצת החלב אצלי.

המאמץ (תרתי משמע) היה כדאי: הבדיקה הראתה שסף חומצת החלב שלי גבוה ממה שחשבתי, בדופק 168-170, סף שמאפשר לי להגביר את קצב הריצה לפני הצטברות חומצת החלב. חצי מרתון עין גדי עבר בהצלחה: שיפרתי בכ– 5 דקות לעומת התחרות שנה קודם לכן, תוצאה שנותנת חיזוק לאימונים האיטיים והארוכים המונעים פציעות, נותנת תחושה טובה להמשיך באימונים לחצי איש הברזל.
כבר בשלב זה הגעתי לרכיבות בנפח של 55-60 ק"מ ואף שבוע שבו רכבתי מרחק מצטבר של כ– 100 ק"מ.


בחצי מרתון עין-גדי, 2006 (עם הכובע)

מרץ 2006

הגיע חודש מרץ, עם תחנה נוספת: חצי מרתון הגבולות, שהתחיל במעבר הגבול של ישראל וירדן, עבר דרך העיר אילת והסתיים בטאבה, במעבר הגבול ישראל- מצרים.

היכולת להתאושש ולהשתתף בחצי מרתון שני תוך 3 שבועות והתוצאה, הטובה עבורי, של ירידה מגבול השעתיים, העידו על הכיוון הנכון בדרך למטרה.

משבר האימונים הקודם הופיע אצלי בספטמבר וארך כחודש. אחרי מרוץ הגבולות, חצי שנה מאז ספטמבר, הופיע משבר נוסף: כאבי בטן, כאבי גב וחום. לקחתי כדורים להפחית את כאבי הגב אפילו נעדרתי (שלא כדרכי) מהעבודה ולא התאמנתי במשך 3 ימים, כדי להתאושש.

זהו לא המשבר הראשון, היו רבים כמותו בעבר עליהם התגברתי והגעתי עד הלום. אולם כל משבר כזה, המשבית מפעילות בצורה לא צפויה ולא מתוכננת, הנמשך יותר מיומיים, מדאיג אותי, אפילו מלחיץ. הפיתוי לויתור, לא להתאמן, הוא גדול. המאבק שלי נגד היצר הרע, הוא תמידי, קבוע. לא תמיד יש לי חשק לצאת להתאמן. חוסר הודאות לזמן המשבר מלחיץ: האם יארך יום? יומיים? שבוע? אולם אימון משוחרר– לא יוחזר: מה שלא הספקתי, מה שלא עשיתי, לא אוכל לעשות. מצד שני, עולה אצלי המחשבה שאולי הגוף שלי פגיע בעונות המעבר: זאת לא הפעם הראשונה שהגב כואב לי בתקופת האביב והסתיו. אם בעונת המעבר הבאה תישנה התופעה, אצא נשכר מהיכולת לצפות את הפגיעה ולא להיות מופתע.

שבועיים לאחר מכן, בשבוע של הבחירות לכנסת, בסוף מרץ, משבר נוסף: ביום הבחירות תכננתי רכיבה ארוכה של 90 ק"מ, אחרי שתי רכיבות של 70 ק"מ ורכיבה אחת של 80 ק"מ שעשיתי בשבועות האחרונים. אולם העייפות שהיא תוצאה של העומס המצטבר, הכריעה אותי והחלטתי לרכוב פחות: 44 ק"מ. העייפות אף מנעה ממני לרוץ, אולם המנוחה הלא מתוכננת עזרה לי להתאושש, ובסוף השבוע של הבחירות הצלחתי לרוץ ריצה ארוכה של 95 דקות ולמחרת רכיבה ארוכה של 110 ק"מ. בשלב זה של האימונים, בן זוגי לרכיבה לא עמד במרחקים: בגלל אילוציו, נאלץ לוותר על 1-2 אימונים.

