מחשבות על קעקוע – האיירונמן שלי

3.8.2012
מאת גיא שפירא

כשהחלטתי לפני יותר משתיים עשרה שנים להשתתף במיני טריאתלון חורשים, רק כי הוא מתקיים קרוב לבית, לא שיערתי לאן הדבר יוביל אותי…

לפני יותר משנה החלטתי להגיע לפסגה.

עשיתי כבר את המירוצים הקצרים, חצאי מרתונים, מרתונים, בארץ ובחו"ל, עשרות תחרויות טריאתלון, טרנס-אלפ (תחרות רכיבת האופניים הקשה ביותר לחובבים) ונשארה התחרות שבפסגה – האיירונמן (3.8 קמ' שחייה, 180 קמ' רכיבת אופניים, 42.2 קמ' ריצה).

מי שמתאמן ומתחרה יודע שבכל פעם אתה מציב לעצמך יעד חדש. אתה בוחן את הגוף שלך, את הרצון שלך, את היכולת שלך, במטרות מאתגרות יותר ויותר. זה לא שאחרי שנים של תחרויות אותם מירוצים כבר לא מהווים אתגר, אבל אני מחפש אתגרים וחוויות חדשות.

גיא שפירא במרתון טבריה 2007
במרתון טבריה 2007.

 

גיא שפירא במרוץ עין גדי 20122
במרוץ עין גדי 2011.

 

נרשמתי לאיירונמן אוסטריה (קלאגנפורט). הלחץ התחיל כבר בהליך הרישום לתחרות. נתתי לחבר 100 אירו על מנת שירשום אותי כבר שם, רק כדי שיישמר לי מקום. זו תחרות מאד מבוקשת, ולכן חשוב להירשם מוקדם. אבל ברגע האחרון הוא החליט לא לטוס לתחרות ולא להתחרות. העברתי את הסכום לחבר אחר, אבל גם הפעם משהו השתבש. חוסר ערנות קטן שבגללו נותרתי בלי אישור הרשמה. שלחתי מיילים למארגנים, ללא תגובה מהם, ניסיתי להפעיל קשרים דרך חבר של חבר גרמני, בכיר באינטרפול, בהנחה שהוא מקושר להנהלת האיירונמן, אבל גם שם לא הצלחתי. חששתי שהתחרות מתרחקת ממני בעוד שנה. אני  כבר החלטתי לעשות את זו שבאוסטריה השנה ולא רציתי לדחות לשנה הבאה. בסוף הצלחתי. הנהלת התחרות נעתרה לבקשתי וקיבלתי אישור הרשמה (עלות ההרשמה עלתה בעוד 200 אירו, אבל מה זה לעומת הדרך להגשמת חלום). מוזר, גם אחרי שנרשמתי עדיין היו חששות. האם המיקום של המלון מספיק קרוב לזינוק, האם שעות הטיסה יתאימו לזמני התחרות ויאפשרו התארגנות רגועה, איזה רכב כדאי לשכור עם החברים שנוסעים איתי כדי שיכיל גם את האופניים. בעצם, כל החלטה תמיד תהיה מלווה בהסתייגויות. אבל חייבים להחליט וחייבים להיות שלמים עם כל אחת ואחת מההחלטות.

הנה, משוכה אחת עברתי. עכשיו מתחילים האימונים הפיזיים המפרכים.

התחלתי את שנת האימונים ללא מאמן וללא מסגרת, אבל עם עוד כמה חברים. אם תשאלו את הסובבים אותי, הם בטח יגידו שהייתי בלתי נסבל. הייתי מאד לחוץ, לא ידעתי איך לבנות לעצמי מערך אימונים שיוביל אותי בצורה הנכונה ביותר ליום התחרות. שחיתי, רכבתי ורצתי כמו מטורף. בכל שנייה פנויה שהייתה לי התאמנתי. קמתי בשעות שבהן כולם עדיין ישנים, יצאתי לאימונים, משם טסתי לעבודה, ומשם הגעתי הביתה חסר סבלנות, עצבני ומתוסכל. האם אני עובד נכון עם הגוף? האם נכון להביא את הגוף לעומס כזה כבר בהתחלה? התלבטתי אם להצטרף לקבוצה עם מאמן מקצועי. לא ידעתי אם יהיה ערך מוסף לכך. עד לאימונים לאיירונמן התאמנתי כמעט לבד. בניתי לי תכנית אימונים שמבוססת על הניסיון שלי, על ניסיון של חברים, על הגיון בריא ועל תכניות ומאמרים שקראתי. אבל כשהבנתי שאני כנראה מתאמן יותר מידי, החלטתי לעשות את זה. זה הוריד ממני המון לחץ. אני מקבל תוכנית אימונים ומבצע. אני יודע שאני נמצא במסגרת קבוצתית, ולמרות שאני מתאמן חלק נכבד מהאימונים לבד עם עצמי, ההרגשה היא של סביבה תומכת.

