"אני מאשים"- סיפורו של ילד שהיה לו חלום

19.8.2012

מאת חנוך שחר

פעם היה ילד, נולד לא למלך, אך נולד סמוך ל"שואה". בתום השואה, שם איבד הילד את כל בני משפחתו- הוריו ואחיו והוכנס לבית יתומים בפראג (בלגיצקה) בתום השואה. על היותו יהודי עבר את כל הטרגדיה והאסון, ובגלל היותו יהודי, בשמעו שקמה מדינת ישראל, כל כך שמח.

משפחה אומנת החליטה להביאו לישראל ועל תעודת העולה נרשם שמו וליד שמו, עולה יחיד.

וכך, בהגיעו לישראל, נשלח למוסד "אונים" בכפר סבא. הבדידות שנפלה עליו שוב, שמשפחה אומנת השאירה אותו במוסד, השפיעה עליו וכך נולד הרצון לרוץ. כל בוקר השכם עם אור השחר ראשון היה קם לפני כולם ויוצא לרוץ סביב הכיכר הגדולה שהייתה בתוך המוסד, כמה סיבובים עד שהסתפק. הילד חלם אז להיות כמו אמיל זאטופק - יגדל וייצג את המדינה, ובזכות זאת יתפרסם ויחפש את הוריו או אחיו (אולי נותרו חלקם בחיים).

היה לו קשה במוסד והמשפחה האומנת שהביא אותו לארץ החליטה לאמץ אותו בגיל 13 ואספה אותו לביתם אשר בקרית חיים. בבית ספר התחיל להיות אהוד בזכות כישרונו בריצות וזריקות, וכישרונו לא פסח גם על המורה להתעמלות.

הילד התחיל להיות אהוד בחברת ילדים ולא עבר את ההשמצות בעברו (במלמולי מילים לניצולי שואה, כמו: אתם סבונים, הלכתם כצאן לטבח, מצאו אותך בפח הזבל וכו').

גם השיאים התחילו להגיע: אלוף בתי ספר בריצות קצרות ובנוניות, זריקת הוקי ולאחר מכן בדיסקוס, קרב 5 שהיה אז לבנים. תדמיתו בזכות הספורט גדלו אצלו.

הגיע מועד לגיוס ל- צ.ה.ל. כחייל לא ניתן לו להמשיך לפתח את כישוריו לספורט. היה לו חלום, שינתן לו להיות בנבחרת ישראל, שכן הוזמן לקראת המכביה ה- 5. בנוסף, ניתן לו להיכנס לקאדר ולהתאמן בוינגייט עם מאמנים, אך לאחר מכן צה"ל לא אפשר יותר - לא אישר את הנסיעה לתחרויות א"ק, ישראל נגד יוון וקפריסין, ובקושי ניתן לו להשתתף באליפות צהל בא"ק (שבסופו של דבר ניצח בה). הוא הופיע בגיליון "במחנה", בתמונה גדולה מנצח ב- 1,500 מ', אלוף צה"ל. רשמית, רק לכדורגלנים, ובהמשך גם לכדורסלנים, אפשרו לצאת 3 פעמים בשבוע לאימונים סדירים. בפועל הם קיבלו יותר- בבסיס היה עליהם רק להתייצב מדי פעם, להביא כרטיסי כניסה למשחקים לרס"ר והמפקדים ועוד.

הגיע זמן שחרור של אותו רץ מצטיין. הוא החליט לחתום קבע (הבטחת הכנסה) ולהקים משפחה. מריצות אי אפשר להתקיים בחיים, אז הוא גם פרש, כי צה"ל לא תמך בא"ק.

זה סיפורו של ילד נער חייל, שהיה לו חלום אך פרש. כך היו עוד הרבה בני נוער כישרוניים שהתגייסו והיו חייבים להפסיק בספורט האהוב עליהם, ובכך גם לא לספק למדינה ספורטאים טובים שיתנו ייצוג למדינה.

וכך זה גם היום, אני מאשים גם היום: האתלט הכישרוני ביותר חייב קודם לדאוג לפרנסתו, אך המדינה אינה דוגלת במדיניות זו, שאתלט מוכשר ביותר יתרכז רק בספורט. במקום זה, גם היום האתלט חייב לדאוג לעצמו, לעבוד באיזו עבודה, בבתי מלון, תחנת דלק וכדומה, שכר שלא מספיק אפילו למחייה ועוד לבני משפחה.

כדורגל וכדורסל הינם ספורט מקצועי אצלנו, אך גם עם הרבה עסקנים וחוסר הצלחה.

הרי כך לא מכינים ספורטאי לאולימפיאדה!

כמו שיש בארצות מתפתחות בספורט, ואכן מצליחות, לא כך אצלנו, הרי מרוב עסקנים שיש לנו, לא רואים את הספורטאים בשטח.

כמו פעם שאמרו במפלגת מפ"ם: "מרוב אלוני(ם), לא רואים את יערי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>