מכיוון שהיה קשה לו להשיג את מה שהפסיד ואילו אני לא יכולתי להרשות לעצמי להפחית אימונים כדי להשתוות אליו, סיכמנו שנחזור לרכוב ביחד בחודש מאי, אחרי התחרות. אז תפקידו יהיה למשוך אותי לחזור לרכוב, בעקבות ירידת המתח הצפויה אחרי התחרות (אם אעשה אותה).

בסך הכול, למרות הפסקות האימונים הלא מתוכננות, רכבתי 450 ק"מ ורצתי 175 ק"מ, 39 שעות אימונים בחודש, מספר השעות הרב ביותר שהתאמנתי אי פעם בחודש אחד.

אפריל 2006

אביב הגיע, פסח בא: עוד שבועיים פסח, ועוד שבוע יתקיים דואתלון ניצנה, התחרות הראשונה שפותחת את עונת הטריאתלון. עבורי, זאת תחנה נוספת בדרך לחצי איש הברזל. אני בכושר טוב. איני צריך לעשות הכנות מיוחדות לתחרות. אולם כדי לא להפסיד אימון מצד אחד, אבל לא "לגמור" את הרגליים מצד שני, יום לפני התחרות ערכתי אימון שחיה של 1750 מ'.

את התחרות בניצנה אני אוהב: מזג אויר עדיין לא חם ובניצנה האוויר יבש; נוף מדברי מהמם של מרחבי הנגב; כביש שקט, כמעט ללא תנועה; ריצה במסלול אדמה, צמוד לגבול עם מצרים; מעט משתתפים. בגלל מיעוט המשתתפים, הצלחתי בשנה שעברה אף לזכות במדליה עבור מקום שלישי בקבוצת הגיל שלי: השתתפו ארבעה מתחרים בקבוצת הגיל; אמנם הגעתי רביעי, אבל מכיוון שאחד המתחרים נפסל מסיבה כלשהי, זכיתי במדליה. השנה הגעתי, כרגיל, בין האחרונים, למרות ששיפרתי את הזמנים לעומת שנה שעברה. אף אחד לא נפסל, לכן גם לא קיבלתי מדליה.

מצבי וכושרי הגופני תקינים, אולם לא לגמרי: איני רוצה להסתכן בגב תפוס לפני תחרות ניצנה. אולם פסח בפתח ואף אחד לא יעשה במקומי את מה שצריך לעשות בבית: לסדר, לנקות,לטפח, לקנות, מה עוד שאנחנו מארחים לליל הסדר כ– 30 אורחים. לכן, השתדלתי לדחות את מה שאפשר לדחות לימים שלפני ליל הסדר.

סוף טוב, הכל טוב: מראש תכננתי לקחת את ליל הסדר כיום כמנוחה, כדי שלמחרת אוכל לעשות אימון נוסף של רכיבה ארוכה.

למחרת ליל הסדר, סיפור הארנבת והצב: נקבעה פגישה משפחתית באשקלון. כמתוכנן, אני יצאתי ברכיבה מבאר שבע לאשקלון. כדי להאריך את המסלול וכדי לא להיות מופרע מתנועה סואנת, רכבתי בכבישים צדדיים: דרך הקיבוצים אורים, רעים, בארי, סעד, כפר עזה וחזרה לכביש הראשי דרך שדרות וצומת יד מרדכי. סך הכל, 100 ק"מ. יצאתי קצת אחרי 7:00 בבוקר, והגעתי כעבור 4 שעות. אלא שמשפחתי, שאמורה לעשות את הדרך במכונית בפחות משעה, עדיין לא הגיעה. לכן לא יכולתי להתקלח ולהחליף בגדים, שאמורים היו להביא. הסתבר שקמו מאוחר, התארגנו בנינוחות, וכאשר אני כבר הגעתי לאשקלון– הם עדיין לא יצאו לדרך.