החברים הציעו שניקח את גווין קנינג, שיאמן אותנו. לא הכרתי אותו, אבל הרקורד שלו, כמה איירונמנים שעשה בעצמו ואימן רבים אחרים וההמלצה של החבר'ה שכנעו אותי. מידי חודש הוא כותב לנו תכנית אימונים. בהתחלה זה היה קל יחסית אבל ככל שחלף הזמן האימונים הפכו להיות מפרכים וארוכים. לפני כל אימון הטלתי ספק ביכולת שלי לסיים אותו לפי התוכנית, כל פעם מחדש חשבתי האם אצליח לעמוד ביעדים שגווין הציב בפנינו, ועם כל אימון שסיימתי הייתי מלא סיפוק עצמי. הנה, הצלחתי לעשות עוד אימון קשה. רכבתי 4 שעות ואחריהן רצתי שעתיים, שחיתי מחוף הצוק עד המרינה בהרצליה ובחזרה ושוב רצתי. בד בבד היו מחנות אימונים מפרכים ומתישים. הגוף ממש צועק הצילו. רכיבה במשך שעות ארוכות, אחריהן ריצה ארוכה, והימים כבר חמים. הביטחון והסיפוק שמציפים את הגוף בסוף כל אימון זה משהו ממכר.

כשנרשמתי לתחרות לא ידעתי אם אצליח לתמרן בין העבודה לבין האימונים. מאחר שאני עובד כצלם טלוויזיה בחדשות ערוץ 2, ולוחות הזמנים של העבודה לא ידועים, אז לא יכולתי לתכנן את לוח הזמנים של האימונים מראש. בכל פעם הופתעתי מעצמי מחדש איך צלחתי עוד שבוע אימונים, בלי לפספס אף אימון. כן, זה לא מובן מאליו אבל עשיתי את כל האימונים שנדרשתי. כל בוקר הייתי בלחץ מהאימון היומי, וכשסיימתי אותו הייתי רגוע מאד מכיוון שהספקתי והצלחתי. אחר הצהריים, תחושת הרוגע התחלפה שוב בלחץ לקראת האימון של מחר, וכך עברו להם ימים ושבועות. עשיתי בדיוק את מה שכתב לי גווין, לא וויתרתי לעצמי, קמתי בשעות המוקדמות של הבוקר, בגשם ובקור ואחר-כך בחום ובלחות של הקיץ. התאמנתי, הספקתי לחזור הביתה, לפעמים אפילו לקחת את שחר לגן ואז לצאת לעבודה. הצלחתי כי רציתי. הצלחתי כי קבעתי לעצמי יעד ואני עומד ביעדים שאני קובע לעצמי.

יום שישי, תשעה שבועות לתחרות, שעתיים רכיבה עם המון חברים. אימון מהיר. הרכיבה מסתיימת ואני יוצא עם חגי ואמיר לשעתיים ריצה. ההתחלה קשה, הקצב מהיר, קצב שאני לא רגיל אליו. אחרי שעה, בנקודת הסיבוב ביפו – אני עדיין איתם, אבל מבין שלא אחזיק איתם עוד הרבה זמן. הם מתחילים לפתוח פער ממני, פער שהולך וגדל. הקצב שלי יורד מעט, אבל אני ממשיך לרוץ. הם עוצרים לשתות ומחכים לי. אני שוב איתם, אבל שוב נפתח פער והם מתרחקים. זה מתסכל! רוצה להישאר איתם אבל לא מצליח. שואל את עצמי מה אני עושה כאן, למה אני מביא את עצמי לקצה…? אבל אני לא נשבר וממשיך. מסיים את הריצה כמה דקות אחריהם. הרגליים כואבות מאד ומחר מחכה לי אימון נוסף…

