זה מטורף לא למחזר- סיפורו של הכד הקטן

29.8.2012

מאת שוש בלייכמן

זה מטורף לא למחזר. אני ממחזרת הכל. אני אזרחית טובה וממושמעת. את הניירות אני שמה בפח מחזור, את הבקבוקים הגדולים במחזורית, את הקטנים לסופר, את המתכות בפח המיועד והרשימה ארוכה. אני גם מאד אוהבת חפצים ישנים. יש לי חיבה מיוחדת לכל מיני כלים. חלקם אני משפצת ומחזירה לשימוש וחלקם לנוי.

הכי אני אוהבת את ערמות הזבל הגדולות. הן נמצאות בכל פינת רחוב המכבד את עצמו. לתפארת מדינת ישראל. אני יודעת היכן למצוא חפצים שווים ובאיזה ימים, ואני משתדלת לרוץ באותם המקומות. את הערימות רואים מרחוק. אני מתקרבת, מאיטה, ומסתכלת טוב-טוב אם יש משהו שאולי אני צריכה. אם כן, אני עוצרת.

מצאתי שם אוצרות של ממש: פרטי ייצוב ייחודיים, דברים של פעם וכולם מקשטים כיום את הבית. לא פעם הבאתי הביתה בובה או דובון, ואני מזמן עברתי את הגיל ולא משחקת בבובות. אבל הייתה לי איזו תחושה שהם מסתכלים עליי ולא יכולתי להפקיר אותם ברחוב, בדרך לאיזו מזבלה.

בוקר אחד אני מגיעה לערימה כזאת, יפה וגדולה, ואני רואה מן כד קטן מנחושת מבצבץ בין ערימת העלים.

אבל מה… אני רואה גם את זנבו של כלב גדול ושחור שראשו מחטט בתוך הערימה. גם הוא חיפש משהו. זה לא טוב, חשבתי לעצמי. אני מפחדת מכלבים. הכי טוב אחכה קצת, והכלב בטח יילך. אבל הוא לא. הוא לא הלך ואני צריכה להמשיך בריצה שלי. אני מחכה עוד קצת, ואז לאט, בהיסוס, כמעט מבלי לנשום, אני מושיטה את ידי לכיוון כד הנחושת. רק שהכלב לא ירגיש. אבל הכלב כן הרגיש ועוד איך. הסתובב, נתן נביחה כזו שהתחלתי לרעוד. אני מחכה עוד קצת, אך הכלב בשלו, ממשיך לחטט בתוך הערמה. אני שוב מושיטה יד לאט ומתכופפת כמעט כמו הרוח, אבל הכלב הרגיש ושוב הוציא שיניים. הוא הודיע לי שזו הערמה שלו, וזהו.

אבל לא עזבתי. אולי בגלל שהכלב נראה די נקי ומטופח ולא כלב רחוב. ואולי בגלל כד הנחושת הקטן שממש התחנן שאקח אותו.

אחכה עוד קצת, אני מחליטה."כלב טוב," אני גם אומרת לו, מנסה למצוא חן בעיניו. לאחר זמן מה, הכלב התיישר ואני ראיתי שהוא מחזיק משהוא בפה. יופי, חשבתי לי, עכשיו הוא בטח ילך. אבל לא, הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואני יכולה להשבע שהוא מחייך. החזיק חתיכת מקל בפה, וזרק לי ישר לרגליים, קשקש בזנב מרוצה והמשיך להסתכל עליי, כאילו רצה לומר לי "זה מה שרצית? קחי לך."

אבל אני לא. "אני רוצה את הכד", אני אומרת לו. כאילו שהוא מבין. בכל אופן, הכלב שוב הכניס את הראש לתוך הערמה, הוציא עצם גדולה, וגם אותה זרק לי, עם נביחות קצרות ושמחות.

"אני רוצה את הכד", אני אומרת לו שוב. "אולי תזוז"!

אבל הכלב לא זז. מסתכל לי ישר בעיניים ומקשקש בזנב, שמח וטוב לב. אם הוא לא מפחד, ונראה כזה ידידותי, גם אני לא אפחד, ניסיתי לשכנע את עצמי. ממש כאילו. אין מצב שאני לא אפחד, אבל נורא רציתי את הכד. שוב התכופפתי לאט, לאט, שלחתי את היד קדימה (יהיה מה שיהיה), תפסתי את המקל וזרקתי אותו רחוק ככל שיכולתי. "רוץ כלב, רוץ, תביא את המקל" אני אומרת לו, והכלב רץ.

ואני, התכופפתי מהר, תפסתי את הכד הקטן, והתחלתי לרוץ… לרוץ מהר ככל שיכלתי… כי לרוץ אני יודעת.

והכד, או-הו, הכד קיבל מקום של כבוד על השידה, בין שאר "המציאות".

שוש בלייכמן,

איילות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>