רצתי כבר 2 חצאי מרתון; רכבתי כבר 2 רכיבות ארוכות של 100 ק"מ. אבל עדיין איני יודע איך אעמוד בריצת חצי מרתון אחרי רכיבת 90 ק"מ, בתנאי החום והלחות השוררים בעמק הירדן, מקום התחרות, בעונה זאת. לא בא בחשבון לבדוק יכולתי ע"י סימולציה מלאה: אזדקק למספר שבועות התאוששות לפני שאוכל להשתתף בתחרות. על כן, קבעתי לעצמי תחנה נוספת בדרך לחצי איש הברזל: סימולציה חלקית של קטעי האופניים והריצה. קטע השחייה לא מפחיד אותי: זהו המקצוע החזק שלי והוא החלק הראשון של התחרות, כאשר כולם רעננים. לכן, החלטתי על סימולציה של 2/3 מהמרחקים: 60 ק"מ רכיבה ו– 14 ק"מ ריצה.

בחג השני של פסח, התאפשר לי אימון זה: רכבתי 60 ק"מ לנתיבות ובחזרה. התמזל מזלי ובדרך פגשתי רוכב נוסף, שעשה את הדרך ההפוכה מאשקלון לבאר שבע. רוכב זה התכונן לתחרות איש ברזל כלשהי, והדרך עד נתיבות, כ– 10 ק"מ ממקום מפגשינו, עברה ביעף, בשיחה.

לוקסוס כזה של שיחה תוך רכיבה אפשרי רק באימונים ולכן הצטערתי שתכננתי להסתובב ולחזור לבאר שבע, לקטע ריצה. סיימתי את הרכיבה במהירות ממוצעת טובה של כ– 26 קמ"ש, החלפתי את נעלי ובגדי לאלה המתאימים לריצה ויצאתי להמשך האימון. אלא שהיה חם, הייתי עייף, ולמרות שתכננתי את מה שתכננתי, אחרי ריצה של 11.5 ק"מ נשברתי והפסקתי.

ההפרש אינו גדול. אולם גם אם הייתי רץ כמתוכנן, היה הספק ממשיך לנקר בי, אולי לא אצליח לעמוד בדבר האמיתי, למרות הצלחתי בסימולציה. ובכל זאת, אם עד עכשיו קיוויתי שתהיה לי סיבה להפסיק את ההכנות לחצי איש הברזל ולא להשתתף בתחרות, שבוע עבר מהאימון הקשה המתואר ולי היה ברור שהגעתי לנקודת האל חזור.

בשבועיים– שלושה אחרונים הרגשתי כאבים לא ממוקדים בגוף. התיאור המדויק יותר הוא אי נוחות שלא נעלמה למרות נוגדי כאבים שלקחתי. האם הסיבה לכאבים הינה אימון יתר? האם משטחי ריצה לא מתאימים? אז נזכרתי בכלל אצבע נוסף שלמדתי מאחד מעמיתי לתחביב: כאבים לא ממוקדים מעידים על בלאי של נעלי הריצה.
החלפתי את נעלי הריצה אולם נתקלתי בבעיה אחרת.
בכנס מקצועי בירושלים, כאשר המשתתפים יצאו לטייל, אני יצאתי לאימון ריצה בגן סאקר. ירושלים הרים סביב לה ועליות וירידות בה ובגן. הייתה עבורי חוויה לרוץ בגן: הרבה אנשים, רובם חרדים עם ילדים, נפשו, אכלו ושיחקו; קבוצה תרגלה טאי צ'י באחת הפינות; לא מעט אנשים מטיילים בשבילים ומדי פעם חולפים רצים, כמוני. למעלה משעה עליתי וירדתי במשעולי הגן ולאחר הריצה הספקתי אפילו לעשות אימון שחיה למרות המים החמים בבריכת המלון שנתנו הרגשה של שחיה במרק.

בערב החברתי מדי פעם מיששתי את השרירים שעברו קודם לכן מאמץ לא קל. תוך כדי כך הרגשתי כאבים ממוקדים בנקודות החיבור של השרירים לברך, כנראה הסיוט של כל ספורטאי– התחלה של דלקת. החשש שלי היה שיש סיבה להפסיק את האימונים. אולם בשלב זה – שבועיים לפני התחרות המיוחלת- לא הייתי מוכן להפסיק ולוותר.