במהלך האימונים החלטתי להחליף את האופניים. אני מנסה לחשוב על כל פרט שיכול לשפר לי את הזמנים בתחרות. קיצור הזמנים הזה עולה המון המון כסף. שלדה חדשה לאופניים, חליפת רכיבה וחליפת שחיה, כידון אירובר. אוף, האירובר… הזמנתי אירובר באינטרנט מלונדון, הייתי כל כך מרוצה, אבל כשהוא הגיע הוא לא התאים לאופניים החדשים. חיפשתי אירובר בארץ, כי הזמן כבר דוחק, לקח לי כשבוע למצוא אותו  ועד שהצלחתי לכוונן שיהיה לי נוח, חלפו עוד שבועיים. כל קנייה כזו לא נעשית תמיד בלב שלם משום שקינן בי פעמים הספק שאולי הייתי צריך לקנות משהו אחר, אולי יש משהו שמתאים לי יותר. אבל ברגע שהחלטתי – הייתי חייב לנסות להיות שלם עם זה, אחרת זה לא ייגמר לעולם.

עכשיו אני כבר חודשיים לפני התחרות. החרדות מתחילות. אני יכול לפרוש פה רשימה ארוכה אבל אתן רק טעימה מכל מה שרץ בראש (אנסה לסדר את זה בסדר הגיוני אבל לא בטוח שאצליח):

  • מה יהיה אם אפצע דווקא עכשיו, לקראת סיום האימונים?
  • האם ארגז האופניים מספיק טוב כדי שהן לא ייפגעו בטיסה?
  • איך תהיה הכניסה למים עם כל אלפיים ושבע מאות המתחרים (מכנים את הכניסה למים -מכונת כביסה)?
  • האם התזונה בתחרות תספיק לי?
  • האם אצטרך לעצור להשתין הרבה, שלא לדבר על….?
  • איך נרדמים בלילה שלפני…?
  • מה יהיה אם  לקראת סוף התחרות יתפסו לי שרירים ולא אצליח לסיים?
  • האם אעמוד בזמנים שהצבתי לעצמי?

אתם בטח מבינים שאלו אותם דברים קטנים שיכולים להטריד ולהלחיץ. מי שלא עבר תחרות מימיו יגיד "אה, עזוב, אל תתעכב על השטויות האלה". אבל מי שמתאמן חודשים ארוכים לתחרות כזו יודע עד כמה הדקויות האלה חשובות. כל דבר כזה יכול לגזול ממך דקות שאחר-כך נצברות לזמן רב.

ניסיתי להקל על עצמי והזמנתי מחו"ל את כל אותם המשקאות האיזוטוניים וחטיפי אנרגיה שמחלקים בתחרות רק כדי לראות אם אני מסוגל לעכל אותם ולהתרגל אליהם, כי את חלקם לא מייבאים ביבוא מסודר לארץ. הזמנתי, התחלתי להתאמן עם האוכל החדש והיה מעולה, אלא שאז מארגני התחרות החליטו להחליף חלק מהחטיפים ואת הסוג של משקה האנרגיה ברכיבה. טוב, תהיה לי הפתעה, אני אנסה בתחרות משהו שעוד לא אכלתי מעולם. אמנם זה לא מומלץ, אבל הניסיון שלי עם הבטן שלי מנבא לי שיהיה בסדר (המשפט הזה בטח נשמע כל כך ישראלי - יהיה בסדר…)

שבועיים לפני התחרות ואני כבר בטייפר (הורדת עומס לפני תחרות). חשבתי שהטייפר יהיה יותר רגוע. אני בודק מדי פעם באינטרנט תכניות אימון של אחרים ונתקל באסכולות שונות. יש כאלו שמתישות אותך באימונים עד שבועיים לפני התחרות ויש כאלו שמתחילות טייפר כבר חודש לפניה. אני דבק בתוכנית שלי.

התחרות מתקרבת והלחץ גובר. הצבתי לעצמי יעד לסיים את התחרות ב- 11.5 שעות. לא יודע אם זו באמת התוצאה שאני רוצה. אולי הצבתי לעצמי סף נמוך מידי כדי שלא אתאכזב. בתוך תוכי רציתי לראות תוצאה של פחות מ- 11 שעות. הרי חברים, שהיסטוריית התוצאות שלהם בתחרויות שהשתתפנו בהן ביחד, הגיעו להישגים טובים יותר מ- 11.5. אז למה שאני לא אצליח. איך אעשה את זה? האם אני באמת מסוגל? עשיתי את כל הדברים הדרושים. אימונים, תזונה, טיפולים פיזיותרפיים מעולים אצל חנן בן עמי. מה עוד אפשר לעשות?

למרות החששות הרבים שליוו אותי לאורך כל התחרות, שום אדם בעולם, לטעמי, לא יצליח להגיע לתחרות כזו ללא כוחות נפשיים. גוף חזק חייב לבוא עם נפש חזקה. התמיכה מהסביבה חשובה מאד. אני יודע שהזנחתי את משפחתי בשנה האחרונה ואני בהחלט מתכוון לפצות אותם על כל השעות שהחסרתי מהם. אבל זו תחרות לא רגילה, לא אחת מיני רבות (וזה לא אומר שלא אעשה אחת נוספת), אלא תחרות שבה אתה בוחן את היכולות הפיזיות והנפשיות שלך גם יחד. מבחינתי, גם שנת האימונים הלוחצת הזו והעמידה בה היא סוג של הצלחה.

מי מכם שהתאמן או כבר מתאמן לתחרות איירונמן בכל מקום בעולם בטח מבין את הכותרת לשורות אלה.

על אף שלא כל מי שמסיים מקעקע את סמל התחרות, אני החלטתי. אני אעשה קעקוע! זה יהיה הקעקוע הראשון שלי וכנראה גם האחרון. נשאר רק להחליט איפה בדיוק אעשה אותו ובאיזה גודל. את הקעקוע אני רוצה לעשות מיד אחרי התחרות, עוד לפני החזרה לארץ. מבחינתי, זה חלק מהתחרות, כאילו שבלי זה ,המשימה לא הושלמה.

בשבועות האחרונים, בריצות הרבות שלי ביער שליד הבית, מצאתי את עצמי מתרגל לקראת סוף הריצה, בלי שאף אחד יראה, את הנפת הידיים שאני רוצה לעשות ב- 200 המטרים האחרונים שמובילים לקו הסיום. זו תהיה התמונה שתישאר לי למזכרת מסיום התחרות. תמונה שלי מניף ידיים ומעליה השעון האלקטרוני עם התוצאה שלי. שבועיים עד התחרות, עוד לא החלטתי אם אניף אגרופים קפוצים או שתי אצבעות מורות לכיוון השמיים.

שבועיים לתחרות. אני רוצה להרגיש קליל ורגוע. אבל כל השרירים כואבים לי. אני עייף מאד, רוצה רק לאכול ולישון. עומס האימונים יורד בהדרגה, אבל הגוף מרגיש עדיין את העומס העצום של החודשים האחרונים ודווקא עכשיו מחצין את ההרגשה.

עכשיו אחרי חודשי אימונים רבים אני מביט לאחור, מתחיל להבין מה עברתי, אבל יותר מכך, לקראת מה אני הולך בעוד כשבועיים… חשש מעורב בהתרגשות רבה.

שבת אחרונה של אימון בארץ לפני התחרות, רכיבה של שעתיים וחצי שנראית פתאום קצרה וקלילה ואחריה חצי שעה של ריצה בחום של סוף יוני. חום שלפי התחזיות אמור לשרור גם באוסטריה בזמן הריצה. הראש עסוק כל הזמן במחשבות. אני מנסה להכריח את עצמי לחשוב חיובי ולא על תקלות ובעיות בתחרות, אבל הראש עסוק בכל תקלה אפשרית. צופה בסרטים וקורא המון על התחרות, מנסה להגיע הכי מוכן שרק אפשר.

קצת קניות והשלמות של חוסרים קטנים וזהו,הציוד כבר מוכן.

השאלה היא אם אני מוכן, התאמנתי לפי הספר, אבל הספקות מקננים…

עוד מעט אני יוצא לחוויה של חיי וזה זמן טוב לסיכום האימונים -

התחלתי להתאמן לפני כמעט שנה בצורה ייעודית לתחרות הזו, אבל זה סיכום של שלושים השבועות האחרונים:

 

                                                                                                                      

בסך הכול 248 אימונים ב- 210 ימים, כלומר יותר מאימון אחד ביום בממוצע.