כאשר חזרתי הביתה, התקשרתי לדודי מיכאל , שהוא רץ, רוכב אופניים וטריאתלט ותיק ומנוסה, המלווה אותי בעצות טובות בעיסוקי כספורטאי. לאחר תחקור, מסקנתו שהריצה בשיפועים היא שגרמה לרגישות. הפיתרון– יום מנוחה (כפי שאכן תכננתי ועשיתי ) ולמחרת, יום שישי, יום אימון הריצה הארוכה, לרוץ לפי התחושה: אם כואב– להפסיק; אם לא– לרוץ עד שיכאב.

הרגל לא כאבה, והצלחתי לעשות את אימון הריצה הארוכה האחרון לפני התחרות, 19 ק"מ במשך 2:30 שעות. בסיום הריצה, אחרי שתייה, אכילה ומנוחה, התפניתי לנקות את הבית, כמדי יום שישי, בדר"כ לאחר הריצה הארוכה השבועית: הרי הבטחתי לאשתי, הלומדת ועובדת, שתסיר דאגה מעצמה בזמן לימודיה.

למחרת, בשבת, עשיתי את אימון הרכיבה הארוכה האחרון לפני התחרות, 90 ק"מ של סיוט בגלל הרוחות המזרחיות החזקות והחום ששרר באותו יום. מה שניחם אותי היה שממחר, התכנית היא להתחיל להפחית עומסי אימונים, כדי להגיע רענן ו"רעב" לתחרות.

מאי 2006 – תחרות חצי איש הברזל

ההכנות תמו. אין יותר תירוצים לא להשתתף בתחרות. גם אם לא ארוץ, ארכוב או אשחה ולו מטר אחד, מהיום עד יום התחרות, הקילומטרז' שברגלי וידי אמור היה לתת לי את היכולת לסיים את התחרות. אין מה שיכול למנוע, לבד ממשהו לא צפוי.

בשבועיים שנשארו המשכתי באימונים, אם כי בנפח ועומס מופחתים. מצחיק לכתוב "מופחתים", מכיוון שגם בשבועיים אילה האימונים שערכתי היו יכולים, שנה קודם לכן, להיות אימונים טובים, אימוני אמצע העונה. אולם יחסית למה שכבר עברתי, רכיבה של 77 ק"מ וריצה של 29 ק"מ בשבוע, או שחיה של 90 בריכות היו מנוחה. 5 ימים לפני התחרות היו ממש בטלה: אימון החלפות מרכיבה לריצה שארך כשעה, ויום אחרי כן– ריצת 6 ק"מ קלה.

יומיים לפני התחרות, ביום ה', הוזמנתי לאירוע משפחתי מחוץ לעיר– לגיטימציה נהדרת לא להתאמן והזדמנות טובה לאכול כדי להעשיר את מאגרי הגליקוגן.

יום לפני התחרות הגענו, משפחתי ואני, לעמק הירדן, מקום התחרות. בשבועיים האחרונים לא חשבתי יותר מדי על התחרות. מדי פעם הבליחו חששות למיניהן: מה אעשה אם יהיה תקר בצמיג האופניים? איך אגיב לריצה, בחום, אחרי רכיבה של 90 ק"מ? החששות באו והלכו. לא הטרידו יותר מדי. אולם יום לפני התחרות, באתר התחרות, כאשר אני חווה את מזג האוויר החם והלח, קשה לי לדכא את המתח. המתח גובר לאחר שאני בודק את האופניים ורואה שיש בעיה במד המהירות– אין העברת נתונים מהגלגל לגבי מהירות הרכיבה.

על אף התקלה, אני משתדל להתגבר על חוסר הסבלנות שלי כדי לענות על הצרכים והרצונות של בני משפחתי. במרכז הרישום קבלתי את שקית המשתתף עם המתנות למתחרים. במרכז הרישום אני פוגש את דודי מיכאל, הטריאתלט הוותיק, שהשנה לא משתתף בתחרות בעקבות פציעה, אולם הגיע לעזור. גם הוא מנסה לתקן את מד המהירות, ללא הצלחה. תקוותי לקבל עזרה בדוכן ציוד אופניים, מהדוכנים המוקמים בדר"כ באתרי התחרויות, נגוזה מכיוון שהפעם אין דוכן אופניים.

איני יודע איך להרפות את המתח. איני רוצה לערוך אימון קל, כמו שעושים לא מעט ספורטאים שאני רואה. איני יכול לנוח או לישון, אין לי סבלנות. אני לוקח את בתי וחברתה לבריכת השחייה של הקיבוץ בו אנו לנים, גם זה לא מקל על המתח. בארוחת ערב, בעיה נוספת: אין פסטה, כמו שאני רגיל לאכול. יש רק אורז. כצמחוני, גם אין עבורי תחליף לבשר. בלית ברירה אני אוכל את האורז ורק אז מוציאים מהמטבח את הפסטה המסורתית, המוכרת והמועדפת.

לאחר הארוחה אני מטייל עם משפחתי. אנחנו נכנסים לרפת בזמן החליבה, חוויה לילדים העירוניים שעבורם החלב הוא מה שמוזגים בבוקר מהמיכל לצלחת הקורנפלקס. את משפחתי אני עוזב יחסית מוקדם, כדי לארגן את הציוד ולהכין למחר את השתייה והאוכל ולנסות לישון מספר שעות לפני ההשכמה המתוכננת לשעה 4:00, להתכונן לזינוק בשעה 5:45.

יום התחרות השכמה, כמתוכנן, בשעה 4:00, אחרי שינה שטחית. התארגנות אוטומטית בחושך, כדי לא להעיר את משפחתי: אוכל קל– יוגורט וקורנפלקס; שתית תה; שירותים, צחצוח שיניים וב-4:30 אני כבר בחוץ, בחושך, קושר את האופניים על הרכב.

4:45- הגעתי למקום הכינוס של התחרות. איני הראשון והשופטים כבר בודקים ספורטאים שהקדימו להגיע. 5:15– סיימתי לארגן את הציוד, אני מתחיל להסתובב, מעין חימום, וכדי לפגוש עמיתים. בדר"כ אני לא עושה ממש חימום לפני תחרויות: אני הולך הליכה מהירה ורץ ריצה קלה מספר דקות, לסירוגין. תוך כדי, עושה מתיחות.

5:30– 15 דקות לזינוק. אני לוקח את כובע השחייה הצבעוני, את משקפת השחייה והאטמים לאוזניים ויורד לחוף. באחת התחרויות בעבר, מספר דקות לפני הזינוק נוכחתי ששכחתי את המשקפת והייתי צריך לרוץ לשטח ההחלפה להביאה. אור השחר כבר הפציע וכל המשתתפים במקצה חצי איש ברזל, כ– 120, מחכים להזנקה. 5:45– ספירה לאחור ע"י המשתתפים מ– 10 ל– 1, נשמעת תרועת הצופר ושאגת המזנקים למים. התחיל יום ארוך, שלא ברור לי כרגע מתי יסתיים, ואיך.

שחיה

המים חמימים, נעימים, גם אם עכורים. אני לא מרגיש דחיפות משחיינים אחרים, בדומה למה שקורה בזינוקים עתירי משתתפים. אחרי כ– 10 דקות, התחלתי להרגיש חולשה והתגנבו מחשבות כפירה. אני מסלקן במחשבה שלא יתכן שכבר ארגיש לא טוב ועוד במקצוע החזק שלי. ממשיך לשחות בקצב, ללא הפרעות. בהסתכלות קדימה, אני מבין שאיני מופרע משחיינים אחרים מכיוון שסטיתי מנתיב השחייה הישר. לאחר המצוף המציין את הסיבוב, אני שם לב שלעיתים תכופות מדי אני בודק את נתיב השחייה, סימן ברור להיחלשותי. מהמים יצאתי לאחר כ–52 דקות, קצב איטי ב- 6-7 דקות מהמתוכנן, כנראה לא תכננתי נכון, וכן עיכוב בגלל הסטייה מהנתיב הישר. במעבר מהמים לחוף, דידיתי עד שהתרגלתי לשאת את משקל הגוף מחוץ למים. תוך כדי ריצה לשטח ההחלפה, אני משחזר בראש את סדר ההחלפה.