445 שעות אימון - ממוצע של כ- 15 שעות בשבוע.

192 קמ' שחיה;

5,880 קמ' רכיבה;

1,786 קמ' ריצה;

311,500 קלוריות;

 

האופניים כבר ארוזים, עברתי על הרשימות עשרות פעמים, הוספתי עוד ועוד פריטים קטנים שאולי אזדקק להם לפני התחרות ובמהלכה.

 



האופניים מפורקים לקראת האריזה

 

הפקדת האופניים לפני הטיסה לא משאירה אותי רגוע, מקווה שהן יגיעו בשלום.

הטיסה עברה טוב, הציוד והאופניים הגיעו. לקחנו את כלי הרכב ששכרנו, רענן ואני יוצאים לנסיעה ארוכה, 350  ק"מ לכיוון קלגנפורט. מדברים כל הדרך על התחרות הזו ועל תחרויות קודמות. השעה מאוחרת, אני עייף, אבל מתרגש.

מגיעים למלון, כבר אחרי חצות, אני מתאפק לא להרכיב את האופניים כדי לראות שהן בסדר. הסתפקתי בפתיחת הארגז ובבדיקה ויזואלית. הכל נראה שלם. נכנס למיטה נרדם מיד, העייפות והמתח הנפשי לא הפריעו לי להירדם.

מעל 30 מעלות באוסטריה, אין מזגנים בשום מקום, אפילו לא מאווררים, אפילו בשינה אני מזיע. מה יהיה בתחרות בחום הזה?

בוקר… אני מרכיב את האופניים ועוזר גם לחברים בהרכבה. הכל תקין. נוסעים לאקספו. ענק, המוני דוכנים, המון פריטים עם הלוגו של האיירונמן, אני מתרגש, אבל לא קונה שום דבר שיש עליו לוגו, לא לפני שאני מסיים את התחרות. נחכה עם זה עוד יומיים. נכנסים לאוהל ההרשמה ונרשמים. יש לי מספר משתתף, 1825. מטיילים עוד קצת באקספו, פוגשים עוד ישראלים ושוב למלון, לאכול ולנוח.

אחר הצהריים אימון שחיה קצר עם חליפות השחייה באגם, כיף, מים מתוקים ונעימים. אני מרגיש מעולה. בערב יוצא לבד לבדוק שהכל בסדר עם האופניים, מגלה שהאירובר לא מחוזק. זו הייתה הסיבה העיקרית ליציאה לרכיבה הזו. הכל תקין חוץ מזה.

אחר כך נוסעים לארוחת הפסטה המסורתית, אלפי מתחרים באוהל ענק. בקצה השולחן יושב פאריס אל סולטן, שהגיע כדי לנצח בתחרות הזו ועוד חברים מנבחרת אבו דאבי. רענן ואני אוכלים ערימות של פסטה.

 

מסיבת הפסטה, ערב לפני התחרות

 

יום שבת, ארוחת בוקר ומיד לאוהל המרכזי לתדרוך על התחרות. כולם מחכים להכרזה הסופית בעניין חליפות השחייה, הכרוז שומר אותנו במתח ואז לקראת סוף התדרוך מודיע, שזו הפעם הראשונה בתולדות התחרות שטמפרטורת המים והתקנון לא מאפשרים שימוש בחליפות שחיה (ששומרות על חום הגוף אבל גם מציפות ומתוך כך מקצרות את זמן השחייה)! המתחרים בהלם. חלק קטן מהם מחליט לא לזנק לתחרות, אני לא מבין את זה, אני אזנק בכל מחיר.

אחר הצהריים, נוסעים להפקיד את האופניים ואת ציוד התחרות בשטח ההחלפה. המתח מתקרב לשיא, אני משנן את המיקום של שקיות הרכיבה, הריצה וכמובן האופניים כדי שכשאסיים את השחייה, אמצא את הכל בקלות.  אני מוריד אוויר מהצמיגים, מפחד שבגלל החום הם יתפוצצו עד הבוקר ומתכוון להגיע בבוקר לנפח בחזרה.