מגיע לאופניים. שטח ההחלפה של המקצה ריק, לבד ממספר זוגות אופניים של אלה שעדיין שוחים. אני מחליף את בגד הים למכנסי רכיבה, חובש קסדה, מרכיב משקפי שמש, לובש כפפות רכיבה, שם חטיפים בכיס חולצת התחרות, נועל נעלי רכיבה, לוגם מספר לגימות ורץ לנקודת העלייה לאופניים. שומע את הצליל המציין את מעבר השבב על שטיח הביקורת ועולה על האופניים.

אופניים נכנס לקצב הרכיבה בכיוון צפון. לאחר מס' קילומטרים, אני עוקף את אחת המתחרות, שהייתה מהירה ממני בשחייה. מחליט להאט ולרכב ביחד, בכוונה כדי לא להעלות דופק מוקדם מדי. לאחר עליה בכביש מגיעה הירידה הראשונה, לאחר כ– 20 ק"מ רכיבה ביחד. בגלל משקל הגוף הכבד יותר שלי, התגלגלתי מהר יותר ו"ברחתי" לה. כוונתי הייתה להמשיך לרכוב ביחד, אבל התרחקתי מכדי לחכות לה. חוזר לקצב הרגיל שלי לקראת הסיבוב הצפוני ואוכל חטיף. בחזרה, אני פוגש מולי את אלה שהיו איטיים ממני בשחייה והמהירים ברכיבה עוקפים אותי. מגיע לנקודת היציאה, לאחר 45 ק"מ. בתחרויות הקודמות, במקצה האולימפי, לאחר סיבוב אחד של 40 ק"מ, בשלב זה הייתי נכנס בחזרה לשטח ההחלפה. היום, אני צריך לצאת לסיבוב שני. מחשבות כפירה מתגנבות וכהרף עין גם נעלמות. ב– 55 ק"מ מתחיל להרגיש את העייפות המצטברת. עוד כ– 10 ק"מ, להערכתי, צריך להגיע לסיבוב הצפוני בפעם השנייה והאחרונה להיום. כדי להעביר את הזמן, אני עורך חישובים שונים ומשונים: כל סיבוב אורך כ– 1:50 שעות; משך הרכיבה מקצה אחד של המסלול לשני כ- 50 ד'; שותה כל כ– 10-15 ד'. בסימון 70 ק"מ מחשב שנשארו 20 ק"מ "בלבד" לרכוב, כ- 40-45 ד'. מקפיד לשפוך על ראשי מים כדי להצטנן מהחום המורגש זה מכבר, גם אם פחות קשה ממה שחששתי. כ– 3 ק"מ לסיום הרכיבה, מעביר להילוך קל וסיבובי רגליים מהירים, לשחרר את הרגליים לקראת הריצה.

לפני שטיח הביקורת יורד מהאופניים כדי לא להיפסל. אני שומע את צליל השבב ורץ להניח את האופניים ולהתכונן לריצה. את קטע האופניים סיימתי בכ– 3:45 ש', כפי ששיערתי שיהיה.