הכל מוכן, נשאר רק לקום מחר בבוקר ולהתחרות - היום הארוך ביותר יתחיל עוד מעט.

ישנתי טוב למרות ההתרגשות והחום.

ארוחת בוקר קלילה מאד (פתחו את חדר האוכל במלון בארבע לפנות בוקר לכבודנו) נוסעים לשטח ההחלפה, בודק שהכל תקין, מנפח אוויר בצמיגים והולך לקו הזינוק. בין לבין מספיק להיות כמה פעמים בשירותים בגלל ההתרגשות. צריך להיות שם כדי להבין את גודל ההפקה, כדורים פורחים, מסוקים, אלפי מתחרים, אלפי מתנדבים. איזו הפקת ענק !!! על קו הזינוק אני פוגש קבוצה של ישראלים ואנחנו מתרגשים ביחד.

יריית זינוק, רץ למים ומתחיל לשחות, מרגיש מעולה, שוחה רגוע כמאתיים מטר ואז… פתאום נהיה צפוף, אי אפשר לזוז, אני דחוק בין מתחרים שבועטים ודוחפים, אני לא מצליח לשחות ולא מצליח להכניס את הראש למים. עובר לשחיית חזה, מנסה להסדיר נשימה ולמצוא מקום פחות צפוף. אחרי כמה מאות מטרים ואבדן זמן יקר אני חוזר לחתירה, שחיה ארוכה, אבל אני נהנה. הק"מ האחרון הוא בתעלה צרה, לשם מתנקזים כולם, שוב צפוף אבל אני בסדר. שומע קריאות עידוד מגדות התעלה, זה מדרבן מאד. השחייה מסתיימת (1:20 שע'), 10 דק' יותר ממה שתכננתי, בגלל האיסור לשחות בחליפות שחייה. מתנדבים ממש מושים אותי מהמים ואני רץ לשטח ההחלפה.

 


שוחים אל הלא נודע…

 

שבועיים לפני התחרות התחלתי לבדוק את מזג האוויר. היו צפויות 27 מעלות. נבהלתי! כל יום שעבר המצב הדרדר. ביום התחרות נמדדו 37 מעלות במסלול הריצה, ובמסלול האופניים נמדדו °41 (!)  התאמנתי כבר בתנאים כאלו בארץ, אבל לעשות איירונמן?

רץ באיטיות לשטח ההחלפה, כמה מאות מטרים ברגליים יחפות. מוצא במהירות את השקית שלי, מתארגן באוהל ורץ לאופניים. יוצא לחלק הארוך בתחרות, איזה כיף, אני אוהב לרכוב, רוכב בקצב שתכננתי.

 


יציאה משטח ההחלפה לרכיבה

 

אני מכיר את המסלול היטב, למדתי אותו ובנוסף, נהגתי  אתמול את כל הדרך  כדי להכיר טוב יותר. על הכידון מודבק גרף גבהים וכל נקודות ההזנה. הכל בשליטה. אוכל ושותה בדיוק לפי התכנון. כשבקבוק משקה איזוטוני נגמר, אני זורק אותו ובתחנה הבאה לוקח מלא. הכל מתוקתק. כל תחנות ההזנה בנויות בדיוק אותו הדבר. בלי לעצור אני מתדלק באוכל ושתייה כמו שתכננתי. בק"מ ה- 70 חבטה קלה בשוק השמאלי. מביט לאחור ולא רואה כלום. ממשיך, לא מבין מה זה היה, ואז נופל האסימון. אני מושיט יד מתחת למושב ומבין שאחת משתי הפנימיות החליפיות נפלה ובדרך למטה פגעה בשוק. מכאן אני כבר חושש, רק שלא יהיו תקרים. נזהר מכל בור וכל חריץ בכביש. יש לי מזל, מסיים את הרכיבה בלי עצירות ובלי תקלות (5:48 שע' – קרוב מאד לזמן שתכננתי).

 

 

 

נכנס לשטח ההחלפה, מחזיר את האופניים ורץ לשירותים. מרוצה שלא הייתי צריך לעצור ברכיבה, אבל גם מוטרד וחושש שאני לא שותה מספיק. מרגיש רגליים כבדות, אבל נשאר רק עוד מרתון אחד לרוץ.

מחליף נעליים, מרסס את עצמי בספריי הגנה, כובע ויוצא לריצה. בני אלטרס שהיה באוסטריה בשנה שעברה השביע אותי שאני אעצור בכל תחנת הזנה בריצה לשתיה ואוכל. יש תחנה כזו כל שלושה ק"מ בערך. זה נראה לי מופרז לעצור כל 17 דקות. אבל החום העז משכנע אותי להקשיב לעצתו. אני עוצר בכל תחנה, לוקח כוס קולה וכוס איזוטוני בתוספת בננה או שקית ג'ל האנרגיה. יוצא עם ידיים מלאות בהליכה שותה ואוכל ואז חוזר לרוץ. בהתחלת הריצה זה הרגיש מיותר לעצור כל כך הרבה, החל מהקילומטר השלושים, ממש חיכיתי לתחנות האלה, כי הייתי צמא וידעתי ששם אוכל לנוח וללכת שתי דקות.

הריצה הייתה ריצת הישרדות. כבר בהתחלה התחילו להתכווץ לי שרירים והחשש שלי היה שהם יתקשו למצב שבו לא אוכל אפילו ללכת. רצתי לאט, כשהתכווץ שריר, עיסיתי אותו והמשכתי. אבל השרירים התכווצו שוב ושוב ובכל פעם שריר אחר. כל 45 דקות אני לוקח כדור מלחים, כדי לעזור במניעת התכווצות השרירים (הכדורים הם הדבר היחיד שלקחתי איתי לריצה). חלק  קטן מהריצה העברתי עם גיל וינר, היה נחמד לא להיות לבד חלק מהזמן, למרות שזה ספורט סוליסטי, גם אם יש סביבי תומכים, אני עדיין לבד. מדי פעם חולפים מולי חברים שהתאמנתי איתם, מחליפים צעקות עידוד וממשיכים, כל אחד עם ההתמודדות שלו. חם, קשה מאד.

זה מדהים, הקילומטרים עוברים מהר, עברתי חמש פעמים ליד הפינה הישראלית. היו מרוכזים שם בני משפחות וחברים של משתתפים ישראלים עם דגלי ישראל והם עודדו כל ישראלי שעבר. כמה אנרגיה הם נתנו לי. הראש כל הזמן עובד, בעיקר מחשב זמנים, אני יודע שאסור לי לעבור להליכה כי הסיכוי לחזור לרוץ קלוש.

האוסטרים היו מדהימים, כמעט מכל בית פרטי לאורך המסלול יצאו תושבים עם צינורות מים וממטרות כדי לצנן את הרצים. מרחוק צעקו "ואסר?" אם עניתי כן, קיבלתי מקלחת קרה ומצננת. ב- 37 מעלות, זה ממש הציל אותנו. מה שבטוח, לפי כמות המים שהם שפכו שם, הם לא משלמים 25 שקלים לקו"ב כמו בארץ…

מביט בשעון מדי פעם, יודע שלא אעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, ומנסה לרדת מ- 12 שעות. בהתחשב במזג האוויר, ובעובדה שרוב המתחרים על המסלול הפכו אותו לטיילת ולא למסלול ריצה, אני די מרוצה. חייב להמשיך לרוץ.

 

מתקרב לקו הסיום ונזכר שבסיום הישראמן באילת הפנים שלי היו לבנות ממלחי ההזעה שלי. החלטתי שכאן, תמונת הסיום תהיה יפה, עוצר בתחנת המים האחרונה, לוקח ספוג (חולקו ספוגים טבולים במים כדי לצנן את הגוף) ושוטף איתו את הפנים. אני שומע את הכרוז מכריז על המסיימים שלפני, עוד מעט אני!!!

פונה לקו הסיום, שיואו…  איזו התרגשות, מניף ידיים לאוויר ולא מוריד אותן לרגע, חיוך ענק על הפנים בקושי מצליח להסתיר את התשישות שאני נמצא בה.

 

הכרוז צועק Guy - you are an IRONMAN.

 

שתים עשרה שנים של תחרויות, שהתנקזו לשנה אחת של הכנות מפרכות, שהתנקזו ליום אחד שלם של מאמץ אדיר, שמתנקז לשנייה אחת בודדת של מעבר מתחת לשער הסיום.

 

אני איירונמן. הגשמתי חלום !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>