ריצה במהירות אני פושט את ציוד הרכיבה, לובש את ציוד הריצה ויוצא. בו בזמן אני שומע את הכרוז מודיע על הגעתו של צביקה פישמן, מקבוצת הגיל שלי, שסיים הרגע את התחרות. הכריזה לא מרפה את רגלי. ההיפך, אני מרגיש שהריצה יותר קלה מאשר חשבתי: 6:23 ד' ממוצע לקילומטר בשני הקילומטרים הראשונים; 6:25 ד' ממוצע בחמשת הקילומטרים הראשונים. 9 ק"מ סיימתי בפחות משעה. אני מסתובב לסיבוב הריצה השני ומתחיל לפנטז על חצי שני של הריצה מהיר מחצי ראשון וסיום הריצה בזמן של כ– 2:15 ש': הרי חששתי מאד איך אגיב לריצה אחרי רכיבה ארוכה. גם בסימולציה החלקית שעשיתי לא עמדתי בעומס. אפילו בחלומותיי הורודים לא תיארתי לעצמי שיהיה קל. אני מקפיד לשתות בנקודות השתייה ולאכול ומבקש מהילדים המחלקים מים לשפוך עלי מים כדי להצטנן. למרות ההקפדה, החום והעייפות נותנים את סימניהם: איני מסוגל כבר לחשב את קצב הריצה. בניתוח הזמנים תחת קורת גג מוצלת וממוזגת, ראיתי שאת הקילומטרים 10-15 רצתי 4 ד' לאט יותר מקילומטרים 0-5.

את הסימן לשבירה אני מקבל לפני הסיבוב לחזרה לקו הסיום. בקטע זה הריצה היא על דפנות בריכות דגים. בסיבוב הקודם, עליתי על הסוללה ללא קשיים. בסיבוב השני, רגלי לא נשאו אותי. עליתי לסוללה בהליכה והמשכתי לרוץ לנקודת הביקורת בקצה המסלול, לפני החזרה לסיום. קשה לי יותר ויותר לסלק את מחשבות הכפירה. בנקודת הביקורת לקחתי בננה ותמרים, המשכתי לרוץ מספר מטרים, ואז נעצרתי להטיל מימי למרות שלא הייתה דחיפות - הסימן המובהק לעייפות. בנקודת חלוקת המים התעכבתי יותר מהדרוש, וכעבור מספר עשרות מטרים, בקילומטר 17-18, עברתי להליכה.

בדיעבד, הקריסה נראית כך:
ק"מ 14 – 7:08 ד'
ק"מ 15-17 – 7:40 ד' כל קילומטר
ק"מ 18 – 8:40 ד'
ק"מ 19 – 9:20 ד'
הנחמה שלי היא שממילא בסיום התחרות צריך לעשות שחרור והרפיה לשרירים. אני, מתחיל את השחרור לפני הסיום ...
קילומטר 20– 6:54, ועוד מספר דקות עד לסיום המיוחל– 7:16:30 שעות לאחר הזינוק לשחייה בשעה 5:45 בבוקר.

אחרית דבר

כל סיום הוא התחלה של דבר חדש, כך אומרת הקלישאה. העסוק בטריאתלון הוא עבורי אורח חיים. התחביב הוא חלק שלא ניתן להפרדה מחיי המשפחה והעבודה. חולצות התחרות שאני לובש העלו רעיון להקים קבוצת הליכה טיפולית במקום עבודתי. לעיתים, מקום העבודה משמש כנקודת התחלה או סיום לאימון: אני מגיע או יוצא מהעבודה בריצה או באופניים. חברים לעבודה, כדרך של שיגרה, שואלים אותי בימי ראשון כמה רכבתי בשבת.

כדרך חיים, הטריאתלון משפיע על תפיסת העולם, נותן היבט מסוים לחיים. במושגים התיאורטיים, העיסוק בטריאתלון לאורך זמן מחייב איזון במרכיבים הביו- פסיכו- סוציאליים: איזון בין הפעילות למנוחה כדי לאפשר לגוף להתאושש מהמאמצים; האיזון בין צרכי המשפחה לאימונים, שאם לא- יהיו כעסים ומתחים; כעסים ומתחים פוגעים בריכוז וביכולת המיקוד באימונים, פוגעים באיכות האימונים; פגיעה בריכוז באימון או עייפות יתר יכולים לגרום לפציעה גופנית אשר תמנע מהספורטאי אימונים מתאימים.

ללא איזון זה, ללא ויתורים ופשרות- מצד אחד, ללא נחישות חסרת פשרות- מצד שני, אי אפשר לאמץ את התחביב כאורח חיים, לבטח אי אפשר להתכונן לאירוע תובעני כחצי איש ברזל.

במשך השנים, קיבלתי מהטריאתלון תובנות נוספות המשתלבות בחיים:

1. לא חסרות סיבות לא לצאת לאימון (או להתחיל לקדם בעבודה משהו חדש), תמיד יש את כל הסיבות בעולם למה עכשיו המועד הלא מתאים: חם מדי; קר מדי; הלחות איומה; הרוח חזקה; יש תכנית טובה בטלוויזיה; עוד שעה צריך לקחת את הילד/ה אל .. או מ ..; אני עייף/ה וכד'.

יש מעט מאד סיבות לצאת לאימון (או להתחיל במשהו חדשני) , וגם הן מופיעות לעיתים רחוקות. 2. ממילא אני עייף כאשר אני קם בבוקר או בחזרי מהעבודה. כדי שלפחות תהיה סיבה לעייפות, אצא להתאמן.

3 . "יום עסל, יום באסל" : כדי ליהנות מאימון , צריכים גם לחוות את האימונים הלא מוצלחים, שלא הולך בהם, עם הרגשת כבדות, שבמהלכם מצטערים שבכלל התחלנו אותם.

4. הדינאמיקה של החיים דומה לדינאמיקה של הכושר: אל תתלהב/י כאשר את/ה בכושר טוב, כאשר הכל מצליח בבית ובעבודה.

תמיד, יום בהיר אחד,מחלה או פציעה או אילוץ אחר יגרמו לירידה בכושר. מאידך– אל תתייאש/י כאשר את/ה בכושר לא טוב, לא מסוגל/ת לרוץ מטרים בודדים, כאשר שום דבר לא מצליח: בהדרגה, באיטיות, בסבלנות תחזור/י לכושר הטוב.

5. הדינאמיקה של החיים דומה גם לדינאמיקה של ענפי הסיבולת (ריצה ארוכה, רכיבה על אופניים): התשלום על פתיחה מהירה או האצה, יתבטא בהמשך בהאטה בגלל חוב חמצן והצטברות חומצה לקטית ושכרו יצא בהפסדו. כדי לסיים את הפרויקט מהר, צריך להתחיל אותו מתון ושקול ולהגביר רק לקראת הסיום, אם נשארו עדיין מאגרי אנרגיה (פיזיולוגית או מנטאלית).

שבועיים אחרי תחרות חצי איש ברזל נפלתי מהאופניים ברכיבת אימון, שברתי את עצם הבריח ועברתי ניתוח לקיבועו. עבורי, זאת הוכחה נוספת לתפיסת העולם, הזדמנות נוספת לאשר את התובנות שהתקבלו בזיעה, כאבים, תסכולים ואכזבות.

בזמן כתיבת הטקסט, לא ידעתי מה יהיו תוצאות הניתוח. לא יכולתי לרכוב ולשחות. עם זאת, מטרת השיקום עבורי הייתה להשתתף בטריאתלון אילת שהתקיים בסוף אוקטובר 2006. כדי לעמוד במטרה, חזרתי לפחות לצעוד ולרוץ, כבר למחרת השחרור מביה"ח.

אחרית דבר: עמדתי במטרה שהצבתי ובאילת 2006 השתתפתי במקצה האולימפי. יתר על כן: המשך ההליכה והריצה אחרי הניתוח נתנו לי את הבסיס להחליט להמשיך להתאמן למרתון טבריה.
ב- 4/1/07 , בדיוק 6 חדשים אחרי ניתוח הכתף, סיימתי לראשונה ריצת מרתון. תם ולא נשלם והנה אנו נמצאים מספר שבועות לפני טריאתלון עמק הירדן 2007.


על קו הסיום במרתון טבריה, 2007

* תודה: למיה הטל- עורב על הביקורת הלשונית ולמיכאל זיו על הביקורת המקצועית.







כתבה זו מגיעה מאתר... איילות - אתר ספורט ישראלי לריצה, טריאתלון, אתלטיקה ותוכניות אימונים
http://www.ayalot.com

הכתובת לכתבה / מאמר היא:
http://www.ayalot.com/modules.php?name=News&file;=article&sid